פרשת נח
דם האדם באדם
מה זה דם האדם באדם. נביא כאן שלשה פירושים
- רוב המפרשים מסבירים "באדם" בפני בני אדם, בפני עדים, ואז יתחייב מיתה על ידי בית המשפט – דמו ישפך – כי בצלם אלוקים עשה את האדם. בני אדם אינם דומים לשאר בעלי חיים שמותר להורגם כאילו האדם הוא תוצר מהתפתחות מן הקוף. הוא שונה משמעותית. ועל כן הרציחה היא פשע שאין בו סליחה כי פגע בנרצח, בבעל חי בעל צלם אלוקי, והרוצח אחראי על מעשיו היותו בעל צלם, ואינו יכול לטעון שאין לו יכולת להתגבר על יצריו. ובית משפט אחראי כי גם הדיינים הם בעל צלם ועל כתפיהם האחריות לדאוג שהחזק לא יפגע בחלש. מכל זה נראה כמה תאוריית האבולוציה שכופרים בצלם שבאדם הם מסוכנות לאנושות כי לדעתם האדם אינו אלא בעל חי מתקדם. אז הנרצח אינו אלא בעל חי שנהרג והרוצח פועל לפי הנתונים שניטעו לו בטבע. ועל כן עתיד העולם בידי החזק, ולמה לנו בתי משפט.
- הגמרא מסבירה שדם האדם באדם, זה העובר שהוא דם בתוך האדם. מכאן שבלי סיבות מאוד מיוחדות ההפלה אסורה. אין אנו יודעים מתי בדיוק הנשמה האלוהית נכנסת בגופו של האדם האם מיד בהווייתו, האם אחרי ארבעים יום, האם בלידה, האם מאוחר יותר כשנהיה בר מצוה, אבל ברור שכל עובר הוא נשמה אלוקית בכח. אין לראות בעוברים סחורה או רק אבר מגוף האמא. ועל כן יש איסור לפגוע בעובר אף שאינו עדיין בן אדם.
- רבינו בחיי מסביר שהתורה מרמזת כאן על המבייש את חברו "דם האדם" הנשפך בתוך האדם, כי המבייש את חברו פניו מלבינות. אף שלמעשה אין המלבין נענש במות. הרמז כאן מלמדנו עד כמה אדם צריך להיזהר ברגשות של חברו כי אדם נברא בצלם אלוקים, אינו רק מציאות פיזית אלא מציאות רוחנית. ועל כן גם פגיעה ברגשות היא חמורה מאוד.
אם כן פסוק זה בפי המפרשים מלמדנו הקדושה באדם שנברא בצלם ובגלל זה לא רק שאין לרצוח אדם אין לפגוע באדם בכוח ואין לפגוע במהות הרגשית של האדם.
הקשת
בשולחן ערוך מובא שמי שרואה קשת בשמיים חייב לברך:
"הרואה הקשת אומר: ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו; ואסור להסתכל בו ביותר" (אורח חיים רכט, א).
ברכה זו מזכירה את הברית שכרת הקב"ה עם ברואיו, שלא יביא עוד מבול לעולם:
"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט, יא).
לכאורה ברית זו היא ברית חד-כיוונית. הקב"ה מתחייב שלא להחריב את העולם אך אינו דורש דבר מן האדם בתמורה, ולא זו בלבד אלא שהוא מוסיף אות כגיבוי להתחייבותו – את הקשת בענן:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (פסוקים יב-יג).
מה משמעות האות? הלוא אם ה' מחליט שלא להשמיד את העולם אין דבר שיעמוד בפני החלטתו!
רש"י מבאר כי לאחר המבול חשש נח לעסוק בפרייה ורבייה. האומנם מוטל עליו להמשיך ולפתח את העולם? תהה נח, הלוא הקב"ה יצר את האדם ונתן לו בחירה חופשית – ובחירה זו הביאה את העולם לרוע מוחלט! מי יוכל להבטיח שדבר זה לא יישנה? אם האדם מסוגל בבחירתו להביא לחורבן, שמא מוטב שלא ירבו בני אדם בעולם?!
במענה לתהיותיו של נח כרת ה' ברית עימו ועם כל הדורות הבאים אחריו, ברית אשר נועדה לחזק את האדם ולהעניק לו את האומץ להמשיך לחיות ולגדול בעולם מתוך בחירה חופשית של מעשיו.
כיצד? בדור המבול שלטו מעשי הרשע בעולם עד שהוגדשה הסאה, ולא נותר אלא לכלות את העולם. לאחר המבול הודיע הקב"ה כי לא יאפשר עוד מצב של שלטון הרשע המחייב את החרבת העולם. הקב"ה מתחייב להאיר את העולם באורו ולא לאפשר לחשכה להשתלט.
הבטחה זו מסומלת באות הברית – הקשת – המכילה אור וגשם המעורבבים זה בזה. הקשת באה ללמדנו על שינוי היסטורי גדול: על אף הבחירה שניתנה לאדם יידע הקב"ה להתערב בעולם על פי הצורך. זהו האור המעורב בגשם. בתוך הגשם, בתוככי הגשמיות, יתערב אור התורה שיבקע בעולם אחרי הכנה ארוכה – כדי שהעולם לא יגיע עוד לאבדון.
וזה פירוש הברכה:
זוכר הברית. הקב"ה זוכר את הברית המבטיחה כי לא ישמיד עוד את עולמו.
נאמן בבריתו. הבטחה לאדם כי הוא יכול וראוי להמשיך ולפעול, כי הקב"ה יתערב בעולם וימנע את התגברות הרשעים.
וקיים במאמרו. מאמר ה' יגיע לעולם בדמות התורה הקדושה – ומכוחה יזכה העולם כולו להתקדם ולקבל עליו את מלכות ה'.
הקשת היא ביטוי לשכינת הא-ל המשגיחה על העולם ואופפת אותו באורה, ועל כן "אסור להסתכל בו ביותר" (כדלעיל). כאשר אנו רואים את הקשת אנו מברכים על זכירת הברית ומשפילים בהכנעה את עינינו מפני כבוד השכינה.
יחסי גומלין בין הנשמה לדיבור
נח נקרא להכניס לתיבה נציגות מכל הבהמות, בהן בהמות טהורות שבבוא הזמן תהיינה מותרות לבני ישראל, ובהמות טמאות – שתיאסרנה באכילה לבני ישראל:
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ז, ב).
חכמינו זיכרונם לברכה תמהו על האריכות בלשון הפסוק: מדוע אמרה התורה "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה" במקום לומר בפשטות 'ומן הבהמה הטמאה'? וזוהי תשובת הגמרא:
"דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהֹרה" (פסחים ג, א).
אף שהטומאה היא מושג הלכתי שהתורה והחכמים משתמשים בו אין ספור פעמים, בתיאור מעשה ההצלה בחרה התורה שלא להשתמש במילה "טמא". בבחירה זו לימדה אותנו התורה על חשיבותה של נקיות הלשון, ומכאן נובעת התביעה להישמר בלשוננו ולדבר בדרך מכובדת.
נסיים בדברי הרמב"ם על ההתנהגות המצופה מתלמיד חכם, ומהם ילמד כל אדם כיצד ראוי לדבר בין איש לרעהו:
"תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת ייזהר שלא יתרחק עד שייראה כדברי גסי הרוח. ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות. מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק. כיצד? לא ירצה חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו" (הלכות דעות ה, ז).
הדיבור הוא ראי של הנשמה המעיד על המתחולל בקרבה. כשאדם מוציא מפיו מילים גסות בשעת כעסו אין זה אלא ביטוי של חוסר קדושה בתוכו, וכן להיפך: ההשתדלות לדבר בלשון נקייה משפיעה על הנפש, על מהות האדם, כי יש יחסי גומלין בין הנשמה לדיבור – המאפיינים רק בעלי נשמה.
מה הדבר הראשון שנח עושה כשהוא יוצא מהתיבה? הוא נוטע כרם:
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כ-כא).
חכמינו זיכרונם לברכה ביקרו את נח בחריפות על מעשהו זה:
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם – אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין? כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, דתניא רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א).
היין עלול להביא את האדם לתקלות קשות, וכתב הבית יוסף שהמצווה לשתות יין בפורים היא שישתה האדם אך מעט יותר מהרגלו – בלי לאבד צלם אנוש:
"כתוב בארחות חיים (הלכות פורים אות לח) חייב אינש לבסומי בפוריא. לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט" (בית יוסף אורח חיים תרצה).
לאור זאת יש לשאול: אם בשתיית יין טמונות סכנות כה גדולות, מדוע קבעו חכמים כי אין שמחה אלא בבשר ויין[1]? לכאורה היה נכון לאסור שתיית יין ואכילת בשר, ובמקום זאת אנו מקדשים על היין ומהדרים באכילת בשר בשבתות ובימים טובים, הכיצד?
התשובה היא שהתורה אינה אוסרת ליהנות מן העולם הזה – אלא אוסרת
להגזים בהנאות. הדרך הטובה ביותר להתחנך להנאה בקדושה היא להשתמש בהנאות כדי להלל את ה'. ההנאה מן המותר באווירה של קדושה הופכת את היצר ליוצר ומעלה לרמות של קדושה את מה שהיה יכול לגרום חלילה לחילול ה'.
אומנם יש לזכור מהו העיקר ומהו הטפל. חטאו של נח טמון בכך שפתח את חייו החדשים בנטיעת גפן והפך את ההנאה לתכלית חייו במקום לאמצעי לעבודת ה', ועל כן נקרא נח בפסוק "אִישׁ הָאֲדָמָה" – איש המזוהה עם האדמה.
ההנאה איננה תכלית העולם אלא אמצעי להתרומם ולהתקדש. אנו מעלים ומרוממים את ההנאה מן המותר לעבודת ה' – ומהללים את ה' יתברך בשתיית יין בקידוש.
[1]. "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש" (פסחים קט, א).