פרשת בהר
וחי
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה).
שלוש מילים מתארות את הזולת: אח, גר ותושב. האח הוא יהודי מלידה, הגר נעשה יהודי לאחר שהתגייר, והתושב הוא אדם זר שגר בארצנו ומכבד את חוקי החברה הבסיסיים – בקיום שבע מצוות בני נח. התורה מצווה להחזיק את האח ולסייע לו בזמנים קשים, כאשר הוא בסכנת נפילה. מצבם של הגר והתושב – שאין להם קרקע משלהם ואין להם אחיזה בארץ – מועד תמיד לקשיים, ולכן יש לבחון תמיד כיצד לסייע להם.
מה מלמדות שתי המילים האחרונות, "וָחַי עִמָּךְ"? על פי ההבנה הפשוטה אנו מצווים לדאוג שכולם – אחינו, הגר והתושב – יחיו עימנו ובתוכנו, שלא נקים גדרות של הפרדה בינינו ולא נפלה לרעה שום פלך אוכלוסייה. ואולם חכמינו זיכרונם לברכה ראו כאן מצווה נוספת: לדאוג לחיי הזולת גם במחיר של פגיעה בהלכה. אין הבדל בדין זה בין יהודי מלידה ובין גר שנתגייר או תושב בארצנו, על כולם חל הכלל שפיקוח נפש דוחה שבת:
"מצוה זו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה נטבע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו, ואם היה חולה נתעסק ברפואתו, וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחויבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת. והוא אמרו יתעלה וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין טז).
למדנו אפוא כי חילול שבת לצורך הצלת חיי אדם אינו רק היתר – זו מצוות עשה של תורתנו הקדושה, שכל כולה תורת חיים.
וחי עימך.
לא תימכר לצמיתות
התורה מצווה אותנו בפרשתנו שלא למכור את הארץ:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
כמה פסוקים קודם לכן אנו למדים על שנת היובל המתקדשת אחת לחמישים שנה, שבה חוזרות כל האדמות שנמכרו במהלך השנים לבעליהן המקוריים: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (כה, יג). הלכה זו מונעת את הסכנה שהקרקעות, שהן יסוד העושר, תהיינה מרוכזות בידי קומץ של עשירים.
אם כן, מה נכלל באיסור מכירת הארץ?
לדברי הרמב"ם אסור למכור נחלה בארץ ישראל ממכר עולם ולוותר על חזרתה ביובל. כל אדמה נמכרת אך ורק עד שנת היובל:
א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל (הלכות שמיטה ויובל יא, א).
על פי הרמב"ן הפסוק מלמד כי אסור למכור שטח בארץ ישראל מכירה חלוטה למי שאינו יהודי:
ומצאתי בירושלמי שר' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר […] ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה […] אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר [פסוק זה מסייע לרבי מאיר] "והארץ לא תמכר לצמיתות", לחלוטין (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רכז).
שני הפירושים משלימים זה את זה, ושניהם מקורם בסוף הפסוק – "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
פירושו של הרמב"ם מתייחס לזמן שכל שבטי ישראל יושבים על אדמתם, איש איש בנחלתו; הפסוק מדגיש כי אף שלכל אחד מעם ישראל יש נחלה שקיבל מה' והיא באחריותו הבלעדית – אין הוא יכול לעשות בו כרצונה בניגוד לצו ה'.
פירוש הרמב"ן מתייחס לתקופות שבהן הארץ איננה מחולקת לשבטים וחזקתה נתונה לעם כולו – ומלמד כי שום יחיד אינו רשאי להעביר לנוכרי את אשר נתן ה' לעמו.
הן הרמב"ם הן הרמב"ן מזכירים לנו כי הארץ איננה שלנו – היא מופקדת בידינו.
ואולי מעבר למצווה יש בפסוק גם הבטחה: הארץ לעולם לא תימכר לצמיתות! יהא אשר יהא, שוב תשוב הארץ לתושביה – לבנֶיה אהובֶיה.
יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל
תורתנו אוסרת להלוות כסף בריבית:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים (ויקרא כה לה-לח).
על פי הטעם המפורש בפסוק האיסור לקחת ריבית נספח למצוות הצדקה, ומטרתו לעזור לעני – כי אם יצטרך העני להוסיף ריבית על סכום ההלוואה ילך מצבו ויחמיר.
ואולם, הפסוקים רומזים לממד נוסף בטעמו של איסור זה:
הריבית נקראת גם "מַרְבִּית" – "וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" – שכן ההלוואה בריבית גורמת לפרנסה להתרבות כאילו מעצמה. נוסף על כך האיסור לגבות ריבית מקושר לכניסתנו לארץ ישראל – "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". מה פשר הדברים?
המלווה כסף בריבית מבטח את ממונו מכל סכנת הפסד, שכן דרך העולם שהמלווה סכום משמעותי מקבל משכון או משעבד תמורתו נכס מן הלווה – וכספו הולך וצובר רווחים בלי שום מאמץ מצידו. התורה רומזת כאן כי לא ראוי להרוויח כסף בלי לייצר דבר, ועל אחת כמה וכמה שיהודי החי בארצו נדרש להרוויח את כספו מפרי עבודתו.
מכאן מובן ההיתר להלוות כסף במסגרת עסקה – לצורך השקעה ולא כסיוע לאדם שנקלע לקשיים. בעסקה כזו האחד משקיע את הכסף והשני תורם את יכולותיו היצירתיות, והרווחים מתחלקים ביניהם. זו הלוואה למטרת ייצור ופיתוח – המקדמים את העולם.
בשנות גלותנו היו מקומות שבהם המקצוע העיקרי שהותר ליהודים היה הלוואת כסף בריבית. אולם עתה, משחזרנו לארצנו בחסדי ה', עלינו לבחור מקצועות יצרניים המוסיפים עושר לא רק לנו אלא למדינה כולה.