פרשת בחוקותי
עמל תורה
הפרשה פותחת בברכות שיחולו על ישראל אל יילכו בדרך ה' – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג). רש"י מבאר שההליכה בחוקות ה' מתבטאת בעמל התורה: "מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". אכן מי שעמל בתורה ראוי לשכר.
ואולם, לא רק את הברכות תולה רש"י בעמל התורה. פרשיית הקללות, המופיעה כמה פסוקים לאחר מכן, פותחת בתנאי ההפוך: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (פסוק יד), וגם שם מפרש רש"י: "ואם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה".
קל ונעים להבין שמי שעמל ומתאמץ זוכה לשכר, אך האומנם התרשלות בעמל התורה היא עבירה כה חמורה הגוררת קללות כה קשות?
וגם אם נתרץ שאין מדובר רק בהימנעות מעמל תורה אלא גם במאיסה במצוות ובהפרת הברית עם ה', עדיין יש לתמוה מה מקומו של חוסר העמל כאן, עם כל העבירות החמורות.
התשובה היא שבלי מאמץ אי אפשר ללמוד תורה. שגרת החיים של אדם מן השורה עמוסה במחויבויות חשובות: עליו לעבוד לפרנסתו ולכלכל את בני ביתו, לאכול כראוי לצורך קיומו, לטפל במשפחתו כיאות, לדאוג לבריאותו ולבריאות בני ביתו, להתעמל כדי למנוע מחלות, ללכת לרופא אם בריאותו אינה תקינה ועד כהנה וכהנה. אחרי כל המטלות הבסיסיות הללו – כיצד ימצא האדם זמן ללימוד תורה? הוא ודאי מאוד רוצה, אך זמן – אין.
אין זאת אלא שלימוד התורה מחייב מאמץ תמידי. הוא אינו מופיע מאליו, ובלי מאמץ פעיל לקבוע ולקַבֵּעַ עיתים ללימוד – תישכח התורה חלילה. דברי רש"י מחדדים ומבהירים שהתרשלות בלימוד התורה היא הגורם להידרדרות המובילה לשלל הצרות.
וכך נפסק בשולחן ערוך:
"אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה" (אורח חיים קנה, א).
יש לפתוח את היום בלימוד תורה – ולהתפנות לכל שאר העיסוקים רק אחרי הלימוד, כפי שכותב המחבר בסימן הבא:
"אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו, וישא ויתן באמונה".
עמל התורה הוא ערך יסוד ביהדות. יש להשקיע מאמץ בלימוד התורה, ואף אם זמן הלימוד קצר משמעותית מהזמן המוקדש לעבודה – זהו זמן מקודש המציב את התורה במרכז החיים ומאפשר לשפע הברכות להופיע ולהשפיע מטובן.
מעשר בהמה
בסיומה של פרשתנו מופיעות כמה וכמה מצוות הקשורות למשכן, ובהן מצוות מעשר בהמה:
וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה' (ויקרא כז, לב).
רש"י מפרש:
יִהְיֶה קֹּדֶשׁ – ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא ניתן לכהנים.
בניגוד לשאר המצוות בפרשה, העוסקות בדיני ערכים וחרמים הקשורים כולם לתרומה למשכן או למתנת כהונה, במצוות מעשר בהמה יש להביא בהמה אחת אל המקדש ולהקריבה לקורבן שלמים – שאת רוב בשרו אוכלים בעל הקורבן ובני משפחתו.
כל המצוות המנויות בפרשה אינן נוהגות בזמן הזה, ומצוות מעשר בהמה לא תהיה מעשית לרובנו גם כשייבנה המקדש, משום שאיננו מגדלים בקר וצאן. ואולם בזכות ביאורו של בעל החינוך יש לכולנו חלק במצווה זו גם בימינו, ואלה דבריו:
משרשי המצוה, שהא-ל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע א-להים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד. על כן סיבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה, או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות (ספר החינוך, בחקותי, מצווה שס).
המצווה מאירה באור יקרות עד כמה חשוב וחיוני לארגן כינוסי תורה המזכים את הציבור הרחב לבוא ולהתחבר לתורה – שכן לימוד התורה אינו מיועד לתלמידי חכמים בלבד אלא לכל משפחה ומשפחה בישראל.
בדרך של הפצת התורה אנו זוכים לקיים בימינו את תכליתה של מצוות מעשר בהמה.
מי הוא הרשע?
מי הם הרשעים שעל פי ההלכה צריך להדיר מהקהילה בשל התנהגותם הנלוזה? יכולנו לחשוב שמדובר ביהודים שלצערנו אינם מאמינים עדיין בתורת ה', ומתוך כך מחללים שבת ואוכלים טריפות. האומנם אלו הם הרשעים הגורמים רע לכל עם ישראל? דברי חכמים על פסוק בפרשתנו מפתיעים מאוד.
בפסוק הפותח את פרשיית הקללות נאמר:
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (ויקרא כו, יד),
ותמהו חכמינו זיכרונם לברכה במדרש הספרא[1] על פשר המילה "לִי" – שכן לכאורה היה פשוט יותר לכתוב 'ואם לא תשמעו ולא תעשו את כל המצוות האלה', או 'אם לא תשמעו אלי…'. ואלו דבריהם:
"ואם לא תשמעו לי – מה תלמוד לומר 'לי'? אין 'לי' אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. וכן הוא אומר 'כנמרוד גבור ציד', שאין תלמוד לומר 'לפני ה" אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. וכן הוא אומר 'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד', שאין תלמוד לומר 'לה" אלא אילו שיודעים את רבונם ומתכונים למרוד בו" (ספרא בחוקותי ב, ב).
מדברי המדרש אנו למדים שאותם אלו שאינם מאמינים משום שלא זכו להתחנך בדרך התורה או שנמשכו לרעיונות כוזבים שנראו בעיניהם נשגבים ומלאי אמת – הללו אינם כלולים בהגדרת הרשעים שבעטיים באות הקללות על ישראל.
מכאן שכאשר אדם דתי ומאמין הולך שבי אחרי יצרו ומתנהג שלא ביושר, כגון שמקבל שוחד, מועל באמון או פוגע בזולת, השלכות התנהגותו חמורות פי כמה וכמה, ויש בהן חילול השם גדול.
אין לנו אלא להתפלל ולקוות שהאדם הדתי המחלל את השם יזכה לחזור למוטב מתוך החיבור למצוות שהוא מקיים, ושהנשמה הקדושה הטמונה בכל יהודי תחזיר לחיק היהדות את הרחוקים מתורה וממצוות.
ויהי רצון שנשתדל כולנו להיטיב את דרכינו, ומכוח מעשינו תתקיימנה הברכות המובאות בפרשתנו.
[1]. מדרש תנאים לספר ויקרא, מבית מדרשו של רבי עקיבא.