פרשת פנחס
ירושה
בנות צלפחד מבקשות לקבל אחוזה בנחלת אביהן אשר מת בלי להותיר בנים אחריו, וממשפטן נלמדים דיני ירושה:
"וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ח).
הפסוק מורה כי הבנים הם היורשים הטבעיים של אביהם, ורק בהעדר בנים עוברת הירושה לבנות.
ומה דינה של אשת המת? האין היא זכאית לרשת את נכסי בעלה?!
עיון בפרטי ההלכה מגלה שאכן גם הנשים זוכות להגנה כלכלית במות הבעל והאב. האלמנה זכאית, כל עוד לא נישאה בשנית, להמשיך ולהתקיים מנכסי בעלה באותם התנאים שהתקיימו בחייו, ורק הנותר מחולק ליורשים – אולם לפני חלוקת הירושה לבנים יש לדאוג שהבנות תקבלנה את כל הנחוץ להן לנישואיהן.
כלומר אף שהירושה עצמה מיועדת בעיקרה לבנים, התחייבויותיו של הנפטר כלפי אשתו ובנותיו קודמות לירושה. מכאן נוכל ללמוד שמהותה של הירושה איננה עצם החלוקה של נכסי הנפטר לקרוביו אלא המשכת פועלו דרך נכסיו. זוהי הסיבה שעל פי ההלכה הבכור מקבל פי שניים, כי הוא האחראי הראשי לדאוג להמשך פועלו של אביו.
במהלך הדורות השתנתה מציאות החיים, וההבדלים בין הבנים לבנות בנשיאת ערכי המשפחה הטשטשו מעט. אי לכך רבים בוחרים באפשרות ההלכתית להתאים את חלוקת הנכסים למציאות, בהתבסס על דברי ספר החינוך במצווה ת ("מצוות דיני נחלות"). בעל החינוך מלמד שכל אדם יכול לעשות כרצונו ברכושו בעודנו בחיים, ועל כן הוא רשאי לכתוב צוואה בחייו ולהורות בה על חלוקת רכושו לפני פטירתו לפי ראות עיניו.
מעניין להוסיף שחכמי מרוקו תיקנו שגם בהעדר צוואה כזו יש לתת חלק מן הירושה לבנות, בהבנת המציאות המשתנה.
ועם כל זאת בל נשכח את מהותם של דיני הירושה המקוריים, המצווים את היורשים לפעול למען המשך פועלו של הנפטר על ידי שימוש מושכל בנכסיו.
תפילה
אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך חשק פנימי והתלהבות הם מרכיבים מרכזיים בעבודת ה', ולכאורה אין כל ערך לתפילה הנובעת מכפייה. התפילה היא "עבודה שבלב", והרמב"ם אף כתב שמן התורה אין חובה להתפלל בזמן מוגדר:
"מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' א-להיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה (הלכות תפילה א, א).
ואולם לא כך אנו נוהגים הלכה למעשה, שכן חכמינו זיכרונם לברכה תיקנו שצריך להתפלל תפילת שחרית לפני שליש היום. כידוע, דברי חכמים בתורה שבעל פה אינם חלילה בבחינת "תורה אחרת" – אלא הם גילוי של צדדים מסוימים בעומק רצון התורה. מהיכן למדו חכמינו שישנו זמן קצוב לתפילה? הם למדו זאת מפרשתנו, המורה כי את קורבן התמיד יש להקריב פעמיים בכל יום, פעם אחת בבוקר ופעם שנייה אחרי הצהריים:
"וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ג-ד).
זמן הקרבת תמיד של שחר הוא עד ארבע שעות זמניות, כלומר עד שליש היום, והואיל ו"תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו, ב) – זהו הזמן הראוי לתפילת שחרית.
דברי התורה שבכתב ודברי חכמים משלימים אלו את אלו. מהותה של התפילה היא הכוונה הנובעת מלב טהור המשתוקק אל ה', ולכן מן התורה, בעולם אידיאלי ושלם, אין צורך בכפייה מכל סוג שהוא בכל הקשור לתפילה. ואולם האדם הוא ברייה הזקוקה לחוק וסדר, ועל כן מתלוות למצוות התורה דרישות מוגדרות המדייקות את אופן עשייתן. הציות לדברי ה' על כל פרטיהם ודקדוקיהם מעמיק את החיבור הטבעי הקיים בנו, וכך אנו זוכים לקיים את המצוות הן כבניו של ה' – בשמחה וברצון, הן כעבדיו – בהכנעה ובענווה.
התפילה היא עבודת הלב, אך כדי להגיע אל היעד הרצוי, אל העבודה השלמה, נדרשת קבלת עול מלכות שמיים בהכנעה ובענווה.
מינוי רב עיר
שאלה הלכתית מעשית: רב של עיר הלך לעולמו אחרי עשרות שנים של הנהגה רוחנית מבורכת ושירות נאמן של הציבור. בנו הוא אדם ראוי, תלמיד חכם ומעורב בדעת עם הבריות. האם הבן יורש את אביו בתפקיד הרבנות, או שהדבר נתון לדעתם של בני העיר?
את התשובה נוכל ללמוד מפסוקים בפרשתנו. לאחר פרשת בנות צלפחד מזכיר ה' למשה כי הוא לא ייכנס לארץ עם העם. לשמע הדברים מבקש משה רבנו מה' למנות לו מחליף:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם… וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, טו-יז).
וכך מפרש רש"י:
יִפְקֹד ה' – כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל.
ודאי שבנו של משה רבנו היה ראוי להנהגה, שאם לא כן לא היה משה רבנו מציע למנותו, ואף על פי כן אמר לו הקב"ה כי ההחלטה אינה בידיו – וכי ממשיכו בתפקיד לא יהא בנו כי אם תלמידו.
במקרה של משה דמות היורש נקבעה על ידי הקב"ה, אולם כיצד יודעים את מי למנות כאשר הבחירה נתונה בידי בני אנוש? חכמינו לימדונו שבבחירת רב או מנהיג יש לפנות לציבור:
אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן (ברכות נה, א).
אומנם יש עניין בהלכה שבן ראוי ימשיך את תפקידו של אביו, כדברי הרמ"א:
אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת (יורה דעה רמה, כב);
אולם דין זה חל רק אם זהו רצון הציבור, כמפורש בהמשך דברי הרמ"א:
ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו – הרשות בידם.
בימינו דמות הרבנים המכהנים נקבעת בדרך של בחירות כאלה או אחרות, ועל כן אי אפשר לכפות על הציבור לקבל את בנו של הרב שנפטר; עליו להציג את מועמדותו לצד שאר המועמדים, והציבור יבחר את המועמד הראוי ביותר בעיניו.
הקורבנות במעגל השנה
בפרשתנו אנו לומדים על קורבנות החובה של הציבור הקרבים בבית המקדש. הקורבנות נחלקים לארבעה סוגים: פרים, אילים, כבשים ושעירים.
הפרים הם בעלי החיים היקרים ביותר, ובהקרבתם מתחייב האדם שיפנה את עושרו לעבודת השם. האיל מזכיר לנו את האיל שהקריב אברהם במקום בנו – ומדגיש את אהבתנו הגדולה לה'. הכבש הוא בעל חיים צייתן, והקרבתו ממחישה כי אנו מקבלים עלינו לקיים את מצוות ה'. השעיר הוא בעל חיים לוחמני ותקיף, המזכיר את חטאם של בני יעקב שהתעמרו ביוסף וטבלו את כותונתו בדם של שעיר עיזים. הקרבת השעיר מזכירה כי אף שאנו, בני האדם, חדורי רצון לפעול בעולם, עלינו להיזהר שלא לחטוא בחטאים הנובעים מעודף צדק, ולא לפגוע באחווה השוררת בינינו לבין אחינו. בהקרבת שעיר החטאת יש מעין התחייבות שלא להמשיך בדרך זו.
בטבלה הבאה נציג את הקורבנות הקרבים, את זמניהם ומספרם, וננסה ללמוד מהם על מהות הימים והחגים שבהם הם מוקרבים.
| פרים לעולה | אילים לעולה | כבשים לעולה | שעיר לחטאת |
ימי חול |
|
| 2 |
|
שבתות |
|
| 2 |
|
ראשי חודשים | 2 | 1 | 7 | 1 |
פסח | 2 | 1 | 7 | 1 |
שבועות | 2 | 1 | 7 | 1 |
ראש השנה | 1 | 1 | 7 | 1 |
יום כיפור | 1 | 1 | 7 | 1 |
סוכות | מ 13 עד 7 | 2 | 14 | 1 |
שמיני עצרת | 1 | 1 | 7 | 1 |
הפרים מייצגים את השמחה, והם מוקרבים בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת, בראשי חודשים ובשלושת הרגלים:
ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת הם ימים של כפרה משמחת לצד חשבון נפש, ועל כן מקריבים בהם פר אחד. בראשי חודשים, בפסח ובשבועות השמחה כפולה: ראשי חודשים וחג הפסח – ראשית החודש והראשון לחודשי השנה – הם ימי התחדשות, הזדמנות להתחדש ולהתקדם, וחג השבועות הוא היום שבו ניתנה תורתנו, מהות חיינו. בימים אלו של שמחה כפולה מקריבים שני פרים. חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, והשמחה הרבה מתבטאת בפרים הרבים הקרבים בו – שבעים פרים במשך כל החג. בימי חול ובשבתות אין מקריבים פרים, כי ימי החול מוקדשים לעבודה והשבת מוקדשת למנוחה ולקדושה.
האיל מבטא את אהבת ה' ואת הנכונות לעובדו בכל לבבנו. זוהי התחייבות הנחוצה במיוחד בימי שמחה, ועל כן מקריבים איל אחד בכל החגים – ושני אילים בחג הסוכות, העולה בשמחתו על שמחת כל שאר החגים.
הכבשים מוקרבים מדי יום ביומו, כי עלינו לחיות את כל חיינו בצל קיום המצוות. בחגים, שבשמחתם טמונה סכנה של סטייה מהתלם, מקריבים שבעה כבשים במקום שניים, ובסוכות – נוכח השמחה הכפולה – מוכפל גם מספר הכבשים.
שעיר החטאת מוקרב דווקא בחגים ובימי הדין. בימי הדין – משום שהם מיוחדים לכפרה, ובחגים – כי ההנאה והחופש עלולים להפיל את האדם ברשת החטאים.
בימי חול ובשבתות אין מקריבים קורבן חטאת, כדי שלא נחיה בחשש מתמיד מהחטא. התורה מעבירה בכך מסר חשוב מאוד לאדם:
דע שהתורה היא תורת חיים, ואין בה שום כוונה ליצור בך מתח ותחושת איום. חיה את חייך, צא לעבודה, דאג למשפחתך ולמנוחה הנדרשת, והקדש מזמנך ללימוד תורה כפי יכולתך. חיה בהבנה שה' יתברך איננו מבקש ממך להיות מלאך – אלא בן אדם החי את חייו באושר על פי המתכון של תורתנו הקדושה.