פרשת בשלח

מוקצה

ואנוהו

אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף שרו משה ובני ישראל שירה לה', וכך אמרו בפתח שירתם:

"עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, ב).

הפועל "וְאַנְוֵהוּ" נגזר מן המילה נוי, המבטאת יופי וחן. מהי אפוא משמעותו כאן? וכי יש בכוחו של בשר ודם לייפות את ה' יתברך?

חכמינו זיכרונם לברכה במסכת שבת (קלג, ב) העניקו לביטוי זה שני פירושים, נבחן אותן אחד לאחד.

הפירוש הראשון עוסק בהידור מצווה:

זה א-לי ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין.

החובה להתנאות לפניו במצוות באה לידי ביטוי הלכתי בדרישה להוסיף עד שליש ממחיר המצווה הבסיסי כדי לקיימה בהידור:

אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואחר כך מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש בדמי הראשון […] כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו, יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש (שולחן ערוך תרנו, א).

אומנם בשעת הדחק מותר לקיים מצווה בשיעורה המצומצם, אך מי שיכול להדר חייב להתאמץ ולהוסיף – ולא להסתפק ביציאה ידי חובת המצווה במחיר הנמוך ביותר.

הפירוש השני בגמרא מתייחס להנהגות שבין אדם לחברו:

אבא שאול אומר ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.

גם פירוש זה נפסק להלכה – התובעת מן האדם להתנהג עם חברו בדרך של סלחנות:

כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו (רמב"ם הלכות דעות א, ו).

שתי הדרשות ההלכתיות הנלמדות מפסוק זה משלימות זו את זו, ושתיהן נובעות משורש אחד הנטוע ברצון הפנימי לעשות טוב. השאיפה להיטיב וההשתדלות לפעול מעבר לנדרש – הן במצוות שבין אדם למקום הן במצוות שבין אדם לחברו – מעידות כאלף עדים על אהבתנו לה' ולתורתו.

לצד פירושים אלו ישנו פירוש נוסף, התולה את הפועל "וְאַנְוֵהוּ" במילה נווה (בית) – ורומז על החובה לבנות את בית המקדש. יהי רצון שמתוך ההידור במצוות כלפי חברינו וכלפי ריבונו של עולם נזכה למלא חובתנו זו במהרה בימינו.

שלושה ממדים בשבת

"תחום שבת" הוא המרחב שבו מותר לאדם להתהלך בשבת. מרחב זה תָּחום במעין גדר דמיונית המרוחקת 2000 אמה (כקילומטר) לכל כיוון מעיר המגורים שבה שוהה האדם בשבת, ולימדונו חכמינו זיכרונם לברכה כי אסור לצאת בשבת מחוץ לתחום.

האיסור לצאת מחוץ לתחום נלמד מפרשתנו:

"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט).

בהבנה הפשוטה של הפסוק משה רבנו אומר לבני ישראל שהם אינם צריכים לשוטט בחוץ ביום השבת כדי ללקוט מן, כי המנה הכפולה שירדה ביום שישי תספיק להם לכל השבת.

ואולם מסר זה מובן לכאורה כבר מתחילת הפסוק, שכן מעצם האמירה "רְאוּ כִּי ה'… נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם" ברור שאין צורך לצאת ללקוט בשבת מנה נוספת. מה אפוא מוסיפה התורה בציווי "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"?

חכמינו האירו את הרעיון הטמון בעומק הפסוק, ולפיו מהות השבת היא "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו". במה מתבטאת מהות זו?

* האדם עמל לפרנסתו בכל ימות השבוע. עליו לצאת מתחומו בימי המעשה, לפעול ולהתקדם, אך בשבת ההתקדמות מתרחשת בפנימיותו, בתוך תוכו. "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו",

* במהלך השבוע נפגש האדם עם אנשים רבים, מפתח קשרים עם דמויות מגוונות, אך השבת מוקדשת למקומו – לביתו ולמשפחתו. כל השבוע אנו נעים ונדים, בשבת אנו ביתיים. "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ".

* ועם זאת, לצד ההתמקדות בפנימיות ובמשפחה אמרו חז"ל כי כל העיר כולה נחשבת ארבע אמותיו של אדם, וממנה מותר לו ללכת 2000 אמה לכל כיוון. מכאן שיום השבת הוא גם יום קהילתי, יום חברתי – יום שיש בו פנאי לבקר את השכנים, להתקהל בבתי כנסת ולשמוח בקידוש משותף אחרי התפילה.

איסור היציאה מחוץ לתחום מלמד אפוא על שלושה ממדים המתקדשים ומתרוממים בשבת: ממד האדם עם עצמו, ממד האדם עם משפחתו וממד האדם עם קהילתו.

עירוב תבשילין

מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, ולכן מותר לבשל בו לצורך המועד. אך מה קורה כשיום טוב חל ביום שישי? האם מותר לבשל בו בעבור השבת שאחריו? חכמים קבעו שאסור לבשל מיום טוב לשבת – אלא אם כן עשו "עירוב תבשילין", המתיר את הבישול.

מהו עירוב תבשילין?

עירוב תבשילין הוא תבשיל שמכינים לשבת כבר בערב יום טוב. בהכנת תבשיל זה מתחילים למעשה את ההכנות לשבת לפני כניסת יום טוב, ואז מותר ביום טוב להוסיף ולבשל כל מה שצריך לשבת – וכשם שמותר לבשל ביום טוב ליום טוב עצמו מותר לבשל בו לצורך השבת.

שלושה טעמים ניתנו בגמרא (ביצה טו, ב) לדין זה:

א. דעת רבא – משום כבוד השבת. חכמים חששו שמא מתוך עומס ההכנות ליום טוב יבואו לזלזל בהכנות לשבת, ולכן תיקנו שיש להכין מראש מנה יפה גם לשבת, וכך לא יישכח כבוד השבת.

ב. דעת רב אשי – משום כבוד יום טוב. אילו היה מותר לבשל מיום טוב לשבת בלי עירוב היינו עלולים לחשוב שיום טוב אינו קדוש כל כך ומותר לבשל בו גם לצורך ימות החול. על כן הורו חכמים שאפילו לצורך שבת אסור לבשל בלי עירוב – וכך לא תישכח קדושת יום טוב.

ג. הטעם השלישי נלמד מפסוק בפרשתנו, המתייחס למנת המן הכפולה שירדה ביום שישי:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר" (שמות טז, כג).

וכך נאמר בגמרא (שם):

"ותנא מייתי לה מהכא: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו – מכאן אמר רבי אליעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה".

התנא תמה מדוע לא נאמר בפשטות 'היום בשלו ואפו', ומבאר כי הכפילות בפסוק מעידה על אפייה ובישול שנעשו מבעוד יום, וזוהי הוראת הפסוק: על גבי מה שאפיתם כבר ביום חמישי, ערב יום טוב, תוסיפו אפייה ביום טוב עצמו לכבוד שבת, ועל אשר בישלתם ביום חמישי תוסיפו בישול ביום טוב לצורך שבת.

דרשה זו תמוהה, שכן אין כל רמז בפסוק שמדובר על יום טוב שחל בערב שבת. לכאורה הפסוק עוסק ביום שישי רגיל, וקובע שצריך לאפות ולבשל ביום שישי לצורך השבת – כי בשבת אסור לאפות ולבשל.

ונראה שתנא זה האזין לקולו הפנימי של הפסוק, וממנו שאב את דרשתו. הפסוק דורש מבני ישראל לאפות ולבשל ביום שישי לצורך אותו היום, ואת העודף להניח לשבת: "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ… וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר". כלומר אפו ובשלו ביום שישי הן לאותו היום הן לשבת – ומה שתאכלו בשבת יהיה חלק מן האוכל שהוכן ביום שישי, שהוא יום חול. פירוש הדבר הוא שההכנה ביום חול לכבוד שבת מקדשת את יום החולין, שכבר איננו נבדל משבת. יום שישי שואב מעט קדושה מתוך ההכנות שהוא מכין לשבת.

כיצד אפוא נקדש את ימי החול כשיום טוב חל ביום שישי? הלוא אם נכין את האוכל לשבת רק ביום טוב לא יזכו ימי השבוע להתחבר לקדושת השבת! על כן אין מנוס מלהתחיל לבשל כבר ביום חמישי לצורך שבת.

לסיכום, טעמנו שלושה טעמים להנחת עירוב תבשילין בערב החג: לכבוד השבת, לכבוד יום טוב ולכבוד יום החולין – שגם בו יש קדושה.

בזכות מצוות עירוב תבשילין מוקרן אורה של קדושת השבת על ימי החול הקודמים לה.

מוקצה

מקובל שאיסור מוקצה הוא איסור דרבנן, אך כמו כל האיסורים דרבנן מקורו בגילוי רצון התורה. המקור שממנו נובעים דיני המוקצה מופיע בפרשתנו, פרשת בשלח:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ד-ה).

כשירד המן במדבר לקטו בני ישראל בכל יום ויום מנת מן שהספיקה בדיוק לארוחות אותו היום. ביום שישי ירדה מנה כפולה של מן, לצורכי יום שישי ויום השבת, ובני ישראל נצטוו לייחד בערב שבת את המצרכים הנצרכים לשבת: "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ". מכאן למדו חכמינו את עיקרו של דין המוקצה, ולפיו כל דבר שאינו כלי המשמש את האדם בביתו, כגון עצים ואבנים, ושלא יועד מראש לשבת, אסור בטלטול. ייעודם של הכלים אינו משתנה בשבת, ולכן אין לטלטל כלים מכלי הבית שמלאכתם הרגילה היא מלאכה האסורה בשבת – כי הם אינם מיועדים לשימוש בשבת.

דין זה של מוקצה, אף שתוקפו מדרבנן, הוא אשר מעניק לשבת את צביונה. בזכות איסור זה אנו נהנים בשבת מן הקיים ואיננו עסוקים בייצור, ואפילו לא ביצירה פעוטה כשינוי ייעודו של חפץ.

הרמב"ם מאיר את איסור המוקצה מזווית נוספת:

"אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח" (הלכות שבת כד, יב).

לדעת הרמב"ם איסור המוקצה הוא מתנה חשובה המאפשרת לנו שלא לבטל, גם בלי עשיית מלאכה, את המנוחה בשבת. המנוחה בשבת מבהירה שהאדם איננו מכונת ייצור – וכי אין הוא נדרש לרוץ כל הזמן מעבודה לפעילות ומפעילות לעשייה בלי שיקדיש רגע לעצמו.

מעבר לאיסורי המוקצה בשבת, ישנה מצווה מיוחדת להתכונן מראש לשבת ולהכין לכבודה ביום שישי את כל הדרוש, שנאמר "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ". ומה קורה אם יום שישי איננו יום חולין אלא יום טוב?

יום טוב מותר במלאכת אוכל נפש, כלומר מלאכות שנועדו להכנת אוכל. ואולם, אם חל יום טוב ביום שישי אסרו חכמים לבשל בו לשבת שאחריו, אלא אם כן מניחים מערב החג "עירוב תבשילין". "עירוב תבשילין" הוא תבשיל שמכינים לשבת כבר בערב יום טוב, וכך כל ההכנות מיום טוב לשבת מצטרפות להכנות שהתחילו בערב יום טוב. הוראת חכמים להתחיל במקרה זה את הבישולים לשבת כבר ביום חמישי מעצימה את חשיבות ההכנה ליום המקודש.

עוד לימדונו חכמינו שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, ו"אפילו עירובי תבשילין"^[1]. לימוד זה ממחיש עד כמה חשובה ההכנה לכבודה של השבת. בשבת איננו דואגים לפרנסתנו, היא היום המוקדש לה'. אנו מראים את גודל אהבתנו כלפיה במאמצים שאנו משקיעים בהכנות לקראתה, המתחילות בעת הצורך כבר ביום חמישי. חשיבות ההכנות לשבת מובאת בשולחן ערוך:

"ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורבי זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת" (אורח חיים רנ, א).

מהוראת התורה "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" למדנו אפוא שהכול צריך להיות מוכן מראש לשבת, וחידדנו שלושה דברים מרכזיים: