פרשת ויצא
מעשר כספים
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב).
בפסוק זה יעקב אבינו מתחייב שאם הקב"ה יסייע לו לשוב בשלום על אף רדיפותיו של עשו ועורמתו של לבן הוא יפריש מעשר מרכושו לצדקה.
מצוות הצדקה מופיעה בפרשת ראה ומצַווה עלינו לדאוג לכל צורכי העניים. חיוב זה מוטל כמובן על הציבור, כי אין באפשרותו של היחיד לדאוג לצורכי כל העניים אשר בסביבתו, ועל כן יש חיוב נוסף שחל על כל אדם לתת ממעותיו לצדקה. שיעור הצדקה שעליו לתת הוא עשירית מהונו – כפי שמשתמע מפסוק זה.
יעקב אבינו הורה לנו את דרך נתינת הצדקה וגם לימד אותנו את משמעות מצוות הצדקה. אומנם שורש המצווה נעוץ בחובת אהבת הרע – חובתו של האדם לדאוג לזולתו – אך כאן אנו לומדים שהחיוב איננו קשור בהכרח לנצרך, ואם איננו מכירים אדם שנזקק לעזרתנו עלינו לחפש אותו. עלינו להכיר בעובדה שאין אנו הבעלים של ממוננו; הוא מופקד אצלנו למשמרת, והאדון דורש עשירית. מה שאנו נותנים לעניים איננו כספנו-אנו כי אם כספו של ה' יתברך, כפי שלימדנו יעקב אבינו באומרו "עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
חובה זו חלה על מי שיש באפשרותו להפריש עשירית מכספו. אדם שאין הפרוטה מצויה בידו יכול להסתפק בסכום קטן יותר, ומי שברכתו גדולה ייתן עד חמישית מנכסיו – כפי שדרשו חכמינו במסכת כתובות (נ, א) מהכפילות "עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ".
עוד לימדונו רבותינו (שם מט, ב) שמי שזוכה באישה ובילדים מקיים מצוות צדקה בכל עת בעצם הדאגה לילדיו, כי הבאת ילדים לעולם והדאגה לרווחתם היא רמה גבוהה של מצוות צדקה.
ואשרי מי שיכול גם לדאוג למשפחתו וגם להפריש לעניים בעין יפה.
נלך כולנו בדרכו של יעקב אבינו ונזכור תמיד שמה שאנו מרוויחים נמצא אצלנו בפיקדון כדי שנעשה בו שימוש נאות.
אין מערבין שמחה בשמחה
בתום שבע שנות עבודה אצל לבן מגיע סוף סוף יום חתונתם של יעקב ורחל, אך לאחר ליל הכלולות יעקב מגלה כי רומה – וכי במקום רחל ניתנה לו לאה. הוא דורש להתחתן גם עם רחל, ולבן עונה לו:
"מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (בראשית כט, כז).
חכה שבעה ימים, ימי שמחתה של לאה, ואז תוכל להתחתן גם עם רחל ולשמוח עימה. מכאן למדו חכמים את הכלל שנפסק להלכה: "אין מערבים שמחה בשמחה" (אבן העזר סב, ב).
הביטוי המוכר ביותר של הלכה זו הוא האיסור לשאת אישה ביום טוב ובחול המועד:
"אין נושאין נשים במועד" (שולחן ערוך אורח חיים תקמו, א).
אומנם לא כל שמחה נוספת אסורה במועד, ואם התקיימה החתונה לפני הרגל מותר לחגוג שבע ברכות ביום טוב או בחול המועד – כי עיקר השמחה היא בנישואין עצמם.
הלכה זו קוראת לכולנו להפנים את חשיבותה של כל עשייה ואת ערכה המיוחד של כל שמחה. עירוב שמחה בשמחה עשוי לטשטש את הייחודיות של כל פרט ולהקשות עלינו להעריך כל דבר על פי ערכו.
מסר זה בא לידי ביטוי גם בהלכה ש"אין עושים מצוות חבילות חבילות" (סוטה ח, א) – כי לכל מצווה יש ערך משלה. וכשם שיש לקיים כל מצווה בזמנה ולהתייחס אליה במלוא חשיבותה, כך ראוי להתייחס לכל אדם כאל יחיד ומיוחד. מתוך ראייה זו נוהגים, למשל, לחגוג לכל ילד במשפחה חגיגת יום הולדת בתאריך הולדתו, וכן על זו הדרך.
על אף האמור, בנסיבות מסוימות ישנו ערך גדול דווקא לערבוב שמחה בשמחה:
בדרך המלך, אם שני זוגות החליטו להתחתן באותה העת ראוי לחגוג עם כל זוג בפני עצמו את שמחתו המיוחדת – כשם שיעקב המתין שבעה ימים בין נשיאת לאה לנשיאת רחל. ואולם אם אחד הזוגות חסר אמצעים והאחר אמיד, מותר ואף מצווה לכרוך יחד את שתי השמחות כדי לחסוך לזוג העני הוצאות שאין ביכולתו להוציא. וכך כתב הרמ"א בשולחן ערוך:
"ואין לעשות חופת ב' אחיות ביחד. ויש אומרים דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת, משום איבה, שמא יכבדו אחת יותר מחבירתה. ואין נזהרין מזה, ואדרבא יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות, משום מצוה" (אבן העזר סב, ב).
לסיכום, ההלכה מאירה כלל חשוב לחיים: לכל דבר במציאות יש ערך משלו. יש להעניק לכל אדם ולכל מאורע את מקומם הראוי להם.
תורה וגמילות חסדים
בישיבת בית מתתיהו ארגנו בחורים צדיקים חתונה ושבע ברכות לחייל שלא הייתה לו משפחה. כמו כן הם עזרו וסייעו בקשירת ציציות על טליתות קטן – המבוקשות היום מאוד בקרב החיילים.
הדבר לא מצא חן בעיני משגיח הישיבה, שהתנגד נחרצות ל"ביטול תורה זה", וכך סוכמה דעתו באתר "בחדרי חדרים":
"כפי שצוין, בהמשך הדברים התייחס המשגיח ליוזמות הבאות מצידם של בחורים שרואים צורך להיות שותפים למאמץ המלחמתי, כשהוא חוזר ומדגיש כי המלחמה האמיתית מתנהלת בבית המדרש, וכל סיוע והשתתפות במיזמים אחרים, גם אם לא מדובר בתופעות פסולות מצד עצמם, מכל מקום אין זה מחובתו של בן ישיבה, ואדרבא, יש בזה מן הזלזול בהכרת חשיבות תפקידם ומעלתם של העוסקים בתורה ומקיימי העולם".
ובלשונו של הרב:
"אנחנו לא שותפים למאמץ המלחמתי שלהם, הם שותפים למאמץ המלחמתי שלנו. כך בן תורה צריך לחשוב. אנחנו צריכים להיות שותפים למאמץ המלחמתי ולקשור להם ציציות?! לעשות להם שבע ברכות?! הם שותפים למאמץ המלחמתי שלנו, אנחנו 'הגיזרה אמת' והם 'החריצות שקר', כך בן תורה צריך לחשוב".
זאת ועוד. בשיחה שהעביר בישיבתו תקף הרב טוביה נוביק, ראש ישיבת כנסת ישראל, את בחורי הישיבות שהתנדבו להכין ציציות לחיילים, והוסיף: "זה מעשה שטן".
ואולם בניגוד לדברי הרב, התורה מלמדת שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל. פירושו של דבר שאנו חייבים לפעול בעצמנו – ולהתפלל לעזרתו של ה' יתברך בפועלנו. אסור לסמוך רק על כוחנו, ובה בעת אסור לחשוב שייקרו לנו ניסים בלי כל פעילות מצידנו. על כן אנו מכירים טובה לבני עמנו שמוסרים את נפשם ממש למען ביטחוננו.
נוסף על כך ההשקפה שעבודת ה' מתקיימת רק בלימוד ולא בקיום מצוות נראית לי הפוכה מהשקפת היהדות. כבר בפרשתנו אנו פוגשים את יעקב אבינו המתחנן לה' ביציאתו לחרן שישמור עליו בדרך ויהיה בעזרו – ומתחייב לקיים שני דברים בחזרתו:
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב).
כלומר יעקב מתחייב להקים בית של עבודת ה' שיש בו תפילות ולימוד תורה – ולקיים מצוות של עזרה הדדית. גם תורה וגם חסד.
ואכן, חכמינו מבקרים בחריפות את מי שעוסק רק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים:
"רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט).
ביקורת זו מופיעה בחריפות רבה אף יותר בדבריו של רבי אלעזר בן עזריה:
"הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה יז) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (אבות ג, יז).
על כן טוב עשו תלמידי הישיבה, ובעזרת ה' יתברכו בכל הברכות – הן בגשמיות הן ברוחניות.
תפילת ערבית
חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו שאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה ויעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. תפילתו של יעקב נלמדת מהפסוק השני בפרשתנו:
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא).
מדוע השתמשה התורה בפועל המיוחד "וַיִּפְגַּע", ולא כתבה בפשטות שיעקב בא למקום או הגיע למקום? תשובת חכמים היא שפגיעה פירושה תפילה, ומשמע מהפסוק שבשקיעת החמה, בתחילת הלילה, התפלל יעקב אבינו לה' יתברך.
תפילת שחרית ותפילת מנחה הן תפילות חובה, אך לגבי תפילת ערבית נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע אם חובה היא או רשות. ננסה להתחקות אחר שורש מחלוקתם:
אברהם אבינו זכה לקיים את דבר ה', עלה לארץ ובישר לעולם על שחר חדש, על עולם מתוקן יותר. אברהם נעשה שגריר של ה' בעולם, ותפילת שחרית שתיקן מבטאת את שותפותו עם ה' יתברך.
יצחק אבינו השתרש בארץ ישראל, זרע ושגשג, התפתח והתעצם עד שהפלישתים פחדו ממנו. תפילת המנחה שתיקן מביעה הודאה לה' יתברך שזיכה אותו להצליח ולגדול.
יעקב אבינו ברח מאחיו וגלה מביתו למקום של נוכלים. תפילתו, תפילת ערבית, היא תחינה לה' יתברך שלא יעזוב אותו בצרתו.
לדעת רבן גמליאל תפילתו של יעקב היא התפילה האמיתית ביותר, שכן הפנייה אל ה' בזמנים חשוכים נובעת מלב נשבר ונדכה – וּודאי שזוהי תפילת חובה. רבי יהושע סובר לעומתו שדווקא התפילה הבוקעת מהלב מתוך שמחה היא תפילת החובה, שהרי חייבים להודות לה' על חסדיו, לזכור ולהזכיר מי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, אך אי אפשר לצוות על אדם להתפלל בשעה שהוא חש מאוים מכל קול עלה נידף. תפילת ערבית היא תפילתו של האדם המאמין שגם בעת צרה הוא איננו לבד – והואיל והיא צריכה לשקף את ההרגשה הפנימית הרי היא תפילת רשות.
וכך נפסק להלכה:
"ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים א, ו).
תפילה בעת צרה אינה יכולה לנבוע אלא מחיבור עמוק לריבונו של עולם, ומתוך חיבור זה קיבלו אותה ישראל עליהם כתפילת חובה. קבלה זו כמוה כהצהרה של עם ישראל על אמונתו הגדולה בה' יתברך – שגם בגלות שומר על נצחיות ישראל.