פרשת ויקהל

מחשבת צדקה

בפרשה מסופר באריכות על תרומתם של בני ישראל, שהייתה כה רבה עד שהיה צורך לעצור בעדם:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.  וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו, ה-ז).

התורה משתמשת בביטוי מיוחד לתיאור נדיבותם של ישראל: 

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' (שמות לה, כב).

מהו פשר הביטוי "נְדִיב לֵב"? חכמינו הבהירו שמדובר באדם המתחייב בליבו לתרום להקדש: 

מוצא שפתיך תשמור ועשית – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר "כל נדיב לב" (שבועות כו, ב).

ואולם לא כל המתחייב בליבו חייב לקיים את מחשבתו: אדם שנודר לעשות מעשה מסוים או להימנע ממעשה כלשהו אינו מתחייב אלא אם ביטא את נדרו בשפתיו – כפי שמפורש בפסוק:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל, ג).

למעשה ישנן שלוש מדרגות:

• התחייבות של אדם לתרום להקדש או להקריב קורבן – מחייבת במחשבת הלב. 
• התחייבות של אדם בינו לבין עצמו – כגון הנודר להימנע ממתקים או להקדיש בכל יום זמן מסוים ללימוד תורה – מחייבת רק אם ביטא האדם את הנדר בשפתיו.
• התחייבות של אדם כלפי חברו – אינה מחייבת אפילו באמירה, עד שייעשה קניין.

לאור זאת יש לשאול: מה דינו של אדם שגמר אומר בליבו לתת מתנה לעני? האם החלטתו מחייבת רק בקניין, האם היא בגדר נדר המחייב רק באמירה, או שמא צדקה לעני כמוה כהתחייבות להקדש – שדי במחשבה כדי להחילה? בשאלה זו נחלקו רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך, והרמ"א – המייצג את מנהגי אשכנז. וכך נפסק בשולחן ערוך:

אמר ליתן לחבירו מתנה, אם הוא עני הוי כנודר לצדקה, ואסור לחזור בו (יורה דעה רנח, יב).

כלומר לדברי המחבר ההתחייבות חלה באמירה, אך אין צורך בקניין כבהתחייבות לאדם שאיננו עני.

הרמ"א חולק על המחבר, ולדעתו בענייני צדקה אין צורך אפילו באמירה, ועצם המחשבה מחייבת:

אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו אינו כלום (הרא"ש כלל י"ג) – והעיקר כסברא הראשונה (יורה דעה רנג, ה).

המחבר רואה בהחלטה לתת צדקה התחייבות בין אדם לעצמו – שאינה דורשת קניין כפי שנדרש ביחסי קנייניים בין אדם לחברו – כי הצדקה היא מצווה גדולה הנותנת משמעות לחיי האדם. 

הרמ"א רואה בצדקה מדרגה נוספת: אהבת ה' לעניים ודאגתו להם מציבה אותם בדרגה השקולה להקדש, ועל כן הצדקה לעני כמוה כתרומה להקדש – המחייבת בעצם המחשבה.