פרשת ויקרא
אומרים לא לאדישות
בפרשתנו אנו לומדים על חובתו של עד להעיד:
"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, א).
וכך פסק הרמב"ם:
העד מצֻווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" (הלכות עדות א, א).
בעל החינוך מרחיב ומוסיף שישנן עדויות שהעד חייב לבוא ולהעיד אף אם לא נתבקש לעשות זאת:
ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור (ספר החינוך מצוה קכב).
בדיני ממונות הנפגע רשאי להחליט אם הוא מעוניין לתבוע את חברו, שכן ישנם אנשים שמעדיפים למחול על ממונם ולא להיכנס להליכים משפטיים. ואולם במקרים של פגיעה בגוף או בנפש או בפשעים שהקורבן אינו יודע את מי לתבוע, טובת הכלל מחייבת שמי שיש בידיו פרטים יבוא ויעיד – כדי להילחם בעוולות ובעושיהן. בעל החינוך מדייק כי העד אינו מציל רק את העשוק מיד עושקו אלא גם את הפושע עצמו, שכן מניעת אדם מלעשות רע היא חסד גדול מאוד כלפיו. בסיום דבריו מסביר בעל ספר החינוך את חומרת העבירה של מי שכובש את עדותו:
והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו "אם לא יגיד ונשא עונו".
התורה מדריכה אותנו שלא להיות אדישים למה שקורה סביבנו. ואף שההליכה לבית דין כרוכה באי נעימות גדולה, באיבוד זמן ובפגיעה בשלוות הנפש חייב האדם לבוא לעזרת זולתו כדי שהחברה כולה תהיה חברה מתוקנת.
במצוות העדות אנו נתבעים אפוא להיות אכפתיים כלפי סביבתנו – לומר לא לאדישות!
השב תשיב
גזל ועושק הן מצוות לא תעשה. גזל הוא לקיחה בכוח של דבר השייך לאדם אחר, ועושק הוא עיכוב של תשלום חוב, כגון שכר שכיר או החזרת הלוואה. מי שגזל או עשק חייב להחזיר את אשר לקח:
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא" (ויקרא ה כא-כג).
החכמים והפוסקים הורו שהחזרת הגזלה היא מצוות עשה, והשאלה עולה מאליה: מדוע צריך לצוות על כך? הלוא אם אסור לגזול או לעשוק ודאי שאסור לחוטא לשמור את הגזלה לעצמו!
במצווה זו ישנם שני ממדים, האחד מקל והאחד מחמיר, כפי שביטא במילים קצרות בעל החינוך:
"ועובר עליה וגזל ולא השיב ביטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזילה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעוות ואינו מתקנו טרם מותו" (ספר החינוך מצוה קל).
הממד המקל: אף שנעברה עבירה, אפשר לתקן את המעוות על ידי קיום מצוות ההחזרה. כשם שתשובה מכפרת בעבירות שבין אדם למקום, כך השבת הגזלה מאפשרת למזער את הנזק שנעשה לזולת.
הצד המחמיר: בכל רגע שהאדם אינו משיב את הממון הגזול הוא מוסיף על עצמו עוון. לא זו בלבד שעבר על הלאו "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ויקרא יט, ג), בכל יום שהממון מצוי בידו הוא עובר גם על מצוות עשה – "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק".
כמובן שעבירות של גזל כמעט שאינן קיימות כלל אצל רוב רובנו, אולם איסור העושק, הכולל אי תשלום שכר שכיר בעיתו או עיכוב בהחזרת הלוואה, דורש חיזוק.
אנו מצווים מדי יום ביומו להחזיר כל ממון שאינו אמור להיות ברשותנו, וחבל על כל יום של איחור המבטל מצוות עשה זו. חובה עלינו לשלם את כל התחייבויותינו בזמן.
אחד המרבה ואחד הממעיט
בשולחן ערוך מובא כלל חשוב:
טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה (אורח חיים א, ד).
ועם זאת באותו הפרק מפורטות פרשיות רבות שטוב לאומרן לפני התפילה:
טוב לומר פרשת העקדה (בראשית כב, א-יט) ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשת עולה (ויקרא א, א-ז) ומנחה (ויקרא ב, א-יג) ושלמים (ויקרא ג, א-יז) וחטאת (ויקרא ד, א) ואשם (סעיף ה).
אכן, לא לכולם מתאים להאריך בתפילה, ועל כן הקדים המחבר שכל אחד יאמר כפי יכולתו – ובלבד שישתדל להתכוון בתפילתו. עיקר החשיבות אינה בכמות התחנונים אלא בדרך אמירתם – בשמחה ובהבנת הדברים, ולא כמכונת מילים. כלל זה נלמד מפרשתנו, כפי שמובא בסוף מסכת מנחות:
נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (מנחות קי, א).
עולת הבהמה יקרה מאוד, עולת העוף זולה יותר, ומנחה שווה כמה שקלים – ועל כולם אומרת התורה שהם "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ", קורבן המתקבל באהבה אצל ה'. מכאן למדו חכמים שחשיבות הקורבן אינה נעוצה בערכו הכלכלי אלא בכוונת הלב של המקריב, איש איש לפי יכולותיו.
מסר חשוב לימדונו פה חז"ל: עבודת ה' אינה נמדדת בכמותה, אלא בכוונה ובאהבה המלוות את קיום המצוות.
מלח
כשאוכלים לחם נוהגים לטבול אותו במלח, כמבואר בשולחן ערוך:
"לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה, אינו צריך להמתין. הגה: ומכל מקום מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: 'על כל קרבנך תקריב מלח', והוא מגין מן הפורעניות" (אורח חיים קסז, ה).
שתי סיבות נמנו לטבילת הפת במלח:
- כדי שהלחם יהיה טעים – ונברך עליו בשמחה.
- כדי לדמות את שולחננו למזבח, כשם שאנו מצווים למלוח את הקורבנות:
"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ־לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג).
המפרשים ביארו את המצווה בכמה דרכים, נמנה שלוש מהן:
- המלחת הקורבן מסמלת את קיום המצוות בהידור. המלח משביח את המאכלים, וכשם שאנו שמחים לאכול מאכל טעים ומשובח כך אנו שמחים להקריב על המזבח קורבן טוב ומשובח. אף שכמובן הקב"ה איננו זקוק לא לקורבן ולא למלח, אנו מראים לו את אהבתנו בהקריבנו את הטוב ביותר על פי טעמנו.
- המלח הוא סמל לנצחיות לעומת הארעי והחולף, שכן הוא משמר את המאכלים לבל יתקלקלו. עבודת ה' שלנו צריכה להיות יציבה ואיתנה, ולכן כתוב בפסוק "מֶלַח בְּרִית אֱ־לֹהֶיךָ" – אות לברית הנצחית ביננו לבין ה' יתברך.
- המלח מייצג את יראת ה'. בשל מליחותו הרבה אי אפשר לאכול את המלח בפני עצמו אלא כשהוא מעורב באוכל. מעט מלח מטיב את המאכל, אולם כמות מוגזמת שלו הופכת אותו לבלתי אכיל. כך יראת ה' דורשת איזון. היא חיונית ביותר לעבודת ה', שכן בלעדיה איש הישר בעיניו יעשה והעולם יגיע חלילה לאבדון, אולם היא חייבת להופיע במידה הראויה. אסור שהיראה תיהפך לפחד משתק שאינו מאפשר לאדם לפעול בעולם.
שלושת הממדים הללו רמוזים בפסוק:
"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח" – כדי שהמנחה שאנו מקריבים תשתבח בטעמה.
"וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ־לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ" – כי הקשר שלנו עם ה' הוא קשר נצחי.
"עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" – עלינו ללוות את אהבת ה' המפעמת בקרבנו ודורשת את קרבתו במידה ראויה של יראה.
עבדו את ה' בשמחה!