פרשת וישב
הממשק
בפרשת בראשית למדנו על המצווה להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, "פְּרוּ וּרְבוּ" בלשון התורה.
בפרשתנו אנו פוגשים בשני אחים, ער ואונן בני יהודה, ששניהם נענשו בשל ניסיונם לבטל מצווה זו.
אצל אונן הדברים כתובים במפורש:
"וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (בראשית לח, ט).
אונן היה אחיו הצעיר של ער, בעלה של תמר. משמת ער נתבע אונן לייבם את תמר ולהקים זרע לאחיו. אונן התחתן אפוא עם תמר לא מתוך בחירה אלא כי כך חויב לעשות, אך הוא לא היה מעוניין להוליד לה ילדים שיישאו את זכרו של אחיו. לפיכך "שִׁחֵת אַרְצָה" את זרעו כדי שתמר לא תהרה. חכמינו זיכרונם לברכה ביארו כי גם ער, בעלה הראשון של תמר, מת בגלל אותו העוון – גם הוא שיחת את זרעו כדי שתמר לא תתעבר, שמא ימעט ההיריון את יופיה.
התורה מלמדת אותנו שכשאדם ממאן להביא חיים הקב"ה כאילו אומר לו: אם אינך מעוניין בהמשכת החיים – אף אני חוזר בי מהחיים שנתתי לך.
חומרת החטא של ער ואונן נובעת מרצונם שלא ללדת כלל ילדים, אולם בני זוג החפצים בצאצאים אך אינם מסוגלים ללדת הרבה ילדים רשאים להיעזר באמצעים למניעת היריון ואינם עוברים בכך על האיסור. מצוות פרייה ורבייה מן התורה מתקיימת בלידת בן ובת, ומדרבנן המצווה היא להביא עוד ילדים איש כפי יכולתו.
היכולת אינה מוגדרת בכללים ברורים. זהו משהו אישי השייך לעולמו הפרטי של הזוג, ואל לו לזר להתערב בשיקוליהם. אין דבר אישי יותר מהבאת ילדים לעולם, אף שהגדלת המשפחה היא הדבר המשפיע ביותר על המשכיות האומה – כי האומה בנויה ממכלול כל המשפחות.
עתידו של עם ישראל תלוי ברצונה של כל משפחה לפעול להמשכיותה ובד בבד לדאוג לעתיד האומה.
מצווה זו מגלמת במהותה את הממשק בין הפרט ובין הכלל – ומבטאת את האחריות העמוקה של כל אדם כלפי עצמו וכלפי הכלל כולו.
הגבול הדק
תמר התאלמנה משני בניו של יהודה. יהודה איננו ממהר לתת לה את בנו השלישי, ומורה לה להמתין באלמנותה עד שיגדל. כשתמר מבינה כי לשווא היא ממתינה היא מתחפשת ומפתה את יהודה להיות עימה – ומקשר זה נוצר היריון.
יהודה לא זיהה את האישה שהיה עימה ולא ידע שזו תמר כלתו, וכשגילה שתמר זנתה והרתה לזנונים פסק מייד: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד). תמר לא חשפה את קלונו ברבים אף שחייה היו בסכנה. היא רמזה לו בחשאי שממנו היא הרה, בידיעה שאם לא יודה באחריותו – ימומש פסק הדין והיא תישרף. על הנהגה הרואית זו מובא בגמרא:
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר" (בבא מציעא נט, א).
דברי רבי יוחנן עלולים להיות מסוכנים לעיתים, האומנם עדיף תמיד לשתוק ולא לספר על עוולות כדי לא לבייש את עושה העוולה? לא כך משמע בגמרא במסכת שבת:
"מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא" (שבת מ, א).
אפילו אדם שאינו עובר אלא על איסור דרבנן – מותר לקרוא לו עבריין, ואין לחשוש לשמו הטוב.
במה שונה מעשה יהודה ותמר משאר עבירות? כיצד נדע מתי צריך לשתוק ומתי מותר להכריז על החוטא שהוא עבריין?
במעשה יהודה ותמר יש להבחין בשני פרטים חשובים:
- לתמר הייתה אחריות מסוימת על נפילת יהודה, כי היא פיתתה אותו.
- נפילתו של יהודה הייתה נפילה חד פעמית.
בתנאים אלו הייתה גבורתה של תמר – שבחרה לא להלבין את פני יהודה ברבים – טובה וראויה, אולם במקרה של אדם המסכן את הציבור בהתנהגותו ודאי שיש חובה לפרסם את מעשיו הרעים כדי להציל קורבנות עתידיים.
הגבול בין החובה להגן ובין האיסור לבייש הוא גבול דק, ונראה שבמציאות שלנו הוא מיטשטש לא אחת. לפעמים דנים במשפט שדה אדם שעשוי להיות חף מפשע, ולפעמים יש קשר של השתקה שמונע אפשרות של עשיית צדק והגנה על הקורבנות.
תורתנו הקדושה שרטטה את קו הגבול, ועלינו לאמץ את הדרכתה ולא לטשטש את הגבולות.
מלשינות
הלשנה נחשבת לעבירה חמורה ביותר בכל חברה. גם בהלכה היהודית האיסור לדבר לשון הרע וללכת רכיל הוא איסור חמור, אך בד בבד ישנה חובה לדווח על אדם המזיק לזולתו – כדי למנוע פגיעה בחלשים. וכך נאמר בתורה:
"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, טז).
מה הקשר בין שתי ההוראות בפסוק? הרמב"ם פירש שאסור לדבר לשון הרע ואסור לקבלו משום שהוא עלול להביא חלילה לשפיכות דמים. אולם יש פירוש נוסף, המובא בחזקוני (ויקרא שם):
"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, אבל אם שמעת עצה על חברך להרגו לא תעמוד על דמו, אלא הודע לו העצה".
החזקוני מבהיר כי כשם שציוותה התורה להימנע מרכילות, כך ציוותה לספר לשון הרע למען הצלת הזולת, והוסיף וכתב הפתחי תשובה:
"וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל ספרי המוסר הרעישו העולם, על עון לשון הרע. ואנכי מרעיש העולם להיפוך, עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר. והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך, להציל העשוק מיד עושקו…" (אורח חיים סימן קנו).
נראה אפוא שישנה הלשנה האסורה בתכלית האיסור, וישנה הלשנה מותרת ואף הכרחית. כיצד נבחין בין השתיים? נבחן זאת מתוך התבוננות בסיפור יוסף ואחיו.
יוסף הלשין על אחיו וסיפר לאביו על מעשיהם הרעים, ככתוב:
"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב).
התורה אינה נוקטת עמדה מפורשת ביחס לדבריו של יוסף, אם נכון פעל אם לאו, אך הביקורת הנרמזת כלפיו בהמשך עשויה ללמד גם על ראשית דבריו. כשיוסף מספר לאחיו על החלומות אשר חלם הם מגיבים בדברים קשים:
"וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ"?! והתורה מעידה: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (שם פס' ח).
התוכחה נשנית ביתר שאת בגערת יעקב ביוסף, בספרו לו על חלומו השני:
"וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה"?! (שם פס' י).
איננו חושדים חלילה ביוסף ששיקר בדַבְּרו על אחיו, ולכן לכאורה טוב עשה כשסיפר לאביו על מעשיהם – הרי כך יוכל האב לטפל בבניו, למנוע מהם להוסיף לחטוא ולעזור להם לשוב למוטב.
ואולם סיפור החלומות מעיד שכבר מלכתחילה לא היו מניעיו של יוסף טהורים לגמרי. לא הרצון לשקם את אחיו עמד לנגד עיניו, אלא הרצון להראות לאביו שהוא שונה מהם – ושהוא היחיד שפועל בהתאם לערכי המשפחה.
מכאן נלמד שגם דיבור טוב במהותו עשוי להביא לצרות ולקלקול אם המניע לקיומו איננו כשר למהדרין. תוכחה היא מצווה גדולה, הצלת עשוק מיד עושקו היא חובה גמורה – אך הלשנה הנובעת מרצון לקידום עצמי אינה אלא עבירה.
אור וחושך
גנבת איש מישראל ומכירתו לאחֵר היא עבירה חמורה, שנאמר "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טז).
בפרשתנו אנו נחרדים לגלות כי מעשה נורא זה נעשה בידי אחי יוסף:
"וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית לז, כח).
בראי ההיסטוריה הובילה מכירת יוסף את בני ישראל לגלות ארוכה ומרה במצרים. לדעת האברבנאל גלות מצרים הייתה עונש על חטא מכירת האח, ואילו המהר"ל חולק עליו וטוען שגלות מצרים תוכננה כבר קודם, כפי שנאמר בברית בין הבתרים:
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג).
המהר"ל ממעט את גודל חטאם של האחים, אך על פי יסודות אמונתנו האדם הוא בעל בחירה חופשית, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה:
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא פן ישלח ידו" (הלכות תשובה ה, א).
אף שהקב"ה הודיע לאברהם שצאצאיו יגלו, הוא לא גזר מה יביא אותם לגלות – וּוַדאי שאין להעלות על הדעת שה' הוא האחראי למכירת יוסף. מכירת יוסף היא אות לקושי הגדול שיש לאחים לחיות יחד. קושי זה בא לידי ביטוי לא אחת ולא שתיים בחיי העולם: קין הרג את הבל, אברהם נפרד מלוט, ישמעאל רצה להרוג את יצחק, עשו רצה להרוג את יעקב – ובני יעקב ביקשו להרוג את יוסף אחיהם:
"וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ).
יהודה מציל את יוסף ממוות על ידי מכירתו:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית לז, כו-כז).
לאחי יוסף היה קושי עצום לקבל את האח השונה, ועוד רגע והרגוהו, אך יהודה מצא את הדרך להצילו: הוא הפך מעשה איום של מכירת איש למצווה – כי הוא מנע באמצעותה את הריגת יוסף בידי אחיו. הכול יחסי: נורא למכור אח אבל נורא עוד יותר להורגו. ואף שיוסף ניצל ממוות נותר מעשה המכירה חטא גדול וקשה, ונדרשה גלות ארוכה במצרים כדי ללמד את עם ישראל מהי אחווה. במצב של עבדות והשפלה בני ישראל חייבים לתמוך איש ברעהו, כי בלי אחווה אי אפשר לשרוד.
בשנים הראשונות של מדינתנו הצעירה נחטפו ילדים מהוריהם, כביכול למען מטרה נעלה, וכתם כבד הוטל על תהליך תקומתנו. אור וחושך שימשו בערבוביה, והבאת אחֵינו-בשרֵנו מרחוק לוותה בזלזול בהם ובהתנשאות כלפיהם.
גם בדורנו יש עדיין קושי לקבל בני אנוסים שמתקרבים, ולפעמים המדינה נועלת את דלתותיה בפני נידחי ישראל.
יהי רצון שנשכיל לתקן את המעוות הן של דור יוסף, הן של דור תקומת המדינה והן של דורנו.