פרשת נצבים
ערבות הדדית
אחד מיסודות היהדות הוא הערבות ההדדית – ומקורה בפסוק בפרשתנו:
"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט, כח).
אין אנו אחראים על הנסתרות, על הפשעים שאדם עושה בסתר – כל אלו הם באחריותו של ה', אולם הדברים הגלויים והידועים נתונים לאחריותנו, ואם ידוע לנו על פשעים שמתרחשים בסביבתנו עלינו להתערב כדי למנוע את הימשכותם.
לערבות ההדדית יש גם ביטוי הלכתי. חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו ש"כל ישראל ערבים זה בזה" – וערבות זו מאפשרת לאדם שכבר יצא ידי חובה במצווה מסוימת לחזור ולקיימה בשביל חברו. לדוגמה, אם לאחר שקידש אדם על היין בליל שבת ובירך את כל הברכות נכנס לביתו אדם אחר שאינו מסוגל לקדש בעצמו – יקדש בעל הבית פעם נוספת ויוציא את האורח ידי חובתו. אומנם על פי ההלכה אסור לברך ברכה שאיננו מחויבים בה, אך במקרה זה אין ברכתו נחשבת "ברכה לבטלה", כי מכוח הערבות ההדדית הוא אחראי על חברו – וחיובו של חברו כמוהו כחיובו-הוא.
הערבות הדדית יסודה בקשר העמוק בין כל יהודי ויהודי בתוך כלל ישראל. על פי הגמרא בסנהדרין דין הערבות ההדדית חל על עם ישראל רק אחרי שהגיעו לארצם:
"הנסתרת לה' א-להינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם – למה נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עי"ן שב'עד'? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר 'עד עולם'. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן (סנהדרין מג, ב).
מכאן שהקמת המדינה חידשה את ערבותנו זה לזה ואת אחריותנו זה כלפי זה.
בתקופתנו, תקופת של מחלה מדבקת האורבת בכל פינה, כמובן שאנו נתבעים להתחסן כדי לעצור את התפשטות הנגיף – אולם לא די בכך. מכוחה של הערבות ההדדית עלינו להתאמץ ולעודד את מי שפוחד לקיים את חובתו האנושית – להתגבר על פחדיו ולהתחסן, וכן למנוע ממי שאיננו מתחסן להסתובב בקרב הציבור.
יהי רצון שמתוך ערבותנו זה לזה ישלח ה' ברכה ובריאות לכל ברואיו.
התשובה – מצווה או מתנה?
רבי יצחק מקורביל ריכז יחדיו את מצוות התורה הנוהגות בימינו בספרו "ספר מצוות קטן" (סמ"ק). אחת ממצוות העשה בספר היא המצווה לשוב בתשובה, שמקורה בפסוק מפרשתנו:
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, ב).
וכך כותב רבי יצחק מקורביל:
"לשוב דכתיב 'ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו' (דברים ל, ב), ואמרו חכמים שוב יום אחד לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (ספר מצוות קטן נג).
מדבריו עולה שכל אדם צריך לחזור בתשובה מדי יום ביומו – וכל אימת שהוא מתחרט על חטא, עוון או חולשה כלשהי הוא מקיים מצוות עשה.
והינה מעניין לראות שהרמב"ם, רבנו משה בן מימון, שכתב ספר שלם העוסק בהלכות תשובה, לא ראה בתשובה עצמה מצווה:
"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' (במדבר ה, ו-ז) – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה" (הלכות תשובה א, א).
על פי הרמב"ם אין מצווה לחזור בתשובה, אך מי שבוחר לחזור בתשובה צריך להתוודות על חטאיו.
מה מייחד כל אחת מן הגישות?
בגישת רבי יצחק מקורביל מונחת ההבנה שלכל אדם יש חולשות, ושאיש איננו מושלם. לפיכך נדרש מן האדם מאמץ יומיומי להתקרב לה', לחזור בתשובה על חטאי האתמול ולהיות מעט טוב יותר ביום הבא. התורה דורשת מאיתנו מאמץ תמידי כדי להתגבר על חולשותינו.
על פי גישת הרמב"ם התשובה נולדת מרצון פנימי, מהכמיהה הטבעית שיש באדם להיות טוב יותר, ומשום כך אין כל צורך בדחיפה מבחוץ – "כשיעשה תשובה". יתרה מזו, תשובה שאיננה נובעת מרצון פנימי אלא מכורח של חובה דתית איננה תשובה אמיתית ושלמה, ולכן אין לכפות על האדם לשוב בתשובה. אם כן, מה מהותה של מצוות הווידוי? הווידוי הוא מתנה מאת הא-ל, מתנה המאפשרת למחוק את חטאי העבר. אם החליט האדם מעצמו לשנות כיוון ולעזוב דרכים עקלקלות, לא זו בלבד שיקבל עליו שלא לחטוא מכאן ואילך – אלא שיזכה לתקן גם את העבר.
שתי הגישות נובעות מאותו יסוד הטמון באדם – הרצון להתקדם מיום ליום. רבי יצחק מקורביל סובר שרצון זה מעוגן בחוק, ואילו לדעת הרמב"ם אין צורך בחוק כדי לעגן את הרצון הטבעי. זו ראייה אופטימית המאמינה שהאדם אינו עומד במקום אלא מסוגל לשינוי ולהתקדמות. התשובה היא שלילת הייאוש ואמונה ביכולת של כולנו להתקדם בכל יום למדרגה גבוהה ממדרגת האתמול.
זוהי הבשורה המרעננת של התשובה.
קדושה נצחית וגאולה נצחית
התורה מבשרת שאחרי שנות גלות רבות ישוב עם ישראל לארצו ויירש אותה מחדש:
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים ל, ד-ה).
פסוקים אלו מעוררים שאלה: הואיל ונאמר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ" הרי שהארץ כבר שלנו; מדוע אפוא חזרה התורה וכתבה "וִירִשְׁתָּהּ" פעם נוספת? וזו תשובת הגמרא:
ירושה ראשונה ושנייה יש להם, וירושה שלישית אין להם (יבמות פב, ב).
ביאור הדברים: כשכבש יהושע את הארץ נתקדשה הארץ לראשונה, וחויבנו במצוות התלויות בה. זוהי הירושה הראשונה – "הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ". לאחר חורבן בית ראשון גלו ישראל לבבל, והארץ איבדה את קדושתה. בימי עזרא, כשחזרו ישראל להתיישב בארץ, חזרה עימם הקדושה, וזוהי הירושה השנייה – "וִירִשְׁתָּהּ".
אם כן, מדוע לא הוזכרה בפסוק ירושה שלישית – שתופיע בשוב עם ישראל לארצו בתום הגלות? הרי עם ישראל גלה שנית אחרי חורבן בית שני?! התשובה היא שאין צורך בהזכרת ירושה שלישית ("וירושה שלישית אין להם") – משום שהקדושה שקידש עזרא את הארץ לא התבטלה עם הגלות, והארץ נותרה בקדושתה, ממתינה לבניה שישובו אליה.
מה ההבדל בין הכיבוש הראשון של יהושע, שקדושתו בטלה אחרי החורבן, לירושת עזרא שקדושתה קיימת לעולם?
כיבוש הארץ בתקופת יהושע לא נבע מזעקה של העם ומכוח רצונו אלא מהחלטה חד צדדית של ה' – שיצאה לפועל בהנהגת משה ויהושע. לכן הייתה זו ירושה זמנית, שקדושתה בטלה כשעם ישראל גלה מארצו. לעומת זאת בתקופת עזרא עלו היהודים מרצונם ונלחמו בחירוף נפש ביושבי הארץ כדי לחדש את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. מלחמה זו שהוביל עם ישראל מרצונו החופשי, במסירות אין קץ של לוחמיו, היא שהשרתה על הארץ קדושה עולמית.
הגמרא מוסיפה שכשם שישנן שתי קדושות ולא נדרשת קדושה שלישית אחריהן, כך לאחר שתי גלויות לא תהיה גלות שלישית. תובנה זו נלמדת מסיומו של פסוקנו – "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" – המלמד שהגאולה העתידית תהיה טובה ורבה מזו של אבותינו, שכן התיישבות אבותינו בארץ הייתה זמנית אך גאולתנו היא גאולת נצח. וזה לשון הגמרא:
אבותיך אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין (ירושלמי קידושין א, ח).
בזמנים אלו הקשים העוברים על עמנו ועל ארצנו נשאב עידוד מגמרא זו ונדע שכשם שקדושת עזרא נצחית היא ואינה דורשת קדושה שלישית אחריה, כך גאולתנו היא גאולה נצחית שלא תיפסק לעולם.