פרשת קדושים
אהבת הרֵעַ
בפרשתנו מופיעה מצוות אהבת הרע, המצווה שאמר עליה רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה":
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח).
מה כלול במצווה זו? ישנן שתי גישות בראשונים.
גישה אחת מצמצמת מאוד את המצווה, ורואה בה בעיקר ציווי שלא להרע לאחרים ולא לעשות לזולתנו מה שאיננו רוצים שיעשו לנו:
לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים ד, יב) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת (ספר החינוך, רמג).
הרמב"ם מרחיב את המצווה הרבה מעבר להימנעות מלהרע – ורואה בה חיוב להיטיב לזולת:
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות (הלכות אבל א, א).
החיוב שמציג הרמב"ם תובע לכאורה מדרגה עצומה וכמעט בלתי אנושית, ולמעשה המציאות האנושית ממוקמת בנקודות שונות על גבי הציר שבין דברי בעל החינוך לדברי הרמב"ם – בהתאם לדרגתו של כל אחד ואחד.
מעניין לראות כי חכמינו זיכרונם לברכה התייחסו למצווה זו הן ביחס לאנשים הקרובים ביותר זה לזה, איש ואשתו, הן ביחס לרחוקים ביותר. במסכת קידושין מובאת חובת האיש להכיר היטב את האישה המיועדת לו לפני שיישאנה, שמא בשל חוסר התאמה ביניהם לא יעלה הזיווג יפה וייגרם צער לאישה:
דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך (קידושין מא, א).
ומנגד, דין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" חל אף ביחס לגרועים שבחברה, ואם התחייב אדם במיתת בית דין יש למעט ככל האפשר את כאבו בעת ביצוע פסק הדין:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה (כתובות לז, ב).
ונראה שכלפי האנשים הרחוקים מתקיימת המצווה בהימנעות מלהרע, כדברי בעל החינוך, וככל שגדלה הקרבה כך יש להחמיר ולהוסיף טוב כדברי הרמב"ם – עד לפסגת הקרבה שבין איש לאשתו, המצווים להשתדל לקיים את המצווה כפשוטה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – כמוך ממש.
אהבת הרֵע – עד היכן?
מצוות אהבת הרֵע המופיעה בפרשתנו נראית לכאורה בלתי אנושית ובלתי אפשרית ליישום:
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח).
וכי אפשר לצוות על הרגש מה עליו לחוש – ולחייב את האדם לאהוב את חברו כשם שהוא אוהב את עצמו?!
ואכן בעל החינוך מצמצם את המצווה ותולה את האהבה בביטויה המעשי. על פי דבריו מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהיא היסוד לכל המצוות שבין אדם לחברו, דורשת מאיתנו לפתח אמפתיה בסיסית לזולת, המתבטאת בהתנהגות כלפיו: עלינו להימנע מלעשות לזולתנו דבר שאיננו רוצים שייעשה לנו – לא נגזול, לא נזיק, לא נרכל, וכן הלאה:
"לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, ואמרו זכרונם לברכה דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי, אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד" (ספר החינוך מצווה רמג).
הרמב"ם מפרש בדרך אחרת, ולדבריו המצווה תובעת מהאדם גם לרצות בעבור חברו בדיוק את מה שהוא רוצה לעצמו – אהבה של ממש:
"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות" (הלכות אבל יד, א).
נראה שבמציאות המצווה נעה בין שני הקטבים – בין הדרישה הבסיסית של בעל החינוך, שלולא פירושו לא היינו יכולים לצאת ידי חובה, לבין השאיפה לקיים את דרישת הרמב"ם. המרחב שבין השיטות מאפשר להתחיל בבסיס ולעלות בקודש: באנשים הרחוקים מאיתנו נקיים את המצווה בפשטותה לפי הדרישה המינימליסטית של בעל החינוך, כלפי האנשים הקרובים יותר נשתדל לעלות ברמה ולהתחבר קצת יותר לרצונם, ולקרובינו היקרים ביותר – בן או בת הזוג, נשתדל לעשות עם כל הלב כל דבר שהיינו רוצים בעבורנו.
התשתית לכל דרגות המצווה מתחילה בלב פנימה – בראיית הזולת כאדם כמונו.
לא תעמוד על דם רעך
בפרשתנו מופיע המקור לחובה המוטלת על כל אדם המסוגל לכך לעזור ולסייע בהצלת ישראל:
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, טז).
וכך אומרת הגמרא:
מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו – תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך (סנהדרין עג, א)
ואם חייבה התורה באופן כה ברור להציל אדם אחד המצוי בסכנה, על אחת כמה וכמה שכשכלל עומד בסכנה – כל מי שיכול לעזור חייב לעשות זאת. מכאן נובע החיוב החל על אזרחי ישראל להתגייס לצבא, שהרי מדינת ישראל נמצאת בסכנה תמידית, ורבים הם המבקשים לכלותה.
יש שטוענים שחובת "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" חלה רק על מי שנמצא בזירת אסון העומד להתרחש לנגד עיניו, אך אם הסכנה איננה קרובה אליו הוא פטור מחובת ההצלה. ואולם טעות היא בידם, וזאת נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם על מצוות פדיון שבויים:
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים (הלכות מתנות עניים, ח, י).
הרמב"ם מבהיר שמי שאינו משתתף במאמצים להצלת השבוי עובר על מצוות רבות, ובהן "לא תעמוד על דם רעך" – אף שהשבוי איננו נמצא לידו ולנגד עיניו. מכאן שמי שמסרב להשתתף בהגנת העם עובר על איסור חמור זה.
גם במדרש מודגשת חומרת האיסור להימנע מלעזור ולסייע למי שזקוק לעזרה. על פי המדרש לכל מצווה מעשרת הדיברות יש מקבילה בפרשת קדושים – לדוגמה, המקבילה בפרשתנו למצוות "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא) היא "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג). ומהי המקבילה למצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"? על פי המדרש זוהי מצוות "לֹא תּרְצָח" (שמות כ, יב):
ומפני מה נאמרה פרשת קדושים בהקהל? […] רבי לוי אמר מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה […] "כבד את אביך ואת אמך" – וכתוב כאן: "איש אמו ואביו תיראו". "לא תרצח" – וכתוב כאן: "לא תעמוד על דם רעך" (מדרש רבה כד, ה).
מכאן שמי שאינו משתתף בהצלת ישראל אף שביכולתו לעשות זאת נושא באחראיות למותם של רבים.
על כן נישא ברכה לכל הצעירים המתגייסים לצבא ההגנה לישראל ולכל משרתי המילואים – הם ונשותיהם וכל בני משפחותיהם. כמה גדולה היא זכותכם בקיום מצווה חשובה זו, שעל מקיימיה אמרו רבותינו "וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה).