פרשת קרח

קדושה ונתינה

התורה מצווה בפרשתנו להפריש שלושה סוגים של תרומות ומעשרות: תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר. לכל אחת מן ההפרשות דינים משלה: 

א. תרומה גדולה – כל חקלאי יהודי צריך להפריש מדי שנה בשנה חלק מתבואתו ולתת אותו לכוהן, ככתוב:

כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים (במדבר יח, יב). 

מן התורה אין שיעור לתרומה הגדולה, ואפשר לצאת ידי חובה אף בהפרשת חיטה אחת. התרומה קדושה, ואסור למי שאינו כוהן לצרוך אותה.

ב. מעשר ראשון – נוסף על התרומה הגדולה, החקלאי נדרש לתת עשירית מתבואתו ללוי, שנאמר: 

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (כא).

שיעורו של המעשר שהחקלאי הישראלי מפריש ללוי צריך להיות עשירית בדיוק, ואין בו קדושה – ומותר ללוי להזמין אנשים אחרים, שאינם לוויים, לסעוד עימו על שולחנו. 

ג. תרומת מעשר – מתוך המעשרות שקיבל הלוי הוא צריך להפריש עשירית: 

וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר (כו). 

את המעשר שהפריש הלוי הוא נותן לכוהן:

כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כח).

לתרומת המעשר שהלוי נותן לכוהן מצטרפות יחד שתי חומרות: 

• שיעורה של התרומה עשירית ולא פחות מכך.
• התרומה קדושה – ומותרת אך ורק לכוהנים ולבני ביתם.

מה פשר ההבדלים בין המתנות השונות?

התרומה לא נועדה לפרנס את הכוהן – אלא לגרום לחקלאי הישראלי להפנים שהוא איננו בעל הבית בעולם, וכל עוד לא הפריש מתבואתו לה' היא אינה שייכת לו ואסור לו לאכול ממנה. מאחר שהתרומה מופרשת לקב"ה יש בה קדושה, והואיל והקב"ה אינו צריך דבר – אין לה שיעור. את ההפרשה הקדושה הקב"ה כביכול מעביר לכוהן שיצרוך אותה בקדושה, ולפיכך נאמר בתרומה "רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" – ההפרשה ניתנת לה', וה' נותנה לכוהן.

ואולם מהותו של המעשר הראשון שונה. המעשר הראשון הוא תשלום ללוויים על עבודתם למען כלל ישראל במקדש, ולכן אין בו קדושה – ככל משכורת אחרת, ויש בו שיעור ברור – כראוי לתשלום על שירות, כפי שמודגש בפסוק: "חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים".

תרומת המעשר שהלוי נותן לכוהן כוללת את שתי המהויות – זו של התרומה וזו של המעשר: 

מצד אחד היא דומה לתרומה, שכן היא ממחישה ללוי שהוא אינו בעל הבית ואינו רשאי לצרוך את התבואה קודם שהפריש ממנה לה', ככתוב "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" – ועל כן היא קדושה.

מצד שני היא דומה למעשר, שכן היא ניתנת ישירות מן הלוי לכוהן – "וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" – בשונה מהתרומה הגדולה שהישראלי מרים לה' וה' נותנה לכוהן. במובן זה תרומת המעשר משמשת שכר לכוהנים – המשרתים בבית ה' אך אינם מנותקים מעם ישראל. מתוך המעשרות שקיבלו מעם ישראל דואגים הלוויים לכוהנים, ולכן עליהם לתת כמות מכובדת – בשיעור מעשר – ולא די בכמות קטנה. 

תרומת המעשר שהלוי נותן לכוהן נושאת אפוא משמעות כפולה – של קדושה ושל נתינה.