פרשת תרומה
תורה ותפילה
פרשתנו עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו, שתכליתן "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). מפסוק זה למדו רבותינו מצווה לדורות – לבנות בית מקדש. וכך פסק הרמב"ם:
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש… (הלכות בית הבחירה א, א).
התורה מעידה שבזכות מצוות "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" יתקיים "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כי זו הדרך שהתווה לנו ה' יתברך כדי שנזכה להשראת שכינתו בתוכנו. המצווה לבנות את בית המקדש קשורה קשר בל יינתק לנשמתו של כל יהודי, שכן בית המקדש איננו מבנה סתמי המשמש להקרבת קורבנות אלא בית שמשרה את נוכחות ה' בכל המציאות.
נעמוד על נקודה מעניינת. לפי הרמב"ם מצוות בניין המקדש כוללת בתוכה את בניית כל הכלים השייכים לבית המקדש, ובהם הארון, השולחן, המנורה והמזבחות, ואילו לפי הרמב"ן עשיית הארון היא מצווה בפני עצמה:
ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשׂום שָׁם העדות תמנה מצוה בפני עצמה (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה לג).
מהו שורש השגתו של הרמב"ן?
על כל הכלים נצטווה משה רבנו בלשון "וְעָשִׂיתָ", ואילו בציווי על הארון, משכן התורה, נאמר "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" – בדומה ללשון "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". ההקבלה בין הארון למקדש מעידה כי התורה היא לב ליבו של בית המקדש, והיא שקולה כנגד כל עבודת המקדש. הארון הניצב בקודש הקודשים הוא המעניק משמעות לעבודת הקורבנות ומבדיל אותה מעבודת אלילים.
את עבודת ה' שנעשתה במקדש אנו מקיימים היום בעבודת התפילה. התפילה והתורה שזורות זו בזו, ובלי התורה וההליכה בדרכה אין משמעות לתפילה. על כן אומר הרמב"ן כי הארון איננו כלי הבלוע בתוך שאר כלי המקדש אלא מצווה בפני עצמה.
רעיון זה מעוגן בדברי שלמה המלך: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט).
לפני תמיד
מצוות עשה להניח בכל שבת על שולחן הפנים בהיכל – ליד המזבח ומול המנורה – שנים עשר לחמים:
"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל).
מצוות לחם הפנים מיוחדת מכל שאר המצוות בתכונת ה"תָּמִיד" שבה. נרות המנורה, הנקראים "נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ), הודלקו בכל ערב וכבו בבוקר, קורבן התמיד הוקרב פעמיים ביום, וכך גם קטורת התמיד, אך רק מצוות לחם הפנים התקיימה ברצף תמידי בלי כל הפסקה: הלחמים סודרו על השולחן בשבת בבוקר ונשארו עליו עד לשבת הבאה. בשבת בבוקר באו הכוהנים לאכול את לחם הקודש, ובה בעת שהורדו הלחמים לאכילתם הונחו על השולחן שנים עשר הלחמים החדשים – כך שלא היה רגע אחד שבו נותר השולחן בלי לחם מעליו.
לחם הפנים איננו מוקרב על המזבח, אך קדושתו רבה מאוד. הנחתו במקום הקדוש ביום שבת קודש וייעודו לאכילת הכוהנים מעידים על החשיבות הרבה שמעניק ה' יתברך לעבודתם ולפרנסתם של בני האדם. מצוות התורה מלמדת שעבודת האדם לפרנסתו היא חובתו הבסיסית, ושעבודה זו מלאה בקדושה.
שנים עשר הלחמים הכלולים יחדיו במצווה אחת – כנגד שנים עשר השבטים – מדגישים את הזיקה בין הפרט לכלל. עבודת האדם היא כר פורה של יצירה התורמת לכלל כולו, ומכאן שבכל עבודה יש גם מצווה של סיוע לחברה, לצד החיוב הבסיסי של האדם לדאוג לעצמו ולבני משפחתו.
לְפָנַי תָּמִיד. דאגה אנושית זו לפרנסה נובעת ישירות מחפץ ה' בטובתם של ברואיו. בטובו יצר ה' עולם מלא שיכול להזין את כל בריותיו אשר ברא.
דאגת הא-ל לבריותיו היא דאגה תמידית, ואין לה הפסק כלל. הלחם המונח במקום הקודש מחדד את ההכרה שהברכה שביצירה המשותפת מגיעה ישירות מה'. חוסר הבנת המצווה הגלומה בעבודה מנתקת את הקשר בין האדם לאלוקיו. "אמונה זה סדר זרעים" (שבת לא, א), כך אמרו חכמינו, כי האדם הזורע מאמין באלוקים שירדו גשמים ויצמיחו את הזרעים.
לחם הפנים מלמד אותנו אפוא על גודל ערכה וחשיבותה של העבודה בכמה מישורים:
- פרנסת האדם ובני ביתו
- שותפות עם א-ל לרווחת הציבור
- חיזוק האמונה בה' יתברך הדואג לכל ברואיו.
תמיד
מהם גדרי מצוות תלמוד תורה? ישנן שתי אפשרויות:
- זו מצווה תמידית – ולכן מלכתחילה ראוי ללמוד בכל רגע פנוי, אך ישנם זמנים שבהם האדם פטור מן הלימוד מסיבות אנושיות, כגון הצורך לאכול, לישון ולהתפרנס.
- המצווה היא לקבוע עיתים ללימוד תורה בכל יום, ומותר לאדם להתעסק לכתחילה בדברים נוספים אף שאינם חיוניים, כמו מוזיקה, ספורט ועוד.
שאלה זו העסיקה רבות את בעלי המחשבה. לדעת בעל נפש החיים על האדם להשקיע את כל מרצו בלימוד תורה, וכך הוא מפרש גם את דברי רבי ישמעאל בגמרא – "הנהג בהן [בדברי התורה] מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב):
"ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה? […] אבל הענין, כי ודאי שאין דעת רבי ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש חס וחלילה אף זמן מועט מעסק התורה ולעסוק בפרנסה, ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי חס וחלילה. אמנם רמזו רבי ישמעאל בלשונו הקדושה הנהג בהן מנהג דרך ארץ, רוצה לומר עמהן עם הדברי תורה. היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש, על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה" (נפש החיים א, ח).
על פי נפש החיים דברי רבי ישמעאל המעודדים לכאורה שילוב בין התורה לחיי המעשה מתפרשים בצורה מצומצמת מאוד, המתירה להתפרנס רק לצורכי הקיום המינימליים ותובעת להרהר בדברי תורה גם בשעת העבודה.
ואולם חכמינו למדו בגמרא שאין זו דרישת התורה מכלל בני האדם. ומהיכן למדו זאת? מלחם הפנים המופיע בפרשתנו:
"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל).
לחם הפנים היה מורכב משנים עשר לחמים שהיו מונחים על השולחן משבת לשבת. בכל שבת היו נוטלים את הלחמים מהשבוע הקודם ומניחים לחמים חדשים. רבי יוסי מתמודד עם השאלה כיצד מתקיימת המצווה שהלחם יהיה מונח לפני ה' "תָּמִיד" אף שלכאורה בשעת החלפת הלחמים עשויה להיות הפסקה ברצף:
"תניא, רבי יוסי אומר: אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית – אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד? שלא ילין שלחן בלא לחם. אמר רבי אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (מנחות צט, ב).
רבי אמי לומד מדברי רבי יוסי שגם בלימוד תורה, הדורש התמדה, אין חובה להשקיע כל זמן פנוי ללימוד תורה בלי הפסק כלל, אלא החובה היא ללמוד תורה במשך כל החיים. אם כן, משמעות הציווי "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) היא שהאדם נדרש ללמוד תורה בכל יום מימי חייו, שלא יהיו ימים הפנויים לגמרי מתורה.
החיבור לתורה צריך להישמר מדי יום ביומו, אך ההחלטה כמה ללמוד בכל יום נתונה לכל אדם בפני עצמו. האדם נדרש להבין ולחוש מהו שיעור הלימוד שיוסיף לו טובה ואיזון בחיים ומהי הכמות שתהיה מעבר לכוחות קליטתו ותביא אותו חלילה למאיסה בלימוד. על כך אמרו חכמים:
"תנא דבי ר' ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן" (מנחות צט, ב).
התוספות על אתר מביא תחילה את פירושו של רש"י ומוסיף פירוש נוסף:
"לא יהו עליך חובה – כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואפטר. כך לא יאמר אשנה פרק אחד ואפטר, שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן, כך פירש בקונטרס. עוד יש לפרש לא יהו עליך חובה – שלא תעסוק אלא בהן, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל, אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
הנהגת נפש החיים היא הנהגה ליחידי סגולה. ההנהגה הנכונה לרובנו דורשת להקדיש בכל יום זמן משמעותי ללימוד תורה, כל אחד לפי כוחו, אך אינה מחייבת ללמוד בכל רגע פנוי.
כך נזכה לאהוב את התורה – המתאימה לצורכי בני האדם.
תוכו כברו
בני ישראל מצטווים בפרשתנו על בניית המשכן ויצירת כלי הקודש שישכנו בתוכו. הכלי החשוב ביותר הוא ארון העדות – הנושא בתוכו את לוחות הברית שעליהם חרותים עשרת הדיברות. את הארון יש לבנות מעץ – ולצפות אותו בזהב מבפנים ומבחוץ:
"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, יא).
חכמינו זיכרונם לברכה למדו מכאן הנהגה חשובה מאוד:
"מבית ומחוץ תצפנו – אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" (יומא עב, ב).
וכך פסק הרמב"ם בהלכת דעות:
"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה" (הלכות דעת ב, ו).
אבי מורי הרב משה בוצ'קו, בהקדמה למאמרו "בגדרי השלמות"[1], תיאר כך את השלמות:
"מה היא השלמות האמיתית? שלא יהיה דיבורו סותר את מחשבתו, שלא תהיינה פעולותיו סותרות את פנימיותו ורוחו, אלא יהיה שלם בכל כוונותיו. האדם, הוא ונפשו, רוחו וכוונותיו, מעשיו ופעולותיו יתאגדו לאחד בלתי נפרד – זוהי השלמות האמיתית. אדם שהגיע לידי מדרגה כזו – שמעשיו אינם מצוות אנשים מלומדה או פעולה אשר נעשית בהכרח וכאילו כפאו שד, ודיבוריו מהווים ביטוי אמיתי לרגשותיו וכוונותיו, הוא הוא האדם השלם".
כמובן שככל המידות גם למידה זו ישנם גבולות, כפי שמלמדת הגמרא בכתובות:
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה מדבר שקר תרחק! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות טז, ב-יז, א).
בית הלל מסוגלים לשבח את הכלה בלב שלם בלי לחוש שום סתירה, אף אם אינה נאה בהגדרה אובייקטיבית, כי אהבת הבריות הפועמת בקרבם מביאה אותם להזדהות מלאה עם החתן – שבעיניו כלתו היא כליל השלמות.
[1]. המאמר מופיע בסוף הספר הגיוני משה על הש"ס ב, עמוד תלז.