הלכות פורים - דיני קריאת המגילה
סימן תר"צ ובו י"ח סעיפים
הקדמה
אחת המצוות המרכזיות של פורים היא, קריאת המגילה. ואף שאינה מן התורה, אלא מדברי קבלה, שהם תקנות הנביאים, עדיין קרובה חשיבותה למצווה מן התורה. ואכן, סיבתה העיקרית של חובת קריאת המגילה היא פרסום הנס והודאה לה', עד שדימו חכמים את קריאת המגילה לאמירת הלל. ובכך הושוותה לאחד הערכים של התורה, הגם שדרך יישומה נקבע בידי הנביאים והחכמים.
האירועים המתוארים במגילה, אינם תמוהים באופן חסר פשר, כי זהו בדיוק אופיו של נס הפורים, שנארג ונטווה על רקע שגרת החיים הטבעית. אפיזודות שחצר המלוכה מטבעו גדוש בהם, יכלו להיראות, כסיפורים סתמיים. אבל באותו זמן, רקמה ההשגחה העליונה עלילה מושלמת, והנחתה את ההתרחשויות כרצונה. רק קריאת המגילה מאפשרת פרספקטיבה שתחשוף גילוי מדהים זה, בו השגחת הבורא השזורה במהלך השתלשלות המאורעות כולם, מצטיירת בבירור.
לכן רבתה כל כך חשיבותה של מצוות קריאת המגילה, עד שהושוותה בדינים מסוימים, לקריאת התורה. אמנם כדי להבחין בין הלכה מן התורה ממש, לדברי קבלה, חוקקו מספר הבדלים בין התורה הנקראת, בה כתובים כל מצוות התורה, לקריאת המגילה, שמטרתה סיפור הנס. בלימוד סימן זה נדגיש איזו הלכה שווה לדיני קריאת התורה, ואיזו איננה.
קריאת המגילה, בה עוסק סימן זה, היא הקריאה היחידה שחלה כחובה על כל, ואף מברכים עליה. חובה זו שוב ממחישה את שנאמר זה עתה, כי יש דמיון וקירבה בין מצוה זו, למצות קריאת התורה. עם זאת, אין המגילה קדושה, ברמה של קדושת התורה.
סעיף א
אקורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב (א); באבל לא יקרא בצבור, יושב, לכתחלה מפני כבוד הצבור (ב). הגה: ואסור לחזן לקרות את המגילה עד שאומרים לו: קְרָא (ג), (מרדכי פרק הקורא).
אמשנה מגילה כא, א. בטור בשם הרמב"ם בפרק ב.
(א) בין יושב – אין קריאת המגילה דומה לתפילת עמידה, המחייבת לקום ולהתייצב. כי בתפילה ניצב אדם לפני ה', ביראה ובכבוד. והיא אף לא כקריאת התורה, הדומה לעמידה בהר סיני, כי המגילה נקראת כדי שנכיר את הנס, לכן ניתן גם לשבת. את אמירת הברכה, יש נוהגים לומר בעמידה, ויש נוהגים בישיבה, ואין איסור לאומרה בישיבה.
(ב) מפני כבוד הצבור – כלומר הציבור רשאי לשבת, אבל שליח הציבור שומה עליו לעמוד, לכבוד הציבור. ואם העמידה קשה עליו, הרשות בידו לקרוא בישיבה. בדומה לכך, הקורא למספר מועט של אנשים, רשאי לקרוא בישיבה.
(ג) עד שאומרים לו: קְרָא – דין זה נאמר גם לגבי קריאת התורה. הקורא נדרש להפגין ענווה, ולא להציג עצמו כאילו הוא נותן התורה. היה מקום לחשוב, שזה נדרש רק בקריאת התורה, הדומה למעמד הר סיני, ולגבי מגילה ייתכן להקל. ועדיין, נקבעה חובה זו גם בקריאת המגילה. וכשהציבור מבקש – קרא, ברור שאינו נוטל שררה לעצמו.
סעיף ב
גאפילו שְׁנַיִם, ואפילו עשרה, יכולים לקרותה ביחד, ויוצאים הם והשומעים מהם (ד).
גשם במשנה וברייתא שם (ע"ב), דכיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי.
(ד) והשומעים מהם – את קריאת התורה אסור לשמוע משְׁנַיִם, כי אוזן האדם מתקשה לשמוע אותם. שונה היא קריאת המגילה שיש לה חביבות, מחמתה יכול אדם לקלוט כמה קולות יחד. אמנם הקוראים צריכים לקרוא בקול רם, וממגילה כשרה, כמובן. למעשה, יותר נוח לשמוע רק מקורא אחד, כי וודאי יקרה פעמים רבות שיקראו בקצב שונה, ויתבלבלו השומעים. על כן נהגו רוב המקומות, שרק אחד קורא.
סעיף ג
דצריך לקרותה כולה, הומתוך הכתב (ה); ואם קראה על פה, לא יצא (ו). ווצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד זאם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא (ז). הגה: אבל אם השמיט תְּחִלָּתָהּ או סופה (ח), אפילו מִעוּטָהּ (ט), לא יצא (ר"ן); ואפילו באמצעה, דוקא דלא השמיט ענין שלם (י), (ב"י בשם א"ח); חאבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר (יא), פסולה (יב).
דמשנה שם (יט, א) וכרבי מאיר שם בגמרא. המשנה שם יז, א. ומימרא דרב (שם יט, א) לכולי עלמא. זברייתא שם (יז) [יח, ב]. חאוקימתא דגמרא שם, ורובה קרוי כולה כפירוש הרמב"ם בפרק ב (הלכה י), וכן כתב הטור וארחות חיים.
(ה) ומתוך הכתב – מגילת אסתר, שנכתבה בידי אנשי כנסת הגדולה[1], התקבלה כחלק מכתבי הקודש. לכן הכרח הוא שהמגילה תהא כשרה (בסימן הבא יוסברו הלכותיה), ושהקריאה תהא דווקא מתוכה, ולא על פה.
(ו) לא יצא – אף בדיעבד, וצריך לחזור ולברך, ולקרוא.
(ז) יצא – בדין זה שונה קריאת מגילה, מקריאת התורה. כי בעוד שבספר התורה, אם חסרה מילה, תיקנו חכמים לחזור ולקרוא, ולא תועיל קריאה בעל פה. הרי שבקריאת המגילה, אם קרא מספר מילים על פה, בדיעבד, יצא.
(ח) השמיט תְּחִלָּתָהּ או סופה – חיסרון כזה, מגדיר אותה כמגילה לא שלימה, והמחבר מסכים לדין זה. ואף רמז לזה בכתבו "השמיט הסופר… תיבות", משמע דוקא פה ושם, ולא ענין שלם באמצעה, בתחילתה, או בסופה.
(ט) אפילו מִעוּטָהּ – של המגילה.
(י) דוקא דלא השמיט ענין שלם – כי עקירת עניין שלם מהסיפור, משנה אותו לחלוטין. הלכה זו מוסכמת על המחבר.
(יא) ואין רישומן ניכר – פירוש, לא נותר דיו באות, רק חריטה בצוּרת אות. ואף שהאות ניכרת, הרי היא כאינה כתובה.
(יב) פסולה – אין כאן מגילה, מאחר והרוב נחשב מבחינה הלכתית כמו "הכל".
סעיף ד
טמי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה, לא יקרא עם שליח ציבור, אלא שומע ושותק (יג). הגה: וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן (יד), ולכן אותן הפסוקים שקורין הקהל (טו) צריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה (טז) (ב"י בשם שבולי לקט).
טהרשב"א בתשובה ושבלי הלקט.
(יג) שומע ושותק – כי במגילה שבידיו, לא ניתן לצאת ידי חובה. זולתי אם לא שמע איזו מילה, משפט או שניים, שאז ישלימם בקריאה מתוכה, וישוב להאזין לקורא.
(יד) לחזן – כי אם יסייע בפיו, השומעים יאזינו ליוצא מפיו, ויבקשו לצאת ידי חובה, אף שאין בידיו מגילה כשרה.
(טו) הפסוקים שקורין הקהל – אודותם נלמד בהמשך.
(טז) מתוך מגילה כשרה – כי לכתחילה, יש להאזין לכל פסוקי המגילה, ממגילה כשרה.
סעיף ה
יקראה סֵרוּגִין, דהיינו שֶׁפָּסַק בָּהּ וְשָׁהָה, ואחר כך חזר למקום שפסק, כאפילו שָׁהָה כדי לגמור את כולה (יז), יצא (יח). הגה: ואפילו סָח בֵּינְתַיִם. מיהו גוערין במי שסָח בֵּינְתַיִם (יט), כדלקמן סימן תרצ"ב סעיף ב' (כ). (הרשב"א סי' רמ"ד).
ימשנה שם יז, א. וכדמפרש שם בגמרא יח ,א. כמסקנת הגמרא שם, ב.
(יז) שָׁהָה כדי לגמור את כולה – כלומר הפסיק זמן רב, בו יכל לקרוא אפילו את כל המגילה.
(יח) יצא – בדיעבד. אבל לכתחילה, יקרא ברצף.
(יט) גוערין במי שסָח בֵּינְתַיִם – כי לכתחילה צריך לקרוא הכול ברצף.
(כ) כדלקמן סימן תרצ"ב סעיף ב' – שם כתוב, כי אין לשוחח בזמן הקריאה.
סעיף ו
להקורא את המגילה למפרע (כא), לא יצא; קרא פסוק אחד, ודילג השני, וקרא שלישי, ואחר כך חזר וקרא השני (כב), לא יצא. מפני שקרא למפרע פסוק אחד; אלא כיצד יעשה, מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר (כג).
לשם במשנה (יז, א).
(כא) למפרע – כלומר, לא לפי סדר המשפטים.
(כב) חזר וקרא השני – ורוצה לקרוא אחריו את הרביעי. ועל השלישי, אותו קרא, ידלג.
(כג) וקורא על הסדר – כדי שהפסוקים ייקראו כולם ברצף. לולי כן, לא יוכל לעקוב אחר השתלשלות האירועים, עליהם נבנה הנס, כנזכר בפסוקים. דוגמא לכך ניתן לראות, ברפואה שהקב"ה הקדים למכה, בחיסולה של ושתי, ומינוי אסתר תחתה. כמו גם בפיסת מידע הזהב שהזדמנה למרדכי, על תוכנית ההתנקשות של הסריסים, אשר חרשו רעה על המלך.
סעיף ז
מהקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו (כד).
משם במשנה.
(כד) לא יצא ידי חובתו – כפי שכבר ראינו, צריך לקרוא דווקא מתוך הכתב, ובמגילה כשרה[2].
סעיף ח
נהלועז (כה) ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתבי הקודש, אף על פי שאינו יודע מה הם אומרים, סיצא ידי חובתו (כו).
נשם במשנה. סדאיכא מצות קריאה ופרסומי ניסא גמרא יח, א.
(כה) הלועז – דובר שפה אחרת, ואינו מבין עברית.
(כו) יצא ידי חובתו – לכאורה אין ערך לשמיעתו, כי לא הבין כלום. ובכל זאת, כך הוא מקיים את המצווה. מאחר ועשה כל מה שיכול, וכיבד את לשון הקודש בהאזנתו. אם כי וודאי שיש מצוה, להסביר לו את הסיפור.
סעיף ט
עהיתה כתובה תרגום (כז) או בלשון אחרת מִלְּשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם (כח), לא יצא ידי חובה בקריאתה אלא הַמַּכִּיר אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן בלבד (כט); אבל אם היתה כתובה בכתב עִבְרִי, וּקְרָאָהּ אֲרַמִּית לַאֲרַמִּי (ל), לא יצא, שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו, לא יצא השומע ממנו (לא). הגה: אבל אין לָחוּשׁ באיזה כתב כתובה (לב) (ב"י).
עהרמב"ם בפרק ב ממשנה דלעיל, ובברייתא יח, א.
(כז) תרגום – כלומר, בשפה אֲרַמִּית.
(כח) בלשון אחרת מלשונות העכו"ם – כלומר, בשפות אחרות.
(כט) המכיר אותו הלשון בלבד – כי התירו קריאה בשפה זרה לצורך הבנת המסופר. נמצא כי זה שאינו מבין את השפה, אינו מקיים חובתו. ורק השומע את לשון הקודש, שהוא הטקסט המקורי, יכול לצאת ידי חובה, אף ללא כל הבנה.
(ל) וּקְרָאָהּ אֲרַמִּית לַאֲרַמִּי – כלומר, תרגם את הטקסט שלפניו, לשפת השומע.
(לא) לא יצא השומע ממנו – הואיל והקורא קרא על פה. וכיון שאינו יוצא בקריאה בעל פה אינו מוציא ידי חובה.
(לב) אין לָחוּשׁ באיזה כתב כתובה – כלומר, יכול דובר אנגלית לקיים את חובתו, אם יקרא מגילה שאותיותיה אנגלית, ומילותיה עברית (כגון “VAYEHI BIMAY ACHASHVEROSH…“), למרות שלא הבין דבר מהאמור בה.
סעיף י
פמי שיודע לַעַז ויודע אשורית, אינו יוצא בלַעַז (לג); צויש אומרים שיוצא (לד). הגה: ואם כתובה בשני לשונות (לה), מי שמבינים יצאו (ב"י).
פהרב המגיד על פי הירושלמי וחידושי הרשב"א והרמב"ן. צכן נראה מדברי רש"י והרמב"ם.
(לג) אינו יוצא בלַעַז – האפשרות לצאת ידי חובה בשפה זרה, ניתנה רק בלית ברירה. לפיכך, דובר עברית הקורא מגילה בשפה אחרת, לא קיים חובתו.
צריך לדעת כי השפה העברית היתה שפתינו משך כל הגלויות, ובכל הדורות, והקפידו לקרוא את הקריאות הנצרכות, רק בלשון הקודש. ידיעת השפה העברית היא שהותיר אותנו נאמנים ומאוחדים, בכל הזמנים, מאחר והתורה ושפתה, חיברה בין כולנו. לכן צומצם מאד ההיתר, לקריאה בשפה זרה.
(לד) שיוצא – כי משמעותה הפשוטה של הגמרא היא, שאכן אפשר לקרוא בשפה אחרת, אם מבינים אותה.
(לה) בשני לשונות – בשתי שפות, אותם מבינים השומעים, שאינם דוברי עברית.
סעיף יא
(לו) קויש למחות ביד הקוראים לנשים המגילה בלשון לַעַז, אף על פי שכתובה בלשון לַעַז (לז).
קתשובת הריב"ש ותשובת ר"ן על זה.
(לו) הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך לדעת שבתקופות הקודמות, בעוד הבנים, ברובם, למדו תורה, והבינו את הנקרא. היו הנשים עסוקות במלאכות הבית, על פי רוב, ופחות בלימוד כתב וקריאה. ולא הבינו אלא את שפת המדינה, בה דרו.
(לז) שכתובה בלשון לעז – קוראי המגילה עצמם, יודעים עברית. נתון זה, מונע מהם לצאת ידי חובה, בקריאה זו. על כן לא יוכלו לפטור נשים אלה, אף שהן עצמן אינן מבינות עברית. אך, אם תקראנה לעצמן, תקיימנה את חובתן.
סעיף יב
רקראה מִתְנַמְנֵם (לח), הואיל ולא נרדם בְּשֵׁנָה, יצא (לט); שאבל אם שמעה מתנמנם, לא יצא (מ).
רמשנה שם (יז, א) וכדמפרש בגמרא יח, ב. שמרדכי על פי הירושלמי ושבלי הלקט בשם רבינו שמחה.
(לח) מִתְנַמְנֵם – חצי ער וחצי ישן.
(לט) יצא – כי אפשר להניח, שקרא את הכול. ואף שמידי פעם הפסיק, אין ההפסקות מבטלות את הקריאה.
(מ) לא יצא – כי ברור שלא שמע את הכול.
סעיף יג
תהיה כותבה, שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה, וכותבה; אם כִּוֵּן לִבּוֹ לצאת ידי חובה (מא), יָצָא, אוהוא שתהא כתובה כולה לפניו, במגילה שהוא מַעְתִּיק ממנה (מב); וכן אם היה מַגִּיהָהּ (מג); וכן אם היה דּוֹרְשָׁהּ (מד), שקורא פסוק בִּמְגִלָּה שְׁלֵמָה וְדוֹרְשׁוֹ, אם כִּוֵּן לִבּוֹ לצאת ידי חובה, ביצא (מה); ולא יפסיק בה בענינים אחרים, כשדּוֹרְשָׁהּ (מו), שֶׁאָסוּר להפסיק בה בענינים אחרים (מז).
תשם במשנה. אשם בגמרא יח, ב. בהרא"ש שם בשם הירושלמי.
(מא) לצאת ידי חובה – כלל גדול בידינו, שמצוות צריכות כוונה. כלומר צריך אדם לקיים את המצווה, בגלל שכך ציווה ה'. וכשהמעתיק קורא מן המגילה שלפניו, הרי זה לצרכי העתקה, ולא לקיום מצווה. אלא שאם יכוון בלבו למצווה, יוכל לצאת ידי חובה. אמנם אדם שבא לבית הכנסת, ברור שכוונתו לקיים מצווה, על כן יוצא ידי חובה, גם אם לא יאמר בפירוש, שזו כוונתו. מלבד זאת, הברכה הנאמרת לפני הקריאה, אף היא מוכיחה שמתכוונים למצווה.
(מב) שהוא מעתיק ממנה – המגילה המונחת לפניו, עליה הוא כותב, אינה שלימה, כמובן. וברור שלא יוכל לקרוא בה, ולצאת עמה ידי חובתו . עם זאת, יוכל לצאת בקריאת מגילה אחרת, ממנה הוא מעתיק, ובלבד שתהא מגילה כשרה.
(מג) אם היה מגיהה – אם היה מתקן בה טעויות.
(מד) אם היה דורשה – כלומר קורא, ומפרש מה שקורא.
(מה) יצא – ואם יש צורך לתרגם, כדי שהציבור יבין, הדבר מותר לכתחילה.
(מו) כשדורשה – לא יפסיק בענינים אחרים. אבל הסבר קצר או תרגום לשומעים, מותר לכתחילה.
(מז) שאסור להפסיק בה בענינים אחרים – לכתחילה. ואם הפסיק, אפילו בדברים ללא קשר למגילה, יצא ידי חובה.
סעיף יד
גהקורא את המגילה צריך שֶׁיְּכַוֵּן להוציא השומע, וצריך (שיכוין) השומע לצאת, ואם הקורא שליח ציבור מִסְתָמָא דעתו על כל השומעים (מח), אפילו הם אחורי בית הכנסת. דאין מדקדקין בְּטָעֻיּוֹתֶיהָ (מט); הויש אומרים דוקא בטעות שֶׁהַלָּשׁוֹן וְהָעִנְיָן אֶחָד (נ), כְּהַהוּא עֻבְדָּא דִּתְרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרַב (נא), חַד קָרֵי יְהוּדִים, וְחַד קָרֵי יְהוּדִיִּים, וְלֹא אַהְדַּר חַד מִינַיְיהוּ (נב); אבל טעות אַחֵר (נג), לא (נד).
גציינתיו לעיל סימן תקפ"ט בסעיף ח ט. דטור בשם הירושלמי. השם וכן כתב ארחות חיים והר"ן.
(מח) דעתו על כל השומעים – למרות שוודאי יוצאים, טוב להכריז קודם הקריאה, שכל השומעים יכוונו לצאת ידי הברכה והקריאה. אם לא הוכרז כן, יצאו כולם ידי חובה, כי ברור שהתאספו לקיום המצווה.
(מט) אין מדקדקין בְּטָעֻיּוֹתֶיהָ – בניגוד לקריאת התורה, שצריך לחזור ולקרוא באופן הנכון, במקרה של טעות. במגילה אין צורך לחזור, כי אין קדושתה שווה לגמרי, לקדושת התורה. ולכתחילה נוהגים לכפול מילים, שיש ספק בקריאתן כגון להרוג או ולהרוג. איש לא עמד "בפניהם" או "לפניהם".
(נ) שֶׁהַלָּשׁוֹן וְהָעִנְיָן אֶחָד – כלומר, אין הטעות משנה את המשמעות. לדעה זו, טעות בעלת משקל, המשנה את המשמעות, מחסירה כביכול קטע מסוים מן המגילה, ולא יצאו ידי חובה. אבל הדעה ראשונה לא פוסלת את הקריאה, גם אם הטעות שינתה את משמעות הענין, ומשום שבמגילה לא הקפידו, כאמור, כבקריאת התורה. מאחר ובכל מקרה, גם אם נעשו אי אלה טעויות, נותרה המשמעות הכללית בעינה, ללא שינוי.
(נא) כְּהַהוּא עֻבְדָּא, דִּתְרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרַב – תרגום: כאותו המעשה, בו ישבו שני תלמידים לפני חכם, הקרוי רב.
(נב) וְלֹא אַהְדַּר חַד מִינַיְיהוּ – אחד קרא יְהוּדִים, ואחד קרא יְהוּדִיִּים. קריאה זו, כלל אינה משנה את המשמעות, לכן אף שאחד וודאי טעה, לא השתדל רב לתקנם.
(נג) אבל טעות אַחֵר – הגורם לשינוי משמעות הענין.
(נד) לא – יוצאים ידי חובה. לכתחילה, חוששים לדעה זו, וצריך להשתדל שהקורא יהיה בקי בקריאה. אמנם בדיעבד יוצאים ידי חובה, לפי הדעה הראשונה שהביא המחבר, אפילו אם שונתה משמעות הענין.
סעיף טו
וצריך לומר עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְעֲשֶׂרֶת (נה), הכל בנשימה אחת, להודיע שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד (נו). הגה: ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא (נז) (תוס' סוף פרק קמא דמגילה, ואבודרהם ומהרי"ל). ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מִתְּחִלַּת "חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ (נח) וְאֶת פַּרְשַׁנְדָתָא וכו' – עַד עֲשֶׂרֶת" (מהרי"ל בשם רוקח).
ומימרא דרב אדא מגילה טז, ב.
(נה) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, וְ'עֲשֶׂרֶת' – בסיום שמות בני המן, סיכם הפסוק (אסתר ט י) ואמר: עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא. ואת כל רשימת השמות, צריך לומר בנשימה אחת, יחד עם המילה עֲשֶׂרֶת.
(נו) שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד – זהו נס גדול, שנהרגו כולם במקביל, בו זמנית. עובדה שייתרה את הצורך לצאת במרדף אחריהם.
(נז) אם הפסיק ביניהם, יצא – זה מוסכם על המחבר.
(נח) מִתְּחִלַּת חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ – מנהג זה התקבל מאוחר יותר, וטעמו משום שבני המן היו קצינים ומפקדים על חמש מאות איש הללו. אמנם בירושלמי, שהוא מקור המנהג, לא אמרו אלא להזכיר את שמותם, וכך מנהג הספרדים עד ימינו. וכל אחד ינהג כמנהגו.
סעיף טז
זצריך שיאמר (נט): ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי אלילים, ברוכים כל ישראל; וצריך שיאמר: וגם חרבונה זָכוּר לטוב (ס).
זטור בשם הירושלמי (בפרק ד דחגיגה) [בפרק ג דמגילה הלכה ז].
(נט) צריך שיאמר – לאחר קריאת המגילה, ולאחר הברכה הנאמרת בסיומה. במקומות רבים, המנהג הוא לכפול אמירה זו שלוש פעמים.
(ס) וגם חרבונה זָכוּר לטוב – אין זו מצוה מדרבנן, אלא מנהג יפה. לכן לא מברכים על אמירה זו.
סעיף יז
חמנהג כל ישראל שהקורא קוֹרֵא *) וּפוֹשֵׁט כְּאִגֶּרֶת, להראות הנס (סא); וכשיגמור, חוזר וְכוֹרְכָהּ כולה (סב), ומברך. הגה: יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, דהיינו: אִישׁ יְהוּדִי וְגו', וּמָרְדְּכַי יָצָא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', כִּי מָרְדְּכַי הַיְהוּדִי וגו'; וכן נוהגין במדינות אלו (סג) (הגהות מיימוני פ"ח וכל בו ואבודרהם); והחזן חוזר וקורא אותן (סד). עוד כתבו שנהגו התינוקות לָצוּר צוּרַת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שֶׁיִּמָּחֶה שמו, עַל דֶּרֶךְ: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דְּבָרִים כה, יט) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב (מִשְׁלֵי י, ז) ומזה נשתרבב המנהג שֶׁמַּכִּים המן (סה) כְּשֶׁקּוֹרִים המגילה בבית הכנסת (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לֹא לְחִנָּם הוקבעו (סו) (ב"י בשם א"ח).
חשם בשם רב האי ושכן מנהג צרפת ואשכנז וספרד, וכן כתבו בשמו שאר פוסקים. *) (כך הם דברי הרמב"ם אבל הטור כתב פושט וקורא וכפירוש מהרי"ל הכל ענין אחד שכתב (מהרי"ל – סימן נו), ופושט כאיגרת אפילו מה שעתיד לקרות).
(סא) להראות הנס – המגילה עשויה מיריעות קלף, התפורות זו לזו. טרם תונח במקום שמור, יש לגללה מסופה לתחילתה, כספר תורה. אך שונה קריאת המגילה מקריאת ספר תורה, כי בעוד שבספר תורה רק העמוד הנקרא הוא שנפתח, ושאר עמודיו נותרים גלולים. בקריאת המגילה העמודים כולם פתוחים, עד סוף הקריאה. הרעיון בזה הוא, כדי להמחיש את רצף האירועים, שכולם קשורים ואחודים זה בזה, והם שהרכיבו את הנס. בעוד שכל מקרה אם ייבחן לגופו, ניתן לפרשו כמאורע טבעי, שלא נוהל בכח עליון, ולא בהכרח הושגח. יתכן הרי שמלך יערוך סעודה, ויתכן גם שתתעורר מריבה עם אשתו, וכן על זו הדרך. אבל בצירוף מכלול האירועים כולו, חודרת הבנה נפלאה אל הכרתנו ולפיה, כל האירועים נותבו בידי ההשגחה עליונה, שהובילה לקראת נס מדהים בעוצמתו, שהביא בעקבותיו את הצלתנו מכיליון מוחלט.
(סב) חוזר וְכוֹרְכָהּ כולה – טרם אמירת הברכה, בסיום המגילה. כי גנאי הוא למגילה להישאר פתוחה, כשאין קוראים בה.
(סג) וכן נוהגין במדינות אלו – נראה שגם הספרדים נוהגים כך.
(סד) והחזן חוזר וקורא אותן – מאחר והקהל אמרם בעל פה, ולא שמע אותם מתוך מגילה כשרה. לכן יחזור החזן ויקראם שוב, כך נמצא שהציבור קיים חובתו במגילה כשרה.
(סה) נשתרבב המנהג שֶׁמַּכִּים המן – צריך כמובן להיזהר לבל יגזימו בכך, פן יתבלבלו השומעים. ובכל בית כנסת יש נוהל ברור, כיצד לקיים מנהג זה בצורה נאותה.
אף שאילו דברי רמ"א, יש גם קהילות ספרדיות הנוהגים כן.
(סו) לֹא לְחִנָּם הוקבעו – אם כי ברור ומובן מאליו, שמדובר במנהגים שהוקבעו בידי חכמים, ושנהגו בו גדולי וחכמי ישראל.
סעיף יח
טמגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עֲשָׂרָה (סז), ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד (סח). הגה: ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה (סט). (הגהות אשירי פ"ק, טור סימן תרפ"ט). ואם קראו אותה בציבור, ואיזה יחיד לא שְׁמָעָהּ, יוכל לקרות אפילו לכתחלה ביחיד, הואיל וקורין אותם באותה העיר בעשרה (ע) (ב"י בשם א"ח); וכשהיחיד קורא אותה בזמנה, צריך לברך עליה (עא) (ב"י).
טמגילה ה, א וכרב, וכפירוש התוספות שם, וכן כתב הטור בשם רב עמרם ואביו הרא"ש.
(סז) צריך לחזור אחר עֲשָׂרָה – כדי לפרסם את הנס.
(סח) ביחיד – יחיד הקורא אותה בפני עצמו, מקיים חובתו, מאחר וחכמים החילו חובת קריאה זו על כל יחיד. .
(סט) להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה – הסיבה לפיה ניתן לכללן בחשבון היא, מאחר ורמת חובתן בקריאת המגילה, שווה לזו של הגברים. מאידך, יש סוברים כי רמת חובתן היא רק שמיעה ולא קריאה, כפי שלמדנו בסימן הקודם.
(ע) בַּעֲשָׂרָה – כלומר, הואיל ובאותה העיר כבר נעשה פרסום לנס.
(עא) צריך לברך עליה – כי היחיד הוא שנצטווה בקריאת מגילה, וממילא חייב בברכה. אלא שיש הידור לעשות זאת, כאמור, בציבור[3].
[1] בבא בתרא טו, א.
[2] הלכה זו כתבה המחבר כבר בסעיף ג, ונראית לכאורה מיותרת. ובמשנה ברורה ביקש ליישב, שכפל זאת כי מכאן ואילך העתיק לשון הרמב"ם. אם כי תירוץ זה אינו מספק, וכי למה לא יעתיק המחבר רק את הנצרך, כמנהגו במקומות רבים, לכן עדיין צריך עיון. יתכן אולי שכפל דין זה, כהקדמה להלכות המובאות בסעיפים הבאים, כגון הקורא בלעז, ממגילה שכתובה בעברית, ומתרגם אותה, שאינו יוצא ידי חובה, כי זו קריאה בעל פה. ויתכן אולי, שזו כוונת המשנה ברורה, ועדיין צריך עיון.
[3] ראה להלן בסימן תרצב, שם נידונה הברכה שאחר קריאת המגילה, אם נאמרת דווקא בציבור.
תקציר דיני קריאת המגילה (תר"צ)
א. מותר לקרוא ולשמוע את המגילה, ואת ברכותיה, הן בעמידה והן בישיבה [א].
ב. הקורא את המגילה עבור הציבור, ראוי שיעמוד בעת הקריאה, לכבוד הציבור [א].
ג. צריך לקרוא את המגילה כולה, מתוך מגילה כשרה [ב].
ד. מגילה שחסרות בה מילים, אבל לא עניין שלם, יכול לקרוא אותם בעל פה [ב].
ה. האוחז בידו מגילת אסתר מודפסת, לא יקרא מתוך ספרו, אלא ימקד את תשומת לבו בהאזנה לקריאת שליח הציבור [ד].
ו. אם פספס כמה מילים פה ושם, יקרא אותם מתוך ספרו [ד].
ז. צריך לקרוא את המגילה לפי הסדר [ו].
ח. אם החמיץ קטע מסוים במגילה, צריך לחזור ולקרוא את הקטע החסר, ולהמשיך משם עד סוף המגילה [ו].
ט. קורא המגילה צריך לכוון להוציא ידי חובה את כל השומעים, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובה. אם כי במקרה שלא אמרו כן בפירוש, ניתן להניח שהם מתכוונים לכך [יד].
י. יש כמה פסוקים שהציבור נוהג לקוראם בקול, ואחר אמירתם בקול, עליהם לשומעם משליח הציבור [יז].
יא. נוהגים לקרוא את שמותם של כל עשרת בני המן, שנתלו בנשימה אחת, ואם לא עשה כן, יצא ידי חובה [טו].
יב. אחרי קריאת המגילה נוהגים לומר משפט המתחיל ב"ברוך מרדכי" שלוש פעמים [טז].
יג. מנהג כל ישראל לפתוח את המגילה כולה ולקוראה כאיגרת, כשקוראים אותה בציבור [יז].