הלכות לולב

הלכות לולב – סימן תרמ"ה

דיני לולב, ובו ט' סעיפים.

אחת המצוות המרכזיות של חג הסוכות, היא נטילת לולב, כנאמר בתורה (ויקרא כג) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' א-לוקיכם שִׁבְעַת יָמִים". אבל אין המצוה נוהגת מן התורה, כל שבעת הימים, אלא רק ביום הראשון. כפי שהורו חכמים מהפסוק המפורש, "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן…". ולמרות שהפסוק סיים באמרו "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' א-לוקיכם שִׁבְעַת יָמִים", אין כוונתו אלא לנוכחים במשכן או בבית המקדש, שם חייבה התורה נטילת לולב, כל שבעת הימים.

אחר החורבן, פעל רבן יוחנן בן זכאי לשימור זכר המקדש[1]. וקבע תקנה לפיה, ייטלו לולב כל שבעת ימי החג, בכל העולם. בכך נוצר הבדל בין היום הראשון, שחובתו מן התורה, לשאר הימים, שחובתם מדרבנן. בסימנים הבאים נלמד מה דינו של כל אחד מארבעת המינים, ביום הראשון. ובסימן תרמט, מהם ההבדלים שבין היום הראשון לשאר ימים.

סימן זה דן בכשרות הלולב, ושאחריו בכשרות ההדס. זה שבעקבותיו בערבה, ולבסוף באתרוג.

כעת נפרט מספר גורמים, שבכוחן לפסול כל אחד מהמינים.

1. "אין שמו עליו". פסול זה חל, כאשר חדל אחד המינים להיקרא בשמו. והוא שייך בכל שבעת הימים.
2. "חסר". אם אחד המינים אינו שלם, הרי הוא פסול ביום הראשון. אבל בשאר ימים, הוא כשר.
3. "הדר" – העדר יופי. לדעת הרמ"א, וכך נוהגים אשכנזים, נוהג פוסל זה, כל שבעת הימים. אבל לפי המחבר, וכך נוהגים הספרדים, פסול זה שייך רק ליום הראשון.

הלולב נקרא בתורה כַּפֹּת תְּמָרִים. ומכך שבחרה התורה באותיות כַּפֹּת, אותם ניתן לקרוא גם כָּפֻת, למדו חכמים[2], שהלולב צריך להיות ממש מחובר. ואין הוא זוכה בשמו אלא כאשר עלים מחוברים לשדרתו משני צדדיו, וכל אחד מהם כפול.

פרטי הדינים וכשרותם של ארבעת המינים מייצגים מסר מהותי, לפי המדרש[3]. הלולב מסמל את המלך, שמתפקידו לחבר את חלקי העם. על כן יש חשיבות שכל חלקי עלי הלולב יהיו מחוברים כהוגן, כפי שנראה בפרטי הדינים.

ההדס מייצג בני אדם שיש בידם מעשים טובים, לכן הפסול המרכזי שלו הוא
"הדס שוטה". כי גם בקיום מצוות ומעשים טובים, צריך להשקיע מחשבה. הערבה מסמלת את העם, שצריך להיות חי ופועל במציאות. לכן, כפי שנראה בהמשך, הפסול המרכזי שבו הוא יבשותו.

האתרוג מסמל את התלמיד חכם, שהוא המנהיג הרוחני. הואיל וכך, הכתם הפוגע ביופי הדרו הוא הפסול המרכזי והעיקרי שבו. כפי שמצינו בדברי חכמים[4], שאם נמצא על בגדו של תלמיד חכם רבב (כתם או לכלוך), ובמשמעות רחבה יותר הכוונה, שנמצא פגם במעשיו, כגון שמחלל את השם בהתנהגות לא הולמת, אין הוא תלמיד חכם.

להלן נסביר בעזרת השם, את סיבתו של כל פסול מפסולי הלולב. אם כי, במציאות ימינו, אין בנמצא לולב פסול אפילו בדיעבד, כי הפסולים המובאים בסימן זה, אינם שכיחים.

סעיף א

לולב ^אשֶׁנִּפְרְדוּ עָלָיו זה מעל זה ולא נִדַּלְדְּלוּ כְּעָלֵי הַחֲרָיוֹת (א), כשר (ב), אפילו לא אֲגָדוֹ (ג) הגה: ומכל מקום מצוה מן המובחר בלולב שֶׁאֵין עָלָיו פְּרוּדוֹת לְגַמְרֵי (ד) (המגיד ור"ן פרק לולב הגזול).

^אמשנה סוכה כט, ב וכתנא קמא.

• כְּעָלֵי הַחֲרָיוֹת – הלולב הוא ענף צעיר של דקל, ועָלֵי הַחֲרָיוֹת הם ענפי דקל בוגרים. שכבר נתקשו , ואינם יכולים עוד להתחבר אל הענף עצמו.
• כשר – הדרו ויופיו של הלולב הוא, כאשר עליו צמודים לשדרתו. אם כי להלכה הוא כשר, גם כשאינם צמודים.
• אפילו לא אֲגָדוֹ – לכתחילה, כדי לעשותו יפה יותר, צריך לאוגדו. אבל גם אם לא נאגדו עליו, הלולב כשר.
• שאין עָלָיו פְּרוּדוֹת לְגַמְרֵי – כלומר שלא נפרדו כלל, וכאילו כתב הרמ"א שלגמרי לא נפרדו אלא נותרו צמודים, לכל אורך שדרתו. וגם המחבר מסכים, שיש בזה הידור. אם כי אינם דבוקים ממש, אלא נוצר בינם מרווח מסוים, וביכולתם לנוע מעט, הנה ואילך.

סעיף ב

^בנִפְרְצוּ עָלָיו, והוא שֶׁיִּדַּלְדְּלוּ מִשִּׁדְרוֹ של לולב כַּעֲלֵי הַחֲרָיוֹת (דהיינו שֶׁאֵינָן עוֹלִים עִם הַשִּׁדְרָה אֶלָּא תְּלוּיִין לְמַטָּה) (ה) (המגיד פ"ח) פסול (ו). הגה: וכל שכן אם נפרצו ונעקרו למטה מן הַשִּׁדְרָה (ז), דְּפָסוּל, אפילו אֲגָדָן  (טור ור"ן פרק לולב הגזול), וכן אם נִתְקַשּׁוּ הֶעָלִין כְּעֵץ ואין יכולין לְחַבְּרָן אֶל הַשִּׁדְרָה, פסול (ח) (טור וב"י). וכל זה ברוב עָלִין, אבל אם מיעוט עָלִין נעשו כך ושאר עָלִין נשארו, ועדיין הלולב נשאר מכוסה בעָלִין, כשר (ט) (ר"ן פרק לולב הגזול).

^בשם במשנה.

• תלויין למטה – כלומר מלבד ריחוקם של עלי הלולב מהשדרה, איבדו את זקיפותם כלפי מעלה, ונוטים בקיפול כלפי מטה.
• פסול – כי אינו נקרא לולב.
• ונעקרו למטה מן הַשִּׁדְרָה – כלומר נותקו העלים לגמרי מן השדרה.
• פסול – כי צורה זו אינו קרויה לולב, והמחבר מסכים לכך.
• כשר – כי אם נוריד את העלים שנתקשו או רחקו, עדיין נשאר שיעור של לולב כשר.

סעיף ג

^גבְּרִיַּת עָלִין של לולב כך היא: כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים, גְּדֵלִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּדְבוּקִים מִגַּבָּן, וְגַב שֶׁל שְׁנֵי עָלִין הוּא הַנִּקְרָא תִּיֹּמֶת; ^דנחלקה הַתִּיֹּמֶת (בְּרֹב הֶעָלִין (י)) (טור וב"י), פסולה (יא); ^ההָיוּ עָלָיו אַחַת אַחַת מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת (יב), או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצד השני עָרֹם בְּלֹא עָלִין, פסול (יג). הגה: ויש מפרשים לומר דאם נחלק הֶעָלֶה העליון האמצעי שעל השדרה, עד השדרה, מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת ופסול (יד); והכי נוהגין (טו) (תרומת הדשן סימן צ"ו). מיהו לכתחלה, מצוה מן המובחר, נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל, כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת (טז); ואם אותו העלה אינו כפול מתחלת ברייתו, פסול (יז) (כל בו).

^גלשון הרמב"ם פרק ח ה"ד. ^דכלישנא בתרא משמיה דרבי יהושע בן לוי, שם לב, א. ^המימרא דרבא שם.

• בְּרֹב הֶעָלִין – זה מוסכם על המחבר.
• פסולה – כאשר תִּיֹּמֶת נחלקת, דומה הדבר כביכול היא ניטלה, וזה פסול משום חסר.
• וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת – כלומר העלים לא גדלו כפולים.
• פסול – כי אינו נקרא לולב.
• מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת ופסול – הרמ"א בא להקל, ומסביר שאין לפסול את הלולב משום "נחלקה הַתִּיֹּמֶת" אלא במקרה שהעלה המרכזי, נחלק עד השדרה. ומשום שבכך נראה ונדמה, כביכול העלה המרכזי אינו עוד. וזה פסול, משום שהלולב אינו שלם[5]. אם כי, זו מציאות מאד לא שכיחה.
• והכי נוהגין – לפסול, וזה מנהג אשכנז. אמנם למעשה, כמעט ואינו שכיח לולב שנחלק עד השדרה.
• יש מחמירין אפילו בנחלק קצת – כי אחר שהחל להחלק, ייפתח עוד ועוד על ידי הנענועים, וכבר אינו נחשב לולב. אם כי דעה זו היא חומרה לכתחילה.
• פסול – כי אינו נקרא לולב.

סעיף ד

^ולֹא הָיוּ עָלָיו זה על גב זה, כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה, אם ראש זה מגיע לָעִקָּר שֶׁלְמַעְלָה ממנו, עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין, כשר; ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה (יח), או שאין לו הרבה עלין זה על זה, אלא מכל צד יוצא אחד למטה, סמוך לעיקרו, ועולה על ראשו, פסול (יט).

^ומשנה שם (כט, ב), וכאוקימתא דאביי שם לב, א.

• מגיע לצד עיקרו של זה – אין זה נקרא לולב.
• פסול – כל אלה אינם נחשבים לולב.

סעיף ה

^זלולב שֶׁיָּבְשׁוּ ^חרוב עָלָיו (או שִׁדְרָתוֹ) (טור), פסול (כ); ^טוְשִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת מִשֶּׁיִּכְלֶה מַרְאֵה יַרְקוּת שֶׁבּוֹ וְיַלְבִּינוּ פָּנָיו (כא). הגה: ויש אומרים דְּלֹא מִקְרֵי יָבֵשׁ אלא כְּשֶׁנִּתְפָּרֵךְ בְּצִפֹּרֶן מֵחֲמַת יַבְשׁוּתוֹ (כב) (טור בשם התוספות), וכן נוהגין במדינות אלו, שאין לולבין מצויין (כג) (הגהות מיימוני פרק ז').

^זשם במשנה. ^חטור, וכן כתב הרא"ש. ^טשם בשם ראב"ד.

• פסול – כי אינו יפה.
• וילבינו פניו – כלומר שהפך צבעו ללבן.
• כשנתפרך בצפורן מחמת יבשותו – לולב זה יבש וישן אף יותר מקודמו.
• במדינות אלו שאין לולבין מצויין – עבורם זו שעת הדוחק, לכן סמכו על השיטה המקילה.

סעיף ו

^ינקטם (כד) ראשו, דהיינו שנקטמו ^כרוב העלין העליונים (כה), פסול (כו). הגה: ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, פסול (כז) (המגיד ור"ן פ' לולב הגזול); ודוקא דְּאִכָּא אַחֵר, אבל לֵיכָּא אַחֵר, מברכים עליו (כח) (מרדכי פ"ג ומנהגים).

^ישם במשנה. ^כטור בשם אביו הרא"ש.

• נקטם – פירוש, נחתך.
• שנקטמו רוב העלין העליונים – שדרת הלולב, בחלקו העליון, מסתיימת בשנים או שלושה עלים. ואם נחתכו שנים (שהם רוב שלושה, או כולם כשהם שנים) ברוב גובהו של העלה (גובה העלה נמדד החל מסוף השדרה, עד סוף העלה) הלולב נפסל, משום שאינו יפה[6].

לכתחילה, אין לקחת לולב שנחתך אפילו במקצת. אבל אם לא מצא כזה, יכול לברך על לולב חתוך במעט, כל זמן שלא נחתך רובו[7].

• פסול – כי אינו יפה.
• פסול – לדעת הרמ"א, יש להחמיר גם אם נחתך רק העלה הגבוה ביותר, כי די בכך לפסול את הלולב. ויש מחמירים גם אם נחתך מקצת העלה, וכן מקפידים לכתחילה. סיבת הפסול היא, כי אינו יפה.
• מברכים עליו – כי בשעת הדוחק אפשר לסמוך על השיטה המקילה.

סעיף ז

נִסְדַּק, ^לאם נתרחקו שני סְדָקָיו זה מזה עד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם (כט), פסול. הגה: ואפילו לא נחלקה הַתְּיוֹמָה העליונה, בענין שיפסל הלולב מכח נחלקה הַתְּיוֹמֶת (ל).

^לברייתא שם לב, א וכפרוש רמב"ם בפרק ח ה"ג.

• עד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם – העלה העליון נפתח, ונוצר רווח ניכר בין שני חלקי העלה, לכן נפסל הלולב.
• מכח נחלקה התיומת – הרמ"א בא להסביר את דברי המחבר. כי לעיל בסעיף ג ראינו, שאם נחלקה התיומת, הלולב פסול. ומה חידשה לנו איפה, הלכה זו. ביאר הרמ"א, שבנחלקה התיומת, צריך רוב העלה להפתח, כדי לפסול, אפילו שהלולב נראה עדיין כלולב אחד. אבל במקרה ונסדק, הוא יפסל אפילו אם חלק מועט מן העלה סדוק. כי הסדק ניכר לעין, ורואים כמין מזלג בראש העלה, ואין זה קרוי לולב[8].

סעיף ח

^מיש לו כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ (לא), או שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ (לב), או שהוא עקום ^נלפניו, שהרי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת (לג), פסול; וכן אם נֶעֱקַם לאחד ^סמצדדיו (לד), פסול; אבל אם נעקם לאחוריו כשר, שזו היא בְּרִיָּתוֹ (לה).

^משם בברייתא. ^נכאוקימתא דרבא שם. ^סכלישנא קמא דרב נחמן שם ולחומרא.

• כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ – המכערים את הלולב, ומאבדים את יפיו, לכן ייפסל. אם יקצצו את הקוצים, יחזור הלולב לכשרותו.
• שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ – קשה להבין מה כוונתו. ומדברי המפרשים נראה, שצורת העלים נעשתה שונה בצורה קיצונית, שנהיו דקים ומפותלים, וזה פסול משום שאינו יפה.
• שהרי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת – גב הלולב, בו ניכרת שידרתו, אם נעשה עקום קדימה בצורה משמעותית, כאדם שנכפף גבו, הרי הוא פסול, מאחר ואיבד מיופיו.
• אם נֶעֱקַם לאחד מצדדיו – גם זו אינה צורה יפה. ומדובר שנעקם בצורה משמעותית, כי אין חובה שהלולב יהא ישר כסרגל.
• שזו היא בְּרִיָּתוֹ – כי יש לולבים שגדלים כך, ואין זה שינוי מראה.

סעיף ט

^עאם כפוף בראשו, פסול; ^פודוקא כששדרתו כפופה (לו), אבל עליו כפופים בראשו כמו שדרך להיות הרבה לולבים, כשר.

^עשם בברייתא. ^פהרא"ש בתשובה.

• כששדרתו כפופה – לולב כזה כמעט ואינו מצוי.

דיני לולב (תרמה)

• בחג הסוכות יש מצוה ליטול לולב, הדס, ערבה ואתרוג [הק].
• ביום הראשון של חג הסוכות, המצוה היא מן התורה, בשאר ימי הסוכות, מדרבנן [הק].
• יש כללים מה כשר למצוה ומה פסול למצוה [הק]
• קיימים שלושה סוגי פסולים.

1. "אין שמו עליו". פסול זה חל, כאשר חדל אחד המינים להיקרא בשמו. והוא שייך בכל שבעת הימים.
2. "חסר". אם אחד המינים אינו שלם, הרי הוא פסול ביום הראשון. אבל בשאר ימים, הוא כשר.
3. "הדר" – העדר יופי. לדעת הרמ"א, וכך נוהגים אשכנזים, נוהג פוסל זה, כל שבעת הימים. אבל לפי המחבר, וכך נוהגים הספרדים, פסול זה שייך רק ליום הראשון [הק].

• לכתחילה מצוה לקחת לולב שעלו צמודות לשדרתו, ואם נפרדו קצת, כשר [א].
• לולב שנפרצו עליו, פירוש אף שמחוברים לשדרה, אינם זקופים – פסול, כי אינו נקרא לולב [ב].
• וכן אם נתקו העלין שלא יכולים לאגדן עם השדרה פסול כי לא נקרא לולב [ב].
• הלולב צומח כשהעלים גדלים שנים שנים, דבוקים בגבם, ומקום החיבור נקרא תיומת [ג].
• נחלקה התיומת ברוב העלים, הרי זה לולב פסול, כי נקרא חסר [ג].
• בני אשכנז מחמירים ופוסלים לולב שתיומתו נחלקה בעלה העליון, עד השידרה [ג].
• לכתחילה טוב לקחת לולב שהעלה העליון לא נחלק כלל, או נחלק רק במקצת [ג].
• לולב שיבשו רוב עליו פסול, כי אינו יפה [ה]. על כן אין לקחת לולב מהשנה שעברה.
• אם ראש שני העלים העליונים נחתך, הלולב פסול, כי אינו יפה [ו].
• לאשכנזים, אם אפשר למצוא לולב אחר, אין לקחת לולב כזה, אפילו אם רק אחד משני עליו העליונים נחתך. אבל בהעדר לולב אחר, אפשר לברך עליו [ו].
• נפתחה תיומת העלה העליון, ומראהו כשיני מזלג, הרי זה פסול, כי אינו נקרא לולב [ז].
• אין הלולב חייב להיות ישר כסרגל, אבל אם שדרתו כפופה בצורה משמעותית, או שנוטה לצדדים בצורה משמעותית, הרי זה פסול, כי אינו יפה [ח, ט].

[1] כמבואר בגמרא (סוכה מו, א).

[2] סוכה לב, א.

[3] במדרש הגדול (פרשת אמור פרק כג, פסוק מ – עמ' תרסא) מובא, שארבעת המינים מכוונים כנגד ארבעת הדגלים, אמנם לא ברור מה הכוונה. ונראה, שכפי שמצינו במדבר, ששנים עשר השבטים קובצו לארבעה דגלים, שכל אחד מהם סימל מהות ייחודית, כך גם ארבעת המינים מבטאים מהות ייחודית בעמנו.

דגל יהודה, שבט המלוכה, מסמל את הלולב, המתנשא כמלך, ומאגד סביבו את המינים כולם. כך היא גם מהות המלוכה ותפקידה בישראל, איחוד העם.

דגל ראובן מכוון כנגד ההדס, כי הוא מסמל את המעשים טובים, שהרי בתורה ובחז"ל תואר כמי שֶׁפָּתַח בְּהַצָּלָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, כא) "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (ילקו"ש פרשת ואתחנן, רמז תתכט), נמצא איפה כי הוא הוא, החכם במעשים טובים.

דגל אפרים מכוון כנגד האתרוג, כי הוא איש התורה, מאחר ואפרים למד תורה מפי יעקב אבינו, ויהושע שבא משבט זה, תואר בתורה כמי שאינו מש מאהלה של תורה.

דגל מטה דן מכוון כנגד הערבה, המסמלת את עם ישראל, החי ופועל במציאות. דומה הדבר לשמשון, שהיה מלא חיות, והציל את ישראל.

[4] שבת קיד, א.

[5] כתבנו בפנים שהפסול הוא משום שחסר מהלולב, כפי שנקט המגן אברהם (ס"ק ו), והוא למד זאת מלשון הגמרא (סוכה לב, א) "נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול".

ואף שהקשה עליו רבי עקיבא איגר (דרוש וחדוש ח"א, כתבים, ד"ה לידידי הרב רבי שלמה זלמן בק"ק קלוגא) מדברי התוספות (כט, ב ד"ה נקטם) "דסלקא דעתיה (דניטלה) הדר טפי מנקטם", כי מוכח מלשונם, שהפסול הוא משום הדר, ולא משום חסר.

יש להשיב על כך, שהמעיין בדברי התוס' יראה כי בשאלתם (מה צריך רבי יהושע לחדש שניטל פסול, הרי מקצת עלה פסול, וכל שכן עלה שלם פסול), סתמו ולא פירשו מהו הפסול של עלה שלם. מלבד זאת, גם בתשובתם השניה, השייכת לנידוננו, סתמו תוס' ולא פירשו זאת. שהרי כתבו שהיתה הוה אמינא, ש"ניטל" יותר יפה מנקטם, אבל לא פירשו מהי המסקנה. האם ניטל נפסל מטעם הדר או חסר. והנה הגאון רעק"א נטה לומר, שנתחדש למסקנה, שגם ניטל התיומת פסול משום שאינו הדר.

אמנם בשיטת המג"א צריך לומר שרבי יהושע בן לוי חידש, שניטל פסול מטעם חסר, ואין מדברי התוס' כל קושיא על פסיקתו.

לכן נקטתי כדברי מג"א, שפסול נחלק הוא 'חסר', מאחר ובגמרא (סוכה לב, א) תלוהו בפסול ניטל (כלשונה "נעשה כמי שניטלה התיומת").

מלבד זאת, הרי יש בתוספות ביאורים נוספים (או שנקטם ראשו מדבר על רוב העלים העליונים, וריב"ל חידש שגם העדר העלה המרכזי, פוסל. או שנקטם לא פוסל אלא אם כן נקטמו שתיהן. וחידש ריב"ל שדי אם ניטלה אחת מן התיומת, לפסול, יעו"ש).

, מה שמגלה, כי גם הטענה שהחידוש של רבי יהושע בן לוי הוא שניטל פסול משום הדר, אינה מוכרחת מאחר וקיימים הסברים אחרים בתוספות או שנקטם ראשו מדבר על רוב העלים העליונים, וריב"ל חידש שגם העדר העלה המרכזי, פוסל. או שנקטם לא פוסל אלא אם כן נקטמו שתיהן. וחידש ריב"ל שדי אם ניטלה אחת מן התיומת, לפסול, יעו"ש.

[6] פירשנו על פי הבית יוסף. ויש שפירשו (עיין מ"ב ס"ק כו, ובביאור הלכה. והוא גם הביא את שני הפירושים), שהעלים העליונים הם אלה שחלקם העליון גבוה מנקודת השיא של השידרה, ואם רוב העלים האלה נחתכו, רק אז הלולב פסול.

[7] המחבר הביא בבית יוסף דעות רבות, הן את הסוברים שלולב נפסל גם כשנחתך במקצת, והן את הסוברים, שנפסל רק אם נחתך הרוב.

הרב איש מצליח, כתב בפירושו על משנה ברורה, שלהלכה העיקר כדעה המקילה יותר, לפיה, דווקא אם נחתך רוב העלה, פסול. אמנם לכתחילה, ודאי ראוי לחוש לדעות המחמירות, שהביא הבית יוסף. כי מאחר שלא פירט בשולחן ערוך שדווקא חיתוך רוב העלה פוסל, הדעת נוטה לומר, שפסק להחמיר.

[8] מאחר והלולב קרוי כָּפֻת, כפי שהקדמנו בתחילת הסימן, שהתורה תיארה אותו כך, על שם עליו המחוברים.