הזמנים בהלכה

קיום מצוות רבות תלוי בזמן, וההלכה משתמשת במונחים רבים להגדרת 'זמני היום'. ישנן מצוות שיש לקיימן דווקא ביום, ותחילת זמנן הוא מ"עלות השחר", "משיכיר את חברו" או מ"הנץ החמה". זמנן עשוי להסתיים בשקיעה או בצאת הכוכבים. בנוסף, ישנן מצוות שזמנן מחושב על פי שעות היום, כגון "עד שלוש שעות" או "משעה עשירית". שעות אלו הינן "שעות זמניות". כדי לדעת לחשב הלכה למעשה זמנים אלו יש לעמוד על הגדרת זמני היום בהלכה; ונשתדל לתמצת כאן את הגדרות הזמנים העיקריים.

תחילה נבאר את המונחים התלויים בחמה ובאור (ללא אופן החישוב המדויק):

• עלות השחר – זהו הזמן שבו היום מתחיל להאיר. עדיין חשוך בחוץ, ולא ניתן לראות בצורה טובה, ואין כאן אלא תחילתו של אור ראשון.
• "משיכיר את חברו" – האור מתגבר במקצת, וכבר יכול אדם לזהות את מכרו ממרחק ארבע אמות (כשני מטרים).
• הנץ החמה – כינוי לזריחה. הרגע הראשון שבו נראית השמש.
• שקיעת החמה – הרגע שבו השמש נעלמת מעינינו.
• בין השמשות – הוא הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים.
• צאת הכוכבים – הזמן שבו אור החמה הולך ונעלם, ונגלים לעינינו ראשוני הכוכבים.

לצורך חשובי הזמנים אנו נעזרים בשני מונחים המגדירים פרקי זמן שונים (ויתבאר בהמשך שהם שנויים במחלוקת):

• שעה זמנית – חלוקת משך היום לשנים עשר חלקים. בקיץ, כאשר היום ארוך, שעה זו ארוכה יותר מאשר בחורף.
• זמן הליכת מיל – הזמן שאדם רגיל הולך בו שיעור של מיל, שהוא 2000 אמה (בערך קילומטר).

כאשר זמן מוגדר על פי שעות היום (כגון "שעה שלישית"), הכוונה תמיד ל"שעות זמניות"; שעה זמנית היא חלוקת משך היום לשנים עשר חלקים. אלא שנחלקו מהו "משך היום" לעניין זה: המחבר פסק שהיום כבסיס לחישוב השעה מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים[1], ואילו הגר"א פסק שהיום נמשך מהזריחה עד השקיעה[2]. ואף שאין זו דעת השולחן ערוך, כך מקובל היום הלכה למעשה.

ולחשבונות הזמנים:

הזריחה היא זמן קבוע, שאותו עינינו רואות.

מהגמרא עולה שעלות השחר הוא זמן הליכת ארבעה מילים לפני הזריחה (ויש גורסים זמן הליכת חמישה מילים). אלא שנחלקו הפוסקים מהו זמן הליכת מיל. יש אומרים שהוא 18 דקות (שיטת המחבר[3]), יש אומרים 22.5 דקות (הגר"א[4]), ויש אומרים 24 דקות (הרמב"ם[5]). עולה מכאן שזמן עלות השחר הוא בין 72 (4*18) ל-120 (5*24) דקות לפני הזריחה. ולהלכה מתחשבים בשתי דעות: 72 דקות (שיטת המחבר), ו-90 דקות (שיטת הגר"א,4*22.5)[6].

גם לזמן "משיכיר את חברו" הובאו כמה שיטות בהלכה. השיטה המקובלת על רוב הפוסקים היא שזמן זה מתחיל 66 דקות לפני הזריחה (כפי שפסק המשנה ברורה[7]), וכן הבאנו בפרושנו.

זמן צאת הכוכבים: הדעה המקובלת להלכה היא שזמן צאת הכוכבים מתחיל לאחר פרק זמן של הליכת 3/4 מיל החל מהשקיעה (כלומר: לשיטת המחבר 13.5 דקות לאחר השקיעה, בערך 17 דקות לשיטת הגר"א ו-18 דקות לשיטת הרמב"ם); אולם מסוגיה אחרת עולה שמדובר בזמן הליכת 4-5 מילים לאחר השקיעה, כמו בין עלות השחר לזריחה. כך פסק רבנו תם, ואף המחבר פסק כשיטה זו (ולשיטתו, כאמור, מדובר ב-72 דקות); אך לא מקובל כך כיום להלכה, אולי משום שבארץ ישראל הכוכבים נראים הרבה לפני 72 דקות לאחר השקיעה.

"בין השמשות" הוא כינוי לזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים[8]. מבחינה הלכתית זמן זה נחשב "ספק מן היום ספק מן הלילה".

שאלה נוספת שנחלקו בה היא האם הזמנים האלה שווים בכל ימות השנה, או שהם מתאימים רק לימים הממוצעים, שבהם היום והלילה שווים. וכן נחלקו האם חשבון זה מתאים לכל מקום בעולם, או שנאמר לאופק ארץ ישראל בלבד.

אם הזמנים נאמרו בכל זמן ובכל מקום, אזי מחשבים את עלות השחר וצאת הכוכבים על פי השעות הזמניות שראינו למעלה (כך פסקו רבים. ואפשר לחשב זאת בחישוב שאינו מסובך).

ויש מחשבים את מקום השמש בעת עלות השחר וצאת הכוכבים תחת האופק בארץ ישראל, ביום שהיום והלילה שווים, ולפי זמן זה קובעים את הזמנים בשאר עונות השנה, ובכל מקום בעולם. שיטה זו אינה מאפשרת לכל אדם לחשב בעצמו את הזמנים. ונראה שהיא רווחת בלוחות רבים.

בספר נציין בכל מקום מהו הדין המקובל, ועל איזו שיטה אפשר לסמוך בשעת הצורך.

[1] כך עולה מדעתו שתתבאר בהמשך, שזמן מיל הוא 18 דקות. ועיין מג"א סימן רל"ג ס"ק ג שמביא את מחלוקת השיטות בדבר.

[2] וכן דעת פוסקים רבים, הובאו במג"א רל"ג ס"ק ג. ועיין בהגהות הגר"א סימן רס"א סעיף ב. נראה שדעת הגר"א התקבלה בגלל שהיא מתאימה יותר למציאות, ולשיטה זו (בניגוד לשיטת המחבר) יש מושג של שעה ממוצעת שאורכה 60 דקות שלנו, שהלא באביב ובסתיו היום והלילה שווים בכל מקום בעולם רק אם נחשב מנץ החמה עד השקיעה. 

[3] ראה למשל דבריו באו"ח תנ"ט, ב. החשבון מבוסס על סוגיה בגמרא (פסחים צג ע"ב), האומרת שמעלות השחר עד צאת הכוכבים (שזהו משך היום לדעת המחבר) אדם הולך 40 מיל. ביום יש 720 דקות (12*60), ולכן שיעור מיל הוא 18 דקות (720/40=18).

[4] הגר"א גרס בגמרא בפסחים שם שבין עלות השחר להנץ החמה (וכן מהשקיעה ועד צאת הכוכבים) אדם הולך ארבעה מילים. לדעתו היום נמשך מהנץ עד השקיעה, ולכן אורך היום הוא 32 מיל. ו-720 דקות ביום לחלק ל-32 מילים, הרי 22.5.

[5] ראה למשל דבריו בפירוש המשניות לפסחים פ"ג מ"ב. הרמב"ם גרס בסוגיה שם חמישה מילים בין עלות השחר להנץ החמה (ובין הזריחה לצאת הכוכבים), וכך עולה שאדם הולך 30 מילים ב-12 שעות. וכשנחלק 720 דקות ב-30 נקבל 24 דקות לכל מיל.

[6] נעיר שייתכן שהמחלוקת בדבר זמן הליכת מיל אינה כה גדולה, כי אמנם למחבר משך הזמן הוא רק 18 דקות, אולם הדקה היא 1/60 של שעה, וכיוון שלשיטתו היום ארוך יותר (מעלות השחר עד צאת הכוכבים), ממילא גם הדקה והשעה הממוצעת הן ארוכות יותר. לא כן האחרונים שהבינו ששעה של המחבר לעניין זה היא 60 דקות שלנו.

[7] סימן נ"ח סעיף א', ביאור הלכה ד"ה "כמו שיעור שעה".

[8] נזכיר שלמחבר (על פי רבנו תם) יש שתי שקיעות: הראשונה כשהשמש נעלמת מעינינו; והשנייה היא "שקיעה הלכתית", ומתרחשת כעבור מהלך שלושה מילים ורבע (שהם 58 דקות וחצי), וממנה מתחיל בית השמשות, למשך מהלך 3/4 מיל, עד צאת הכוכבים, שהוא זמן הליכת ארבעה מילים (72 דקות) אחרי השקיעה הראשונה. פסיקה זו נדחתה מהלכה. והכול יבואר בעז"ה בהלכות שבת, סימן רס"א סעיף ב.