שולחן ערוך כפשוטו
הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרא
סימן נ"ג
דין היורד לפני התיבה, ובו כ"ו סעיפים.
סימן זה עוסק בדיני שליח ציבור, והובא כאן משום שעד ישתבח אפשר להתפלל גם ללא שליח ציבור, ואילו מישתבח יש בכך חובה. תפקידי שליח הציבור הם להנהיג את התפילה, לומר קדיש וקדושה ולחזור על תפילת העמידה. בעבר תפקידו היה גם להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי בתפילה; אולם כיום, כשסידורים זמינים לכל, בעיה זו כמעט ואינה קיימת.
סעיף א
אאומר שליח ציבור ישתבח מעומד (א).
אטור והגהת מימוני פרק ז' מהלכות תפילה, והכל בו סימן כ"ז.
- מעומד – החלק הראשון של התפילה הוא פסוקי דזמרה, והחלק השני הוא קריאת שמע וברכותיה. שני החלקים מחוברים על ידי אמירת קדיש, שהוא שבח קדוש לקב"ה. הקדיש תמיד שייך למה שנאמר לפניו, ולכן שליח הציבור צריך לסמוך את הקדיש לאמירת "ישתבח" (כפי שיודגש בסעיף ג'). והיות ששליח ציבור צריך לומר את הקדיש בעמידה, עליו לומר גם 'ישתבח' בעמידה, כדי שלא יפסיק בין ישתבח לקדיש. לשיטת המחבר כל זה נכון לשליח הציבור, אולם הציבור אינו מחוייב לעמוד בקדיש ולא בברכת ישתבח, ואילו דעת הרמ"א היא שעל הציבור לעמוד הן בברכת ישתבח (כפי שראינו בדבריו למעלה סימן נ"א סעיף ז), והן בקדיש (בדבריו סימן נ"ו סעיף א).
סעיף ב
באין לומר ישתבח, אלא אם כן אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה (ב).
במהר"י בן חביב ומהר"י אבוהב.
- פסוקי דזמרה – "ברוך שאמר" היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו"ישתבח" היא הברכה שאחריהם. ולכן אין לברך "ישתבח" אם לא קדם לו "ברוך שאמר" ולפחות מעט מפסוקי דזמרה[1].
סעיף ג
גאין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח, אלא בין ישתבח ליוצר (ג) (ועיין לקמן סי' נ"ד סעיף ג') (ד). הגה: מיהו השליח ציבור אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק (ה) (כל בו סי' ה'). וכן אם אין מנין בבית הכנסת, ימתין השליח ציבור עם ישתבח, וישתוק עד שיבא מנין, ויאמר ישתבח וקדיש (ו) (מהרי"ל).
גבית יוסף.
- ליוצר – לכתחילה יש לברך על הטלית לפני ברוך שאמר. אם לא היתה לו טלית לפני התפילה ונזדמנה לו בפסוקי דזמרה, ימתין מלברך עליה עד לאחר ישתבח[2]. ולדעת המחבר אין הבדל בדין זה בין היחיד לשליח הציבור.
- סימן נ"ד סעיף ג' – ושם מבואר האיסור להפסיק בין "ישתבח" לברכת יוצר.
- ולא יפסיק – לדעת הרמ"א רק היחיד ימתין עם ברכת הטלית עד לאחר ישתבח, אולם שליח הציבור יתעטף בה ויברך עליה לפני ישתבח, כדי שלא יפסיק בין ברכת ישתבח לקדיש.
- ישתבח וקדיש – הסברנו בס"ק א' שהקדיש שייך לתפילה הקודמת לו, ולכן אסור לשליח הציבור להפסיק בין ישתבח לקדיש. משום כך כותב הרמ"א שעדיף שימתין לפני ישתבח.
סעיף ד
דשליח ציבור צריך שיהיה הגון (ז). ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות (ח); ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו (ט); ושיהיה עניו ומרוצה לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב (י); ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים (יא).
דתענית ט"ז ע"א.
- שיהיה הגון – יכולנו לחשוב שהמעלה הראשונה של שליח הציבור היא קולו הנעים; אולם חכמי הגמרא דחו אפשרות זו מכל וכול, וסמכו לכך את הפסוק "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ"[3], כלומר: המחשיב את קולו הרי הוא שנוא אצלי. ואמנם, אם מתפלל בקול נעים כדי למשוך את לב המתפללים לאביהם שבשמים – הרי זה משובח.
- ריקן מעברות – הכוונה אינה לאדם שלא עבר עברה מימיו, שהלא "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ). אלא הכוונה היא לאדם שאין מצווה מהתורה שאינה נחשבת אצלו, ושאיפתו לעשות תמיד את רצון ה', אף אם נכשל לפעמים.
- אפילו בילדותו – ואף אם שב על כך בתשובה. ואמנם מקובלנו ש"מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות דף לד ע"ב), וערך התשובה גדול הוא מאוד, אולם בכל זאת אין זה מכבוד הציבור שינהיג אותו מי שבעבר היה מפורסם בזלזול במצוות התורה.
- וקולו ערב – רש"י ביאר את הכפילות, ש"נעימה" היא קול המושך את הלב, וקול ערב הוא קול יפה. ויש בכך משום נוי מצווה ומשום קיום "זה א-לי ואנוהו". ואמנם ראינו שה' שונא את מי שמשמיע את קולו היפה, אולם שם מדובר על מי שהעיקר אצלו הוא הקול, והופך את תפילתו למעין קונצרט; ואילו כאן מדובר בחזן ירא שמים, שמטרת קולו הערב הוא לסייע בכוונת התפילה.
- וכתובים – רגילות זו חשובה לשליח הציבור כדי שלא יטעה בתפילתו בדקדוק המילים.
סעיף ה
האם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים. הגה: ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים, הקטן הוא קודם (יב) (מרדכי ספ"ק דחולין). מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות שליח ציבור (יג). אבל אם עשה במזיד – לא, דמכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה (יד) (תשובת או"ז במסכת ברכות).
הטור.
- קודם – לכתחילה אין ממנים נער כשליח ציבור, מפני שאין זה מכבוד הציבור שיונהג על ידי צעיר. אולם אם הוא מבין מה שאומר, ודאי שהוא עדיף על פני מבוגר עם הארץ שאינו מבין את מילות התפילה, מפני שבכך יש פגיעה במהות תפקידו של שליח הציבור. ודין זה מוסכם על המחבר, כפי שנראה בסעיף ז'.
- שליח צבור – גם שוגג נקרא חוטא. ואינו כאנוס, שנחשב כאילו לא עשה את המעשה כלל, אלא הוא אשם בכך שלא נזהר מספיק. ואחרי שחזר בתשובה נמחל לו.
- קודם התשובה – וכפי שראינו בסעיף הקודם (ס"ק ח), אין זה מכבוד הציבור שינהיגו אדם שיצא עליו שם רע. ונראה שדין זה מוסכם על המחבר.
סעיף ו
ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור (טו). זאבל באקראי, משהביא שתי שערות (טז) יוכל לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי שליח ציבור הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים (יז).
וחולין כ״ד. זתשובת הרא״ש כלל ד׳.
- כבוד הציבור – כדי להנהיג את הציבור יש גם להיראות בוגר, והיינו להיות כמה שנים אחר הבר-מצווה, כשמגיעים לגיל שצומח הזקן[4].
- שתי שערות – מן הדין אין די בגיל 13 כדי להיכנס לחיוב מצוות, אלא יש צורך בתהליך פיזי של בגרות גופנית, שצמיחת שערות במקום המוצנע היא סימן לה. אולם למעשה סומכים על החזקה שרוב בני שלוש עשרה כבר הביאו שתי שערות.
- לעיתים ידועים – כלומר שצעיר יכול להיות חזן, אולם לא להתמנות לתפקיד קבוע. כיום בקהילות רבות מעודדים נערים להיות שליחי ציבור ולקרוא בתורה, וכאמור, אין בכך שום איסור. ונראה שאם הציבור אינו מקפיד, טוב לעודד נתינת תפקידים אלו לנוער, כדי לחברם לבית הכנסת.
סעיף ז
חאם אין שם מי שיודע להיות שליח ציבור כי אם בן י"ג ויום אחד (יח), מוטב שיהא הוא שליח ציבור משיבטלו מלשמוע קדושה וקדיש (יט).
חרשב״א והר"ן ותשובת הרא"ש כלל ד׳.
- ויום אחד – כלומר: י"ג שנים שלמות. כגון מי שנולד בח' בניסן, בז' בניסן תסתיים שנתו השתים עשרה, ובח' בניסן ייחשב לבן י"ג שנה ויום אחד.
- קדושה וקדיש – דברים דומים כתב הרמ"א בסעיף ה'. מלשון המחבר נראה שרתיעתו ממינוי צעירים גדולה יותר מאשר זו של הרמ"א, ולדעתו יש לעשות את כל המאמצים כדי ששליח הציבור יהיה מבוגר יותר.
סעיף ח
טמי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה (כ). הילכך בן עשרים שנה, אף על פי שאין לו זקן, ממנין אותו. הגה: וכן אם היה לו זקן, אפילו מעט, קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה (ב"י בשם מסכת סופרים פי"ד, ונ"י פ' הקורא עומד).
טבית יוסף מדברי הרמב״ם פרק ט״ו מהלכות תפילה, ובמסכת סופרים פי״ד.
- קרינן ביה – כיוון שהקריטריון הקובע הוא הגיל, ולא צמיחת הזקן, שאינה אלא סימן לגיל.
סעיף ט
יסריס (כא), יש אומרים שמותר למנותו אם הוא בן עשרים (כב).
ישם במסכת סופרים.
- סריס – גבר עקר שיש סימנים בגופו המעידים על מצבו.
- בן עשרים – לסריס אין צומח זקן. ואף על פי כן, כאשר הוא מגיע לגיל עשרים יכולים למנותו לשליח ציבור, כשאר אדם. נקט המחבר בלשון "יש אומרים", מאחר שיש החולקים וסוברים שאין זה מכבוד הציבור שסריס יהיה שליחו. אולם דעת המחבר להתיר, ולא הביא כלל דעת האוסרים.
סעיף י
כיש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות (כג). הגה: ובמקומות שלא נהגו כן אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י"ג שנה (כד) (מהרי"ל).
כבית יוסף על פי תשובת הרשב״א בשם הראב״ד.
- במוצאי שבתות – מדובר על מקומות שנהגו בהם שיתום עולה לתפילת ערבית אף אם לא מלאו לו י"ג. בדרך כלל קטן אינו יכול להיות שליח ציבור, וזאת משני טעמים: א. הוא אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, כיוון שהוא עצמו אינו מחוייב. ב. אין זה מכבוד הציבור שקטן ינהיג אותו. ואף שבערבית אין חזרה על העמידה ואין קדושה, מכל מקום יש בה קדיש וברכו, המצריכים עשרה גברים, וקטן שאינו נמנה למניין אינו יכול לאמרם. אולם היות שנהגו בכמה מקומות שיתום עולה לערבית, מצא להם הבית יוסף זכות, שסוף סוף אין בערבית חזרה וקדושה, ולכן בתפילת ערבית הדבר פחות חמור מבשחרית ובמנחה. ובנוסף לכך תפילת ערבית רשות, וגם משום כך אפשר שיש מקום להקל בכך. ואין כוונת המחבר להתיר זאת היכן שלא נהגו כך, אלא ללמד זכות על מקומות שנהגו בזה.
- י"ג שנה – מנהגם היה להתפלל ערבית של שבת לפני השקיעה. וכותב הרמ"א שאף שהקדימו את כניסת השבת, הילד נכנס לחובת מצוות רק בלילה ממש.
סעיף יא
לשליח ציבור שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה לשם יתברך בנעימה – תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו – הרי זה מגונה. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו – לא טוב עושה, מפני טורח הצבור (כה).
לתשובת הרשב״א.
- טורח הציבור – על התפילה להיות בנחת ובנעימה, אבל לא ארוכה מדי. עניין "טורח הציבור" הוא עניין הלכתי ממש: אין זה מכבוד הציבור שיעמדו בתפילה זמן רב בעל כורחם, ועל שליח הציבור להבין שלעתים הארכת התפילה יתר על המידה פוגעת בכוונה. לכן כדאי לקצר בדברים שאינם מעיקר התפילה, כמכירת המצוות וכאמירת מי שברך, ולעשותם בצורה זריזה.
סעיף יב
מאין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן (כו).
ממגילה כ״ד ע"ב.
- ולעייני"ן אלפי"ן –בתפילה יש לקרוא נכון, ואין למנות אדם השוגה בקריאתו. אולם במקום שאין מדקדקים בהבחנה שבין א' לע' מותר, מכיוון באותו מקום המשמעות אינה משתנה, והדבר נחשב כקריאה נכונה.
סעיף יג
נפוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה (כז).
נמגילה כ״ד ע"א.
- לפני התיבה – אין זה מכבוד הציבור שאדם שאינו לבוש כראוי ינהיג אותו. "זרועותיו מגולים" היינו אדם ההולך בלי שרוולים כלל[5], אבל חולצה עם שרוולים קצרים מותרת על פי המקורות. והכול על פי המקובל באותו מקום: בכמה בתי כנסת דורשים מאדם שלבוש חולצה עם שרוולים קצרים להתעטף בטלית אם רוצה לעבור לפני התיבה, וזכות הציבור לדרוש זאת בבית הכנסת שלהם, אף על פי שאין בכך חובה מהדין. והוא הדין לגבי מכנסיים קצרים: במקום שרגילים ללבשם, מותר לאדם הלבוש במכנסיים קצרים להיות שליח ציבור, וגם כאן עומדת הזכות לקהילה לדרוש שילבש מכנסיים ארוכים לכבוד הציבור.
סעיף יד
ססומא יורד לפני התיבה, עובלבד שלא יקרא בתורה, משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה (כח).
סשם במגילה לעניין פריסת שמע, ורמב״ם בפרק ח' מהלכות תפילה, ותשובת הרא״ש כלל ד׳, דהוא הדין לירד לפני התיבה. עעיין במה שכתבתי בסימן קל"ט סעיף ד׳.
- על פה – כאן נפסק בשולחן ערוך שעיוור חייב בכל המצוות; אלא שאינו יכול לקרוא בתורה[6], מאחר שאינו רואה את הכתוב. אולם בתפילה אין מניעה שיאמר את התפילות בעל פה ויוציא את הציבור ידי חובתם.
סעיף טו
פשליח ציבור קבוע יורד לפני התיבה מעצמו, ולא ימתין שיאמרו לו (כט).
פטור.
- שיאמרו לו – כיוון שזה תפקידו. ואין לו להטריח את הציבור בטכסי כבוד וענווה, ויעשה את המוטל עליו בלא שיהוי[7].
סעיף טז
מי שאינו שליח ציבור קבוע צצריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה. ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד (ל). קואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל (לא).
צברכות ל"ד ע"א. קהרא״ש.
- יעמוד – הסירוב הוא כדי להראות שאינו להוט להיות שליח ציבור, אולם שהיית יתר יש בה משום זלזול במצווה והטרחת הציבור.
- כלל – משום "אין מסרבין לגדול" (בבא מציעא פז ע"א, ועוד).
סעיף יז
ראם טעה שליח ציבור וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב (לב).
רברכות ל"ד במשנה.
- לא יסרב – מפני שבאמצע התפילה אין זמן לטכסי כבוד, והדבר גורם ל'הפסק' בתפילה.
סעיף יח
שהאומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, לא ירד באותה תפלה כלל, מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך, וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו (לג). הגה: ואפילו אם נותן אמתלא לדבריו, לא מהני (לד) (ב"י בשם ר' יהונתן).
שמגילה כ״ד ע"ב.
- אפיקורסות נזרקה בו – האפיקורסים כאן ("מינים" בלשון הגמרא) הם כנראה נוצרים, שאצלם שליח הציבור אינו אחד מהעם, אלא אדם המורם מעם בתפקידו ובמעמדו, הלובש בגדים מיוחדים. לכן מי שמסרב להיות שליח ציבור כי הוא לבוש כאחד העם נראה כאילו הוא מאותה כת, ופסול להיות שליח ציבור. ומכאן יש ללמוד שאף שצריך להתלבש בצורה מכובדת לתפילה[8], אין להגזים בכך יתר על המידה. ביהדות התפילה היא חלק מן החיים, ולכן אפילו שליח הציבור אינו לבוש באופן מיוחד.
- לא מהני – כלומר שגם אם מסביר שהתנהגותו אינה קשורה כלל לדרך האפיקורסים, אין הדברים מתקבלים לאותה תפילה, כיוון שאנחנו אמונים על כך שאין לתת שום רושם של קבלת מנהגי האפיקורסים.
סעיף יט
יש מונעים גר מלהיות שליח ציבור, תונדחו דבריהם (לה).
אאפילו יחיד יכול לעכב ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה (לו). הגה: ודווקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר, אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בשליח ציבור (לז) (מהרי"ו סי' ס'). ואם הוא שונאו, יכול למחות בו קודם שהסכים עליו (מהר"ם פדואה סימן ס"ד, ומהרי"ק שורש מ"ד). ומי שהוא שונא לשליח ציבור לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה (לח) (אור זרוע).
תר"י ור"ן והרמב״ן והרשב״א ורבי יואל התירו. אאגור ומהרי״ק בשורש מ״ד ובשם רבי שמחה.
- ונדחו דבריהם – סברת האוסרים היא שלדעתם גר אינו יכול לומר "א-להינו וא-להי אבותינו"; אולם להלכה דבריהם נדחו, מפני שהוא נחשב לאחד מבניו של אברהם אבינו, שעליו נאמר שהוא אביהם של כל הגרים.
ומובא בטור (בשם אביו הרא"ש) שטוב למנות לשליח על הציבור "צדיק ממשפחה בזויה", כי קרוב ה' דווקא למי שבא ממשפחה הרחוקה מה', כפי שדרשו מהפסוק "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו"[9] – ולפי חז"ל, הרחוק הוא מי שהיה רחוק והתקרב, והרי הקדימו אותו לקרוב מתחילתו.
- מתחילה – משום שחשוב ששליח הציבור יהיה שליחו של הציבור כולו[10], ו"המתרצה להיות שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו"[11]. אולם ברור שמדובר בעיכוב עם טעם סביר, כפי שמציין הרמ"א בהמשך, ודבריו מקובלים גם על המחבר. ואין להפוך את בית הכנסת למקום מריבה, אלא עליו להיות מקום של שלום ורעות ואהבה, וויתור אחד כלפי השני.
- למחות בשליח ציבור – ומסתבר שדברים אלה מוסכמים על המחבר, שאינו בא אלא למנוע מינוי בכח של מי שאינו ראוי ומקובל על הציבור. וזה לשון הדרכי משה: "מהר"ח אור זרוע שמע על הנוהגים שהיחיד מוחה בשליח ציבור אפילו בלא טעם, וכעס הרבה לפסוק כך שיחיד כל דהו יוכל למחות בשליח ציבור בלי טעם. אך יציע טעמו ודבריו לפני טובי העיר, אם יראו שדבריו נכונים ושמפני זה ראוי למחות – יעשו".
- התוכחה – "התוכחה" היינו פרשיות הקללות שבפרשות בחוקותי וכי תבוא. ולא יעלה בהן, שמא יכוון הקורא בקריאתו על העולה, השנוא לו.
סעיף כ
באם אחד רוצה לומר תפילה בשביל אביו, ואחד רוצה לומר בשביל אחר – מי שירצה הקהל שיאמר התפילה, הוא יאמר (לט).
בשם במהרי"ק.
- הוא יאמר – נוהגים האבלים בשנת האבל וביום השנה להיות שליחי ציבור. קיום מצוַת התפילה בעבור הרבים לעילוי נשמת הנפטר היא דרך יפה לכבד את זכרו; אולם שליח ציבור כשמו כן הוא, שליח של הציבור, ואין אדם יכול להיות שליחו של הציבור ללא רצונו של הציבור. לכן אין האבל יכול לדחות את השליח שהציבור בחר. ובמקרה כזה יכבד את זכרו של הנפטר בשאר מצוות, כגון בנתינת צדקה, שהיא בלי ספק הדרך הטובה לכבד את הנפטר.
סעיף כא
גאין למנות שליח ציבור על פי השר, אף על פי שרוב הצבור חפצים בו (מ).
גמרדכי פרק החובל.
- חפצים בו – כאמור, הציבור בלבד יכול להחליט מי יהיה שליחו, ואין לתת לשום אדם לקבוע במקום הציבור מי יהיה שליח הציבור.
סעיף כב
דשליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה (מא). הגה: ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל. וכל מי שמתפלל בחוזקה ודרך אלימות, אין עונין אמן אחר ברכותיו (בנימין זאב סי' קס"ג, ואגודה פרק כיצד מברכין).
דתשובת הרשב״א סימן ת״נ.
- מבנדבה – כשאדם מתנדב אי אפשר לבוא אליו בדרישות, ועל כן צריך לשלם לשליח הציבור (הקבוע), ואז אפשר להקפיד שלא יתרשל בתפקידו. ועוד, שאם הציבור משלם שכר אפשר לראות בכך הסכמה של הציבור על שליחו, וניתן אף לשער שלא ישלמו למי שאינו ראוי. אדם המקפיד שלא לקבל כסף בעבור קיום מצוות, יתן את שכרו לצדקה או למוסדות תורה.
סעיף כג
השכר שליח ציבור פורעים מקופת הקהל. אף על פי שהשליח ציבור מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר (מב). הגה: וי"א שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות, וכן הוא מנהג הקהילות (מג) (מהר"ם פדואה מ"ב).
ההרשב״א בתשובה אחרת.
- כעשיר – קופת הקהל נגבית לפי ההכנסה, והעשירים משלמים לה יותר מאשר העניים. אפשר היה לומר שכיוון שמהחזן נהנה כל הקהל, ייגבה הכסף בשווה מכל באי בית הכנסת; אולם המחבר מכריע שכיוון שאפשר להסתפק בשליח ציבור מתנדב, הרי אין התשלום חובה, ומן הראוי שיבוא מהעשירים.
- מנהג הקהילות – גבייה "לפי ממון" פירושה על פי רמת ההכנסה, ובכזו גבייה העשירים משלמים יותר. גבייה "לפי נפשות" משמעה שכל מתפלל משלם סכום קבוע, בין אם הוא דל ובין עשיר. לדעת הרמ"א יש להביא בחשבון את זאת ששליח הציבור מוציא את כולם ידי חובתם, ולא לשלם את כל שכרו מקופת הקהל, שנועדה בעיקר לצדקה. אולם כדי שלא להכביד על העניים, ישלמו מכל מקום חצי משכרו של שליח הציבור מקופת הקהל[12].
סעיף כד
וצבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה – הוא קודם, ואם לאו – שליח ציבור קודם (מד).
ותשובת הרא״ש כלל ז׳.
- שליח ציבור קודם – ללא שליח ציבור אין אפשרות לתפילה במניין כסדרה, ונמצא הציבור מפסיד עניין חשוב זה. לכן מינוי זה הוא צורך בסיסי של הקהל. אולם גם תפקידו של הרב הוא בסיסי, כיוון שהוא נותן מענה הלכתי לכל הציבור, וגם דואג ללימוד התורה של "בעלי הבתים". ואף שהתפילה בציבור היא צורך בסיסי יותר, יש כאן אמירה בדבר חשיבותם של לימוד התורה וזמינות המענה ההלכתי, שאם הם ראויים – קודמים הם לכול. ואפשר שבזכות ההתקרבות לתורה ימצא הקהל את האמצעים כדי לשכור גם שליח ציבור.
פסיקת המחבר שכאשר אין רב מובהק החזן קודם, היינו דווקא כשאין בני הקהילה יכולים להיות שליחי ציבור ארעיים; אבל בקהילה שבניה יודעים להתפלל, רב קודם אף אם אינו רב מובהק וגדול בתורה, כיוון שיש לקהילה את המענה הבסיסי להנהגת התפילה. ויקדימו את הנחוץ להם ביותר, והוא רב שילמדם תורה ויראה, את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון[13].
סעיף כה
זאין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול (מה). הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הנכרית, או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה וכיוצא בזה, מעבירין אותו (מו). ושליח ציבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו (מז). ושליח ציבור המנבל פיו או שמרנן בשירי הגוים, ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו (מח) (כל בו דף קנ"ה ע"ד). שליח ציבור שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אף על פי שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים – בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכולין למחות בידו (מט). (תשובת רשב"א סי' ש').
זתשובת הרשב״א.
- נמצא בו פסול – ישנו הבדל בין מינוי לסילוק: כאשר ישנה הסכמה של כל הקהל ניתן למנות חזן, אך לאחר שנתמנה – אין לסלקו כל זמן שלא פשע. לכן צריך להיזהר לפני המינוי שהאדם יהיה ראוי ומקובל, ולאחר המינוי יש לנהוג בו כבוד, ואין לפגוע בו ולגרום נזק לתדמיתו, שמא יחשדו בו שעשה עוון. וכל זאת משום שמי שניתן לסלקו בכל עת אינו מסוגל להנהיג את הציבור.
- מעבירין אותו – עד שהחשד אינו מתאמת הרי הדברים אינם אלא לשון הרע, שאין להאמין לו. אולם אם מתאמתים הדברים – אין הוא ראוי עוד להיות שליח הציבור.
- מעבירין אותו – משום שאינו ראוי לתפקידו, שהרי הוא מזלזל בציבור ששלח אותו.
- מעבירין אותו – כמובן שאין למנות אדם שמנבל את פיו לשליח ציבור, אולם לאחר שכבר נתמנה אין להורידו עד שיתרו בו ויתברר שאינו משית לבו להתראות.
- למחות בידו – מהפסוק "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים י"ז, כ) לומדים חז"ל לגבי מינוי מלך, שאם בנו הגון – הבן קודם לכל אדם. והוא הדין בשאר המינויים[14]. אולם נשים לב שהרמ"א הגביל את הדין לסיוע לאביו, ולא להחלפתו. ובדרכי משה הגביל עוד את כח הירושה לתפקיד זה, וכתב שיש צורך בהסכמת רוב הציבור לכך (לעומת מינוי סתם אדם, שבעבורו יש צורך בהסכמת כל הציבור). ומכל מקום, אחרי סיום תפקידו של האב אין בנו ממלא את מקומו אם לא נבחר לכך בזכות עצמו. הבסיס להגבלה זו הוא הדין המבואר בסעיף הבא, ששליח ציבור שמונה לזמן מוגבל אינו ממשיך אוטומטית בתפקידו כאשר תם הזמן, אלא צריך מינוי מחדש; ונראה שהיום מקובל שהמינוי הוא לאדם לבדו, ולא לבנו.
סעיף כו
חקהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים, אפילו לא קבעו להם זמן – סתמם כפירושן, מאחר שנהגו כך (נ). הגה: יש מי שכתב דשליח צבור יתפלל מתוך ספר המיוחד לצבור, דודאי נכתב לשמו (נא) (מהרי"ל בשם רוקח).
חבסוף ספר הכל בו בשם תשובת הרשב״א.
- מאחר שנהגו כך – מנהג חשוב זה, של מינוי לזמן מוגבל, בא למנוע מהתפקיד להפוך למשרה לשם כבוד, וכן להדגיש שבעל המינוי הוא שליח הציבור, ותפקידו לשם שמים.
נכתב לשמו – דבר זה היה נכון בזמנם, כאשר הסידורים היו נכתבים ביד. אולם כיום, שהסידורים נדפסים, קשה לזכות בהידור הזה.
[1] כפי שראינו בסימן נ"א (בהקדמה ובסימן א'), ונשנתה הלכה זו כאן לגבי שליח הציבור.
[2] ראה סימן נ"א, סעיפים ד-ה.
[3] ירמיהו י"ב, ח. זהו פסוק תוכחה, שעל פי פשוטו מדמה את עזיבת ה' את נחלתו כאדם שנס מפני שאגת האריה (ראה למשל רד"ק שם).
[4] ומדובר על גיל, ולא על זקן. כפי שיבואר בסעיף ח'.
[5] לשון הרמב"ם בפירוש המשנה (מגילה פרק ד' משנה ו): "עד שנראה בשר כתפיו וחזהו".
[6] בהלכות קריאה בתורה, סימן קל"ט סעיף ג, נראה שהרמ"א חולק על דין זה. ובדבר עליה לתורה, נטיית הפוסקים הספרדים להתיר לסומא לעלות, ונטיית האשכנזים לאסור, כפי שבעז"ה יתבאר בהלכות קריאה בתורה.
[7] ובקריאת התורה, הרמ"א סובר שגם קורא קבוע צריך להמתין עד שיקראו לו. כי דווקא שליח ציבור קבוע, שזה תפקידו, אינו צריך שיקראו לו; מה שאין כן בקריאת התורה, שכולם שווים לקרוא, אין דינו שונה משאר הציבור.
[8] כפי שיבואר בסימן צ"א.
[9] הפסוק בישעיהו נ"ז, יט; ומדרשו על פי סנהדרין דף צט ע"א.
[10] והסביר הבית יוסף שהתפילה היא כעין קרבן, ואי אפשר להקריב קרבן שלא מדעת השולח.
[11] לשון האגור המובא בבית יוסף.
[12] ועיין סימן נ"ה סעיף כ"א, בדין שכירת אנשים להשלמת מניין. ושם גם המחבר סובר שגובים מחצית לפי נפשות, משום שבצורך השלמת המניין העשיר והעני שווים, מה שאין כן במינוי שליח ציבור, לו העשיר מוכן לשלם יותר על מנת שקולו יהיה ערב, ואילו העני מעדיף חזן מתנדב. עיין מ"ב כאן ס"ק כ"ז, שמפרש בדומה לכך בשם אליהו רבא.
[13] ועיין ביאור הלכה ד"ה "שליח ציבור", שכותב: "ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות …שאין להם רב ומורה צדק בעירם, ועוון גדול הוא כמו שבארנו". עיין שם.
[14] לשון המדרש (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קס"ב): "הוא ובניו – שאם מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר: 'הוא ובניו בקרב ישראל', כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו". ובכתובות דף קג ע"ב משמע שהוא רק אם הבן "ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא". והובא להלכה ברמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ד' הלכה כ.