סימן מ"ז

דיני ברכת התורה, ובו י"ד סעיפים.

לימוד תורה היא מצווה המוטלת על כל יהודי. על מצווה מיוחדת זו אמרו חכמים (משנה ריש פאה): "ותלמוד תורה כנגד כולם". כוונתם בכך היא שמצווה זו קשורה לכל המצוות, משום שרק על ידי הלימוד אפשר להכיר את מצוות התורה ולהבין את משמעותן.

יש לברך לפני לימוד תורה כפי שיש לברך לפני כל מצווה: ברכות המצוות נועדו להביא למודעות המברך שהוא עושה מעשה מסויים זה משום שכך ציווה הבורא; ובדומה לכך, משמעות ברכות התורה היא שלימוד תורה אינו בא לרוות את סקרנותו או להקנות ידע שיסייע לפרנסתו, אלא נעשה לשם המצווה. לכן חובה על האדם לברך לפני שלומד תורה. לדעת הרמב"ן, ברכה זו – בניגוד לשאר ברכות המצווות – היא חובה מן התורה, הנלמדת מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו"[1]. כלומר: לימוד התורה הוא כקריאה בשם ה', ולפני כן 'הבו גודל לא-להינו', כלומר שיש לתת גדולה לה' על ידי ברכה. לדעת הרמב"ם ברכה זו היא מדרבנן, אולם גם לשיטתו יש לה חשיבות מיוחדת. פרטי ההלכות של ברכות התורה מבוארים בסימן זה.

סעיף א

^אברכת התורה צריך ליזהר בה מאד (א).

^אנדרים פ"א ע"א.

• ליזהר בה מאד – הגמרא אומרת שאחת הסיבות לכך שתלמידי חכמים אינם זוכים לבנים שהם תלמידי חכמים בעצמם, היא מפני שלא בירכו בתורה תחילה[2]. ומביא הבית יוסף שני טעמים לדבר: א. משום שבברכת התורה אנו מתפללים שצאצאינו יהיו יודעי שמו ולומדי תורתו; ואם לומדים תורה ללא ברכה זו, הברכה אינה מתקיימת. ב. מכיוון שמי שאינו מברך אינו לומד "לשמה", אלא לשם הידע, ולכן אינו זוכה להמשכיות. ומשני הטעמים אנו לומדים על חשיבות ברכה זו.

סעיף ב

^בצריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד (ב). הגה: בין למדרש (ג) (טור).

^בברכות י״א ע"ב.

• בין לתלמוד – אין הבדל לעניין הברכה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה – הכול כלול במצוַת לימוד תורה.
• בין למדרש – נראה שהמחבר מודה לדברי הרמ"א, שהרי הגמרא עצמה הרי היא כמדרש[3], וודאי שמדרש הוא בכלל לימוד תורה, וכינו חכמים את המדרשים "תורה המושכת את הלב".

סעיף ג

^גהכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך (ד).

^גהר"ד אבודרהם.

• צריך לברך – בסעיף הבא נלמד שהמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך. אולם מבאר המחבר שכתיבה של חידושי תורה היא יותר מהרהור, מפני שמדובר במחשבה שיש לה ביטוי בפועל, ולכן הדבר מחייב ברכה.

סעיף ד

המהרהר בדברי תורה, אינו צריך לברך (ה). הגה: והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ו) (ר"ן פ"ק דשבת ופ' כל הצלמים כתב דהוי כהרהור).

^ד האגור, ותוספות בפרק ג' דברכות [כ' ע"ב].

• אינו צריך לברך – ההרהור אינו נחשב כדיבור, אלא הוא לימוד שאינו מאורגן שלא קיבל ביטוי. ועוד, שאין תמיד שליטה על ההרהורים, ולוואי שנהרהר בדברי תורה בכל עת. ואין איסור להרהר בדברי תורה לפני הברכה.
• בלא נתינת טעם לדבריו – אמירת תוכן ללא עיון והעמקה אינה נחשבת ללימוד תורה, ולכן מותר לפסוק הלכה נצרכת גם אם לא בירך. ואמנם ראינו (בסוף הסימן הקודם) שנחלקו הפוסקים אם מותר לומר פסוקים דרך תפילה (כפסוקי הקרבנות) לפני ברכת התורה; אולם כאן כולם מודים שאין צריך לברך, משום שהפסיקה הממוקדת לעשיית מעשה מסוים אינה בגדר לימוד, ואילו אמירת הפסוקים בבוקר יש לה גם מדרגה של לימוד.

סעיף ה

ברכות התורה: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ^העל דברי תורה', 'והערב נא' וכו', ו'אשר בחר בנו' (ז).

^ה[ברכות י"א ע"ב] הרמב״ם בפרק ז' מהלכות תפילה. וכתב הרא״ש והטור שיש אומרים 'לעסוק בדברי תורה', וכן הוא נוסח אשכנז ופלאניא.

• ואשר בחר בנו – בברכת התורה ישנם שלושה חלקים: א. ברכה אחת ככל ברכות המצוות, שהנוסח שלה פותח במילים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", וממשיך "על דברי תורה" או "לעסוק בתורה". כלומר: הודאה לה' יתברך על שזכינו למצווה זו. ב. בקשה שנהיה מחוברים לתורה, וזאת בשלושה מישורים: שתהיה עריבה לנו, שצאצאינו ילמדו גם כן, ושנלמד "לשמה".   ג. הודאה על כך שה' בחר בנו ונתן לנו את התורה; ובעוד שהברכה הראשונה היא על המצווה האישית של המברך, הברכה האחרונה מבטאת את הקשר בין עם ישראל, התורה והקב"ה.

סעיף ו

^ואומר והערב עם וי"ו (ח). הגה: ויש אומרים בלא וי"ו (ט), וכן נהגו (רמב"ם פ"ז מהלכות תפילה, ורשב"א בשם [בעל] המאור, ואבודרהם), אבל יותר טוב לומר בוי"ו (י).

^ותוספות בפרק ז דברכות [מ"ו ע"א] ובפרק י' דפסחים [ק"ד ע"ב] ופרק קמא דכתובות בשם רבנו תם [ח' ע"א], והרא"ש בסוף פרק קמא דברכות.

• עם ו"ו – לדעה זו שני החלקים הראשונים (שאותם ראינו בסעיף הקודם) הם ברכה אחת, מפני שהתחינה שבחלק השני היא תוספת על ברכת המצווה. לכן החלק השני צריך להתחיל בו' החיבור, כמוסיף על הראשונות, ולכן גם אין לענות אמן לפני "והערב".
• בלא ו"ו – לדעה זו אלו שתי ברכות נפרדות: אחת ברכת המצוות, ואחת תחינה. וכך בסך הכל יש כאן שלוש ברכות.
• לומר בו"ו – נראה שמקובל היום בכל המנהגים לומר עם ו' החיבור (ולא לענות אמן). ההדגשה הזו באה לסמן שמצווה זו שונה משאר המצוות, וחשוב ביותר שתהא לשמו יתברך.

סעיף ז

^זברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה ^חאם למד מיד בלי הפסק (יא).

^זברכות י"א. ^חירושלמי פ"א ה"ה.

• בלי הפסק – מפני שבברכת "אהבת עולם" (או "אהבה רבה"), שהיא הברכה שלפני קריאת שמע, נכללו עיקרי הנקודות שיש בברכת התורה. אולם מאידך גיסא אין בה את נוסח ברכת המצוות, "אשר קדשנו במצוותיו", ולכן צריך ללמוד מיד, כדי שיהיה ניכר שהיא נחשבת ברכה על המצווה. ויש לשאול כאן, שהרי מן הנמנע ללמוד מיד אחרי ברכה זו, שהלא צריך לסמוך לה את קריאת שמע?! והסביר רבינו הבית יוסף בשתי דרכים: האחת, שדין זה שייך למנהג קדום שאינו נוהג היום, שעל פיו נאמרה ברכה זו לאחר קריאת שמע[4]. ותירוץ שני, שקריאת שמע עצמה נחשבת כלימוד, כפי שמובא בסעיף הבא. פוסקים רבים כתבו שגם אם למד אחרי התפילה נחשב שלמד מיד[5], ולכן מי שלא בירך ברכת התורה לפני התפילה, ילמד מיד לאחר התפילה, וכך יצא ידי חובתו על ידי קריאת שמע או על ידי לימודו שאחר התפילה.

סעיף ח

^טויש להסתפק אי סגי בקורא קריאת שמע סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם (יב).

^טבית יוסף לתירוץ שני.

• קודם אהבת עולם – לכאורה קריאת שמע אינה נחשבת כלימוד, כי היא קריאה המחוייבת מדין קיום מצוַת קריאת שמע. אולם יש אומרים שקריאת שמע יכולה להיחשב כלימוד, במיוחד אם נסביר שקריאת שמע אינה קבלת עול מלכות שמים בלבד, אלא יש בה גם משום מצוַת לימוד תורה בבוקר ובערב, שהרי כתוב בה: "ושננתם לבניך ודיברת בם … ובשכבך ובקומך". ומשום ספק זה אין לסמוך על ברכת "אהבת עולם", אלא יש להקפיד לומר את ברכות התורה לפני התפילה. ואם לא בירך לפני התפילה, ושכח ולא כיוון בקריאת שמע לצאת ידי מצוַת לימוד, וגם לא למד מיד אחרי התפילה – יוכל לברך אחר כך את ברכות התורה. אבל אם כיוון לצאת ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע, או שלמד מיד אחרי התפילה – לא יברך, משום "ספק ברכות להקל". ויש להשתדל שלא להגיע לכך.

סעיף ט

יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללמודו אין בכך כלום, ^כוהנכון שלא להפסיק ביניהם (יג). וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה (יד).

^י ר"י ורבנו יונה והמרדכי.  ^כבית יוסף מדברי הרמב״ם.

• שלא להפסיק ביניהם – בברכת המצוות ובברכת הנהנין אין להפסיק בין הברכה לבין המצווה או ההנאה. ואם הפסיק, ניתק בכך בין הברכה לבין הדבר שמברך עליו, הברכה נחשבת ברכה לבטלה, וכשיהנה או כאשר יקיים את המצווה יהיה עליו לחזור ולברך. אולם בברכת התורה יש אומרים שאין הדבר כן, משום שלימוד תורה היא מצווה המחייבת בכל היום, ואף בזמן שלא למד אנו אומרים שהיה עליו ללמוד, ולכן הברכה חלה גם על זמן זה. לכתחילה אין לסמוך על סברה זו, ולכן למעשה תיקנו ללמוד לימוד קצר מיד אחרי ברכת התורה.
• סמוך לברכת התורה – ואמירת פסוקים אלו נחשבת ללימוד הסמוך לברכה. ואולי בחרו דווקא בפסוקים אלו, כיוון שהם מבטאים את אהבתו המיוחדת של ה' לעמו, ועניין זה, של בחירת עם ישראל מכל העמים, הוא גם עיקרה של ברכת התורה. ונוהגים לומר אחר ברכות התורה גם את המשנה הראשונה ממסכת פאה, שבה נאמר שתלמוד תורה אין לו שיעור, ושהוא "כנגד כולם".

סעיף י

^לאם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור ללמוד, לא הוי הפסק. והוא הדין לשינה (טו) ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק (טז).

^להרא"ש ור"י בשם רבנו תם.

• לשינה – הכוונה לשנת ארעי. שנת קבע תידון בסעיף הבא.
• דלא הוי הפסק – בשאר המצוות, אם הפסיק את קיום המצווה ועסק בעניין אחר, כשישוב לעסוק במצווה יחזור ויברך[6]. כך, למשל, אדם שקיים מצוַת אכילה בסוכה ויצא מן הסוכה, כשיחזור ויאכל יחזור ויברך. לא כן בברכת התורה. וטעם הדבר, כי שונה מצוַת תלמוד תורה מכל שאר מצוות, שהחיוב מוטל על האדם כל הזמן. לכן ההפסקה בלימוד אינה נחשבת כמבטלת את קיום המצווה, ולעולם הלימוד נחשב כהמשך הלימוד הקודם.

מלשון המחבר "כיוון שדעתו לחזור וללמוד" משמע שרק מי שהיה בדעתו להמשיך וללמוד לא יברך כשיחזור ללמוד. אולם למעשה, כל יהודי נחשב כמי שמתכוון להמשיך בלימודו כשיתפנה, ולכן אין לדייק מלשון זו. ועוד, שאף בזמן שהאדם אינו לומד הוא קשור ללימוד התורה, כיוון שכל מעשי האדם בעולמו תכליתם היא עבודת ה', ובעצם אין האדם מתרחק מן התורה לעולם[7].

סעיף יא

^משינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק (יז). ^נויש אומרים דלא הוי הפסק (יח), ^סוכן נהגו (יט).

^מטור בשם תשובת אביו הרא״ש.  ^נאגור בשם אביו.  ^סבית יוסף.

• הוי הפסק – מאחר שבזמן השינה אינו עסוק לא בלימוד ולא בקיום המצווה.
• דלא הוי הפסק – כי המנוחה מאפשרת את המשך הלימוד, ולכן גם היא נחשבת לחלק מהמצווה.
• וכן נהגו – משום ש"ספק ברכות להקל".

סעיף יב

^עאף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר, ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן (כ).

^עשם [בטור].

• שלא ישן – חכמים קבעו לברך את הברכה פעם ביום, לאחר שמתעורר משנת הלילה.

הישן פעמיים בלילה, אם קם משנתו הראשונה לאחר חצות, יברך בקומו, וכשיתעורר שנית לא יברך פעם שנייה, כיוון שלהלכה השינה עצמה אינה מהווה הפסק (כפי שהתבאר בסעיף הקודם), ואין הבדל מהותי בין שנת יום לשנת לילה[8]. ומי שלא ישן כלל בלילה יברך אחרי עלות השחר, משום שאף על פי שלא ישן יש לברך ברכה זו פעם ביום[9].

סעיף יג

^פהמשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה, ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת (כא). ^צהמשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות (כב), חוץ מברכת 'הנותן לשכוי בינה' (כג) ופרשת התמיד (ע"ל סי' א' סעיף ו'), שימתין מלאומרם עד שיאור היום (כד). הגה: ולכתחילה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד. ואם לא היה לו מים, יכול ללמוד ולברך בלא נטילה, כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה (כה), כדלעיל סי' מ"ו (אגור).

^פטור בשם אביו, ובתשובות [הרא"ש] כלל ד׳.  ^צשם.

• לבית הכנסת – כיוון שתקנת חכמים היא לברך פעם אחת ביום לאחר השינה הקבועה, כפי שראינו בסעיף הקודם.
• כל סדר הברכות – זמן ברכות השחר הוא כשקם בבוקר. אם קם קודם עלות השחר יכול לברך אותן, חוץ מברכת "אשר נתן לשכווי בינה", שאותה יאמר אחר עלות השחר. הקם לפני חצות הלילה אינו יכול לברך ברכות השחר, אלא ימתין עד חצות ואז יברכן[10]. אדם שקם משנתו אחר חצות וחוזר לישון עד הבוקר, נראה שיברך את הברכות בבוקר, כי אז זמנן[11]. ומי שלא ישן כל הלילה יכול לברכן בבוקר.
• הנותן לשכוי בינה – כיוון שברכה זו נאמרת על ההבחנה בין האור לחושך, ולא שייך לברכהּ כאשר עדיין לילה.
• עד שיאור היום – משום שפרשת התמיד נאמרת כנגד הקרבת קרבן התמיד, שזמנו היה ביום.
• קודם נטילה – כיוון שהנטילה תוקנה בעיקר כהכנה לתפילה, כפי שהסברנו בסימן ד'. וכמובן שיכול לברך את הברכות האלה רק אם גופו נקי, כשאר ברכות ותפילות.

סעיף יד

^קנשים מברכות ברכת התורה (כו).

^קאגור בשם מהר״י מולין.

• ברכת התורה – כיוון שגם הן שייכות ללימוד התורה. ואמנם מצוַת העשה של לימוד התורה מוטלת על הגברים בלבד, כפי שנלמד מהפסוק (דברים י"א): "ולמדתם אותם את בניכם", ודרשו חז"ל (קידושין כט ע"ב): "את בניכם – ולא בנותיכם"; ועם כל זה הן שייכות ללימוד התורה, אף שאינן מחוייבות בו. שייכותן של הנשים היא לכל תחומי הלימוד, כולל לימוד הגמרא[12], ובנוסף יש להן חיוב ללמוד את המצוות המעשיות[13], כיוון שמי שאינו לומד אינו יכול לקיים. וכן הן חייבות ללמוד אמונה, שהרי גם הן מצוּוֹֹת במצוַת ידיעת ה', הנלמדת מהפסוק "אנוכי ה' א-להיך", ובמצוות רבות הדומות לה. לכן גם לדעת המחבר, שפסק שאין לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, יש להן לברך ברכות התורה.

והוא הדין גם בשאר ברכות השחר, שהלא הן ברכות הודאה; ועוד, שהנשים חייבות בתפילה, כפי שנראה בסימן צ'. וכתב כאן הבית יוסף שהן חייבות אף בקריאת פסוקי העולה והקרבנות הנאמרים לאחר ברכות התורה[14].

[1] הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, "שכחת העשין" ט"ו. על פי הגמרא בברכות כא ע"א.

[2] לשון הגמרא (נדרים דף פא ע"א): "מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים? רבינא אמר: מפני שאין מברכים בתורה תחלה".

[3] החיד"א ב"ברכי יוסף" כאן אות א' הביא ראיה מדברי המחבר בסימן נ' שהגמרא כמדרש. וראה שם דבריו באריכות על מהות המדרש. והמשנה ברורה (ס"ק ג') כתב שהמדרש כמקרא לעניין זה.

[4] על פי המשנה בתמיד (ה', א), בה במקדש ברכו רק ברכת אור לפני שמע, והשלימו "אהבת עולם" אחר התפילה. והוא הדין במאחר "הפורס על שמע". ואזי אחר התפילה מברך את ברכת "אהבת עולם", ובאפשרותו ללמוד מיד.

[5] כך כתבו המשנה ברורה וכף החיים בשם הלבוש. אולם אין זו דעת המחבר, שהלא בסעיף הבא הציע שקריאת שמע יכולה להיחשב כלימוד, ולא הציע שהלימוד אחרי קריאת שמע והתפילה יחשב "מיד".

[6] וראה דברנו בעניין זה בהלכות ציצית (סימן ח' סעיף טו) ובהלכות תפילין (סימן כ"ה סעיף יב).

[7] כך דעתו של הט"ז. והמג"א חולק. והכריע המ"ב שלא לברך, משום "ספק ברכות להקל". והמברך יש לו על מי לסמוך.

[8] כך פסקו רבים מהאחרונים, כמשנה ברורה, ערוך השולחן וכף החיים (סימן מו אות מט). אמנם הוסיף המשנה ברורה שהמברך אפילו ביום אחרי השינה לא הפסיד, אולם נראה שלא נהגו כך. ויש אומרים (הפרי חדש. והגר"ע יוסף ב"יביע אומר" ח"ח סימן ה פסק כמותו) שהישן פעמיים בלילה שנת קבע ולומד בינתיים, יברך פעמיים ברכת התורה, כיוון ששנת קבע בלילה מהווה הפסק; ואפשר לצרף לכך את הסוברים שגם שינה ביום מהווה הפסק. אולם אי אפשר להכריע שכך דעתו של מרן, כי ייתכן שכשכתב ששנת לילה היא הפסק דיבר על המצב הרגיל, שאדם ישן פעם אחת בלילה. וספק ברכות להקל.

[9] בישיבות רבות נוהגים אחרי "משמר" או בשבועות בבוקר, שאחד שישַן יברך בקול, ויוציא את אלו שלא ישנו, כדי להסתלק מן הספק.

[10] על פי המקובלים והאחרונים, שהבוקר מתחיל מחצות לעניין זה. אולם מי שטרם הלך לישון לא יברך אחר חצות.

[11] אולם המקובלים כתבו לברכן בקימה ראשונה, וכל אחד ינהג כמנהגו.

[12] אפשר לדייק זאת מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ד' הלכה יג), שם כתב על "הוויות אביי ורבא": "שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל: קטן וגדול, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר".

[13] בית יוסף כאן בשם הסמ"ג (המובא באגור).

[14] אלא שנראה שלא נהגו זאת, וכפי שכתב כף החיים שגם רוב הגברים לא נהגו לאמרם (ואולי כוונתו לפרשת התמיד, שחייבים בה יותר משאר פרשיות הקרבנות).