הלכות בשר בחלב

סימן צ"ו

דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר, ובו ה' סעיפים.

בסימן זה אנו לומדים אודות דינו של מאכל חריף. יש אומרים, שמאכל חריף מפליט מהבלוע, בכח חזק, אף יותר מבישול. הלכך אין לדון מאכל חריף, בדין 'נותן טעם בר נותן טעם'. וזו דעת המחבר. יש סוברים יתרה מזו, ולדעתם, רב כוחו של מאכל חריף, להפוך טעם בלוע בסיר, שאינו בן יומו, כלומר טעם פגום, כאילו היה משובח, בן יומו. וזו דעת הרמ"א.[1] השלכותיו של דין מאכל חריף, מוסברות בסימן זה.

נחוץ להבהיר נקודה חשובה. מדברי השולחן ערוך נראה שפסק, שדין זה תלוי בתחושת טעם. כלומר, יש אפשרות שאדם יטעם מן התבשיל ויבדוק, אם חדר אליו טעם מן הבלוע. אם מתברר שאין בו טעם, המאכל מותר. וכבר דברינו אמורים, שבמציאות ימינו, אין בליעה או פליטה משמעותית. על כן הטועם, לא יחוש כלל בטעם מן הבלוע, וממילא אין כאן בעיה הלכתית כלל. עם זאת, את דברי המחבר נסביר על פי המציאות של זמנם, כי למרות שינוי המציאות, נוהגים כבזמנם. ואין להקל על פי הדין, מלבד שעת הדוחק.

סעיף א'

^אצנון או סילקא (א) שחתכם בסכין של בשר ^בבן יומו (ב), או שאינו מקונח (ג), אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע (ד), ^גאו שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר (ה), שאז מותר בהדחה. ^דויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח (ו). ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טְעָמָם וּבִשְּׁלָם בחלב, צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם (ז). והוא הדין לחתכם בסכין של עובד כוכבים (ח). הגה: ואם חתכן דק דק ^(*), צריך לשער שישים נגד כל הצנון (ט) (ב"י בשם סמ"ק). ויש אומרים שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור (י) (רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ה). וכן אם חתכו בסכין של בשר, אסור כולו בחָלָב (יא). וכן נוהגין לכתחלה (יב), אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (יג) (ב"י ואו"ה). וכל זה אם חתך הצנון עצמו, אבל אם חתך הירק שעל הצנון, אין לחוש (יד). ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור (טו), אזלינן לקולא (טז) (שם), לכן קונים הצנונות שיש בהן חִתּוּכִין לְצַד זַנְבוֹתֵיהֶן, כִּי תָּלִינָן, שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמָרָא וַחֲצִינָא (יז) (שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד). ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין (יח), נוהגין לקנותו ולהתיר על ידי נטילת מקום (יט).

^אמימרא דחזקיה משמיה דאביי, חולין דף קיא, ב. ^בשם בפירוש רש"י ואף על גב דקיימא לן דנותן טעם בר נותן טעם מותר, משום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים, ואגב דוחקא דסכינא, פלט סכינא, ובלע צנון. ^גסה"ת והרשב"א בשם הראב"ד וסמ"ג והרא"ה. ^דהתוס' שם הניחו בצריך עיון וכן כתב הטור בשם בשם סה"ת (וסמ"ג ועוד פוסקים וכל האחרונים). ^(*) ואסכין של עובד כוכבים דסמיך ליה קאי וכר"ת דאמר חתיכה נעשית נבילה אמרינן בכל האיסורין, דאילו בשל בשר לחלב גם בחתכו דק דק סגי בשישים נגד מקום הסכין.  

• צנון או סילקא – מאכלים חריפים.
• בסכין של בשר בן יומו – שהפליטה ממנו משובחת. ודווקא אם נעשתה פעולת חיתוך ולא בהנחה סתמית על קערה בשרית. כי החיכוך הנקרא בעגה ההלכתית 'דוחקא דסכינא', יוצר חום.
• שאינו מקונח – ויש ממשות של בשר, על הסכין.
• שהוא כעובי אצבע – כ 2 ס"מ. כי המאכל החריף, בולע הרבה מהסכין. ואין זה נחשב טעם חלש, שמותר לאוכלו עם חלב.

אם נתבשל הדבר החריף, ואחר כך נחתך בסכין, ונשאר בחריפותו, דין חריף יש לו. אבל אם נחלשה החריפות, אין לו עוד, דין מאכל חריף[2].

• ולא יהא בו טעם בשר – ואז מתברר שלא בלע.
• לאינו בן יומו והוא מקונח – דעה זו סוברת, שחריפות המאכל, משפרת את הטעם הפגום, והופכת אותו למשובח. אמנם להלכה, העיקר כדעה ראשונה, ומאכל חריף אינו משביח טעם פגום, רק מאפשר להפליט טעם רב, מתוך סכין בת יומא, אל הצנון, שנעשה בשרי.
• כנגד מה שנגע מהסכין בהם – הכוונה, שאם יש שישים בתבשיל החלבי, כנגד החלק של הצנון שנאסר, אז הוא מותר. כי מה שנאסר, בטל בשישים.
• בסכין של עובד כוכבים – שבלוע מאיסור. גם בזה, אם יש 60 נגד החלק מן הצנון שנאסר, הכל מותר.
• שישים נגד כל הצנון – לא די ב'כדי נטילה' של הצנון. כי חיתוך המאכל דק דק, מפגיש בין הסכין לכל הצנון[3].
• כולו אסור – ולא די בנטילת מקום. כי נחלקו הראשונים, אם הסכין אוסר רק כדי קליפה, או כדי נטילה, או אפילו את כולו. המחבר פסק שאוסר רק 'כדי נטילה'. והרמ"א פסק שבבשר, הואיל והוא עדיין מוגדר היתר, די בכדי נטילה. אבל בסכין של איסור, חשש לדעות הראשונים, שכולו נאסר.
• אסור כולו בחָלָב – חומרה נוספת לדעה זו, שגם צנון שנחתך בסכין בשרית, נחשב כולו בשרי, ולא נאסר רק 'כדי נטילה'.
• וכן נוהגין לכתחלה – להחמיר כדעה זו. אמנם בדיעבד, מותר.
• רק כדי נטילה – כלומר, אחר בישול הצנון עם דברים מותרים, די ב60 נגד ה'כדי נטילה', ולא צריך 60 נגד כולו. וכן אם חתך צנון בסכין בשרית, ובישלו בחלב, אם יש 60 נגד ה'כדי נטילה', הכל מותר. אבל לכתחילה, לא היה צריך לבשלו בחלב.
• אין לחוש – כי הירק שעל הצנון, אינו חריף.
• ספק אם נחתך בסכין של איסור – צנון חתוך, שלא ידוע אם נחתך בסכין של איסור, או בסכין שאין בו איסור. כגון שחתכו גוי, בסכין מיוחדת לירקות.
• אזלינן לקולא – קולא זו, יש להסבירה לפי שתי הדעות הנ"ל. לסוברים שדבר חריף נאסר מדרבנן, הסיבה פשוטה. כי זה הכלל – 'ספק דרבנן, לקולא'. ולסוברים שדין חריף הוא מן התורה, כאן מקילים, כי מדובר רק בחשש, ולא צריך לחשוש שחתכו בסכין שבלע איסור.
• תָּלִינָן, שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמָרָא וַחֲצִינָא – מדובר שנחתכו במעדר וקרדום (סוג של גרזן) שאינם כלי אוכל, אלא תפקידם, בין השאר, כריתת ירקות מן האדמה. ובמקרה זה יש להניח, שקוצצו בכלי חיתוך, שאינם מיועדים למאכלים אסורים.
• רק החתוכים בסכין – בירקות אלה קיים חשש, שנחתכו בסכין בלועה מאיסור.
• על ידי נטילת מקום – כפסק המחבר, שאין חריף אוסר יותר מכדי נטילה. וסומכים על דבריו, בשעת הצורך.

סעיף ב'

^האם חתך בו שומין ובצלים וּכְרִישִין (כ) (ותמכא שקורין קְרֵי"ן) (כא) וכיוצא בהם מדברים החריפים, ופירות חמוצים (אורחות חיים) ודגים מלוחים, דינם שוה לְחָתַךְ בו צנון (כב). (שבולי לקט) הגה: ומכל מקום מותר לאכול מרקחות חריפים של גוים, כגון זנגביל וכיוצא בו, דיש להם כלים מיוחדים לכך, או תולשין אותן (כג) (מרדכי ואגודה פרק כיצד מברכין).

^הטור בשם סה"ת (ורוב הפוסקים).

• וּכְרִישִין – זהו ירק הכרישה הדומה לבצל.
• ותמכא שקורין קְרֵי"ן – חזרת הגינה.
• דינם שוה לְחָתַךְ בו צנון – כאן אנו למדים, על מאכלים נוספים הנחשבים דבר חריף.
• או תולשין אותן – מכאן עולה, כי אם ידועה דרך הכנת המאכל, אפשר לסמוך על זה, ואין צריך לחשוש שנעשה בדרך איסור.

הלכה זו נחוצה למתגוררים בחוץ לארץ, שם המציאות היא, שיש אנשים, הבודקים וחוקרים את דרך הכנת מאכלים שונים. ואם נודע שאינם משתמשים ברכיב אסור, המאכל מוכנס לרשימת מאכלים ענפה, המותרים באכילה, גם ללא השגחה והכשר רבני. אף שתמיד קיים חשש, להחלפת שיטת ההכנה.

סעיף ג'

^ותבלין (כד) שֶׁנָּדוֹכוּ בִּמְדוֹכָה של בשר בן יומו, אסור לאכלם בחלב (כה). ויש אומרים אפילו אינו בן יומו (כו). (רשב"א סימן תמ"ט ובארוך וע"ל סימן צ"ה סוף ס"ב בהג"ה).

^ובית יוסף בשם סה"ת.

• תבלין – גם תבלינים נחשבים דברים חריפים.
• אסור לאכלם בחלב – כי גם אם היו צוננים, כתישתם במדוכה, מעלה את חומם. חריפותם גורמת לבליעת טעם הבשר, הבלוע בכלי.
• אפילו אינו בן יומו – על פי הדעה שראינו בסעיף א, שדבר חריף הופך טעם פגום, לטעם משובח.

סעיף ד'

^זמֵי לִימוֹנִי"ש (כז) שמביאים העובדי גילולים (כח), וכן חתיכות דג מליח (כט) שמביאים הגויים בחביות, מותרים (ל). הגה: מפני שמביאים הרבה ביחד, ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין של עובד כוכבים, נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כן, שאינן נאסרין, כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים (לא). וכל כיוצא בזה (בית יוסף בשם שיבולי לקט). ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט (לב), אף על גב דפרוס וחתוך ^(*) (לג). ויש מקומות שמחמירין בזה (לד), ואין לשנות המנהג (מהרי"ו סימן מ"ט), אבל שאר דברים שאין חריפין, כגון תפוחים או לפתות יבשים וכדומה, נוהגין בהן היתר כמו בלימוני"ש ואין להחמיר כלל (לה) (בארוך).

^זשם בשם שבולי הלקט בשם ה"ר ישעיה. ^(*) פירוש שחותכין אותו אחר שנתחמץ.

• מֵי לִימונִי"ש – מיץ לימון. הלימון מוגדר דבר חריף.
• שמביאים העובדי גילולים – שמביאים הגוים.
• דג מליח – מאכל מלוח נחשב דבר חריף.
• מותרים – מן הטעם המוסבר ברמ"א.
• ולכן כולם מותרים – החתיכות הראשונות נאסרו, כי הלימון, מפאת חריפותו, בלע מן הסכין. אמנם רק הפיסות הראשונות בלעו, מה שאין כן האחרונות, שכלל לא בלעו. נמצא כי מעט מן החתיכות נאסרו, ורובם לא נאסרו. להלן בהלכות תערובות, נלמד על הבדל בין ערבוב ובין תערובת. כאשר מתרחש ערבוב, האיסור והמותר התאחדו והתגבשו לתרכיב אחיד. ואם נתן האיסור טעם בהיתר, ההיתר נאסר. אבל בתערובת, האיסור וההיתר עומדים כל אחד בפני עצמו, ואין אחד נותן טעם בשני. במקרה זה ההלכה מורה, ללכת אחר הרוב. על כן, במקרה שלנו, אפשר להתיר. כי יש רוב מוחץ של לימונים או דגים, שלא נאסרו.
• קומפש"ט – מילה ביידיש, שמשמעה, כרוב חתוך.
• אף על גב דפרוס וחתוך – הכרוב אינו דבר חריף, ובכל זאת היה מקום לחשוש, מפני שמנונית שעל הסכין. ועם זאת מתירים, כי גם אם נאסרו הפיסות הראשונות, הרי בטלו ברוב.
• שמחמירין בזה – כי לכתחילה, אינם רוצים לסמוך על ביטול ברוב.
• ואין להחמיר כלל – מאכלים אלה נטולי חריפות, ואינם מפליטים את הטעם הבלוע בסכין, והחשש הוא רק מן השמנונית שעליו (יתכן הרי, שיש להם סכינים מיוחדים). והואיל ושמנונית זו מועטה היא, אין מקום להחמיר.

סעיף ה'

^חחתך קישואים (לו) בסכין של בשר (לז), מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד (לח), שֶּׁיִּגְרֹד ממקום החתך (לט). ^טואם חתך בו לפת (מ), אפילו גרידה אינו צריך, ^יאלא הדחה בעלמא (מא). ^יאולא עוד אלא אפילו צנון (מב) שחתך אחר הלפת, ^יבשרי בהדחה כמו הלפת, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין (מג). הגה: ^יגודוקא לפת, שטעמו משונה, אבל ירק או לחם ושאר דברים, לא (מד). ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת, אבל לא הרבה פעמים (מה), אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג).

^חשם בגמרא דף קיב, א. והגרידה פחותה מהקליפה, שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת, כדי שתוכל להנטל כולה כאחת, מה שאין כן בגרידה. ^טשם בגמרא. ^יטור וכן כתב הרשב"א. ^יאשם בגמרא. ^יבטור וכן כתב הרשב"א. ^יגטור בשם סה"ת.

• חתך קישואים – הקישואים אינם חריפים.
• בסכין של בשר – שלא קונח יפה.
• בגרידה בלבד – די בגירור המקום, כלומר, בהסרת פחות מכדי קליפה, ואין צורך בשכבה דקה. ואם אי אפשר לגרר, בגלל דקותו, אם יכול להדיחו, ידיחנו[4].
• שֶּׁיִּגְרֹד ממקום החתך – כיון שאינם חריפים, לא חדרה השמנונית, שדבקה בהם, אל תוכם. לכן די בגרירת מקום החתך.
• ואם חתך בו לפת – הלפת מתוק מאוד, ואין השמנונית נדבקת בו, אלא מעט מאוד.
• אלא הדחה בעלמא – להסיר מעליו את מעט השמנונית, שנותר עליו.
• אלא אפילו צנון – שהוא דבר חריף.
• ומבטל טעם הנפלט מהסכין – יש בלפת תכונה הפוכה, מדבר חריף. שהוא משפיע קצת, על הטעם הבלוע בסכין.
• ירק או לחם ושאר דברים, לא – כי אין בכוחם לפגום את הטעם הבלוע בסכין.
• אבל לא הרבה פעמים – השפעת הלפת קלושה, ואינה הופכת את כל הבלוע בסכין, לטעם פגום.

דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר (צו)

• סימן זה דן לגבי ההחמרה בדינים, כשהמאכל האסור, הוא דבר חריף [הק].
• לדעת המחבר, אם המאכל חריף, לא ניתנה ההקלה של "נותן טעם בר נותן טעם" [הק].
• לדעת הרמ"א, מלבד הסרת קולא זו, החריף גם הופך טעם פגום בלוע, לטעם משובח [הק].
• על כן צנון או סלק, שהם דברים חריפים, אם נחתכו בסכין בשרית, צריך להסיר מהם שכבה בעובי אצבע, במקום החתך. ורק אז, מותר לאוכלם עם חלב [א].
• למחבר, נאמר דין זה דווקא אם בלע הסכין טעם בשר, בתוך 24 שעות אחרונות [א].
• לרמ"א, הוא נאמר, אפילו אם כבר חלפו 24 שעות, מעת בליעת הבשר [ג].
• במקרה בו טעם את הצנון, ונודע כי אין בו טעם בשר, מותר לאוכלו עם חלב [א].
• אף שנזכר בהלכה צנון, הוא הדין דברים חריפים נוספים, כגון בצלים, שומים, כרישין, ודג מלוח מאד [ב].
• חתך קישואים או שאר ירקות שאינם חריפים, בסכין בשרית שלא קינחוה יפה, צריך לגרד מהירק את מקום החתך, ומותר לאוכלו עם חלב [ה].
• במאכלים תעשייתיים, אין לחשוש לפליטה של איסור, אפילו במאכלים חריפים, ואפילו לרמ"א. כי דרכם לייחד כלים שונים, לכל דבר נפרד [ד].

[1] יעויין בפתחי תשובה (סימן צה ס"ק ד ופרי מגדים בשער התערובות חלק  ג פרק ו ד"ה עוד יש לעיין), שהביא מחלוקת אחרונים, אם לדעת הרמ"א, זהו איסור מן התורה, או מדרבנן. ומסתבר כדעת האחרונים שנקטו שזה איסור דרבנן, כדי שלא להחריף את המחלוקת בין המחבר לרמ"א.

[2] כך פסק כף החיים באות יב.

[3] ואם הסכין קטן מן הצנון, די ב-60 נגד הסכין.

[4] ואף שמבואר בפתחי תשובה ס"ק ה, וט"ז ס"ק יח, שההדחה עלולה להחדיר את האיסור למאכל. נראה, שהכל תלוי במציאות.