סימן קל"א – דיני נפילת אפיים, ובו ח' סעיפים

סימן זה עוסק בנפילת אפיים. במקור, נפילת אפיים היא תחינה שאדם אומר בהשתחוויה גמורה, כלומר בשכיבה על הרצפה. דרך זו של תחינה מסמלת את הרגשת הביטול הגמורה שלנו מול הבורא, וגם הכרה על כך שאנו מלאי חטאים ועוונות, ומבקשים עליהם סליחה וכפרה. כך עולה שיש שלושה מצבי גוף שבהם אנו פונים אל הבורא: ישיבה, שבה אנו מקבלים את עולו של הקב"ה בחיינו בלי לוותר על הצרכים שלנו ועל חיינו; עמידה, זמן שבו אנו עומדים בפני הקב"ה בקשר ישיר ובלא כל מחשבה זרה, ובהיותנו עומדים אנו מקבלים אחריות כלפי ה' לעשות רצונו; והשתחוויה, שבה אנו מבטאים את ביטולנו אל מול הבורא יתברך. תפילה זו נחשבת כקדושה מאוד, ורמוז בה שהאדם מביע הסכמתו למסור את נפשו כדי לתקן את מה שעיוות. למעשה, היות שאיננו יכולים לכוון באמת למדרגה זו, בטלה מישראל ההשתחוויה האמיתית בעת התפילה: האשכנזים יושבים בזמן נפילת אפיים ונוטים על צידם, והספרדים מסתפקים בישיבה, ודווקא כזו שיש בה הכנעה. כאשר נדון בסימן זה על הנפילה עצמה נכנה אותה "נפילת אפיים", וכשנדון בנוסח התפילה בזמן הזה, נקרא לכך "תחנון". עוד יש להעיר ש"נפילת אפיים" יכולה הייתה להשתנות כך במהלך הדורות מכיוון שנפילת אפיים ואמירת התחנון אינם מעיקר תקנת התפילה, אלא מעיקרם הם מנהג שנהגו ישראל[1].

ובנוסח ה"נפילה", יש מנהגים שונים איזה פרק לומר בנפילת אפיים. אשכנזים אומרים מזמור ו' (ה' אל באפך תוכיחני" וכו'), וספרדים אומרים פרק כ"ה ("לדוד אליך ה' נפשי אשא" וכו'). בנוסף נוהגים ברוב המקומות להקדים לנפילת אפיים וידוי ואמירת י"ג מידות של רחמים.

סעיף א

^אאין לדבר בין תפלה לנפילת אפים (א). כשנופל על פניו (ב), נהגו להטות (ג) על צד שמאל (ד). הגה: ויש אומרים דיש להטות על צד ימין (ה) (ריב"ש סי' תי"ב, וב"י בשם הרוקח), והעיקר להטות, בשחרית, כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית (ו), או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו (ז) (מנהגים). ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב, וכל מקום ומקום לפי מנהגו. ומנהג פשוט לומר: 'ואנחנו לא נדע' (ח) כו', וחצי קדיש (ט), 'אשרי', 'למנצח' (י) (טור); ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים 'למנצח' (יא), מלבד בראש חדש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כפורים וט' באב (יב) (מנהגים. וע"ל סי' תקנ"ט).

^אתלמידי הרשב״א בשמו, ושאר פוסקים.

• לנפילת – כי ה"תחנון" הוא המשך תפילת העמידה, מעין סיום לתפילה הנעשה בהכנעה גמורה. לכן גם את חצי הקדיש המציין את סיום התפילה אומרים רק לאחר ה"תחנון".
• על פניו – כאן הכוונה לנפילה ממש – של כל גופו על הרצפה, או ל"קידה" – היא כריעה על הברכיים כשהראש על הרצפה, ולא להטיה הנהוגה כיום.
• להטות – כלומר שראשו ייטה הצידה, ולא יצמיד פניו לרצפה. החובה להטות נובעת מהאיסור להשתחוות על רצפת אבנים חוץ לבית המקדש[2], וכאשר מטים אין איסור.
• על צד שמאל – נאמרו בכך שני טעמים: א. מפני שהטיה לצד שמאל היא כדרך המלכים (כפי שבפסח מסבים לצד שמאל, דרך חירות). "הילכך באותו הצד שנראה כבן מלך ואיש חורין צריך ליכנע לפני המקום, ועל כן נופלים בצד זה להכניע גאוותנו" (לשון ב"י בשם רב האי). ב. שהשכינה כביכול מול המתפלל, על כן נוטה לשמאלו, שהוא ימין השכינה[3].

וכאמור בהקדמה, דין זה אינו שייך כיום, שאיננו משתחווים מלבד בראש השנה וביום כיפור. וכאשר קדים בימים נוראים מומלץ אכן להטות לצד שמאל.

• על צד ימין – הכוונה אינה לנפילה על הארץ ממש, כדברי המחבר, אלא להטיה הנעשית כאשר המתפלל יושב, כפי שנוהגים היום האשכנזים.
• ובערבית – כלומר לעת ערב, בנפילת אפיים של תפילת מנחה.
• יטה על שמאלו – ובדרכי משה (הקצר אותיות א', ד') הביא רמזים על דרך הקבלה מדוע להטות בשחרית על צד ימין ובמנחה על שמאל, וסיים "כידוע למבינים".
• ואנחנו לא נדע – "וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" הוא פסוק בתפילת יהושפט (דבהי"ב כ', יב). ונאמר כאן במובן של: "פנינו אליך ה' הן בישיבה והן בעמידה והן בהשתחוויה, ואין אנו יודעים מה לעשות עוד (טור)". כוונת הרמ"א אינה לפסוק זה בלבד, אלא ללֶקֶט פסוקי רחמים שיסודם בסדר רב עמרם גאון, ונהוג לאמרם לאחר הנפילה, הן בנוסח אשכנז והן בנוסח הספרדים. האשכנזים נוהגים לעמוד בתפילה זו[4] עד אחר הקדיש, ולמנהג הספרדים נשארים לשבת, ורק שליח הציבור עומד.
• וחצי קדיש – ובכך מסמל שליח הציבור שסיים את התפילה והבקשות, וכעת הוא חוזר לאמירת שבחים.
• למנצח – ואחריו "ובא לציון".
• אומרים למנצח – הימים שאין אומרים בהם תחנון יתבארו בהמשך הסימן, בסיפים ד-ו. האשכנזים נוהגים להבחין בין אמירת תחנון לאמירת "למנצח", כדברי הרמ"א. אולם מנהג הספרדים שלא לומר "למנצח" ביום שאין אומרים בו תחנון[5], משום שנאמר בו "יענך ביום צרה", וימים שאין אומרים בהם תחנון אינם ימים של צרה.
• …וט' באב – אלו ימים המיוחדים בשמחה שבהם. חנוכה ופורים הם מועדים מדרבנן; בראש חודש אומרים מוסף כבשבתות ובימים טובים; בערב יום הכיפורים יש מעט מיום הכיפורים עצמו, שהרי "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"[6]; בתשעה באב אין אומרים תחנון כי נאמר עליו "כי קרא עלי מועד" (שו"ע תקנ"ט, ד), ונדרש שהוא כעין חג, ונקרא מועד כי הקב"ה הבטיח שיהפוך יום זה ליום שמחה. אבל בט"ו באב, בט"ו בשבט, בחודש ניסן ובין יום הכיפורים לסוכות אין אומרים תחנון, אך לפי הרמ"א אומרים למנצח, כיוון שאינם ממש ימי שמחה. בבית החתן ובבית כנסת שיש בו ברית מילה אין אומרים תחנון אך אומרים "למנצח", שאין אלו ימים הקובעים את השמחה, אלא אירוע הפרטי שייחודו מבטל את אמירת התחנון[7]. והספרדים נוהגים בימים אלו שלא לומר לא "תחנונים" ולא למנצח.

סעיף ב

^בנפילת אפים מיושב ולא מעומד (יג). הגה: יש אומרים דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו (ב"י בשם רוקח סי' שכ"ד), אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים  (יד); וחצר בית הכנסת הפתוח לבית הכנסת (מהרי"ל), או בשעה שהצבור מתפללין אז, אפילו יחיד בביתו אומר תחינה בנפילת אפים (אגור).

^בבית יוסף בשם חכמי הקבלה.

• מיושב ולא מעומד – כאמור, עיקר נפילת אפיים היא בפישוט ידיים ורגלים, או בכריעה על הברכיים והרכנת הראש. בבית יוסף הביא שכתב הריב"ש שהיות שנפילת אפיים אינה חיוב מעיקר הדין, אלא רק מנהג שנהגו, אפשר להסתפק בהרכנת הראש בעמידה; והמחבר לא פסק כמותו ולא חשב שאפשר לשנות מהמנהג המובא בגמרא. אולם כאמור בהקדמה, היום אין משתחווים ואין קדים, אלא יושבים, והאשכנזים וחלק מהספרדים מרכינים ראשם על השולחן שלפניהם. והלשון "מיושב" בדברי המחבר עיקרה להוציא מעמידה, שיש להשתחוות או לקוד בישיבה.
• וכן נוהגים – מפאת חשיבותה של נפילת אפיים, אין לעשותה אלא במקום קדוש. אבל אין נמנעים מאמירת "תחנון" במקום שאין בו ספר תורה, ולכן כשמתפללים במקום כזה (כגון בתפילת מנחה בטיול), יאמרו "תחנון", אולם יאמרו אותו ללא נפילת אפיים.

סעיף ג

^גאין נפילת אפים בלילה (טו). ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם, שהוא קרוב ליום (טז).

^גמהר״י אבוהב בשם ספר צרורות.

• בלילה – כי הלילה מסמל את מידת הדין, ואין זה מתאים לגלות את קלוננו בזמן דין. ולא רק שאין מרכינים את הראש בלילה, אלא שאין אומרים כלל את התחנונים[8].
• קרוב ליום – לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה קמים בעוד לילה ואומרים סליחות, ובסופן נופלים נפילת אפיים. ומותר לעשות זאת אף שעדיין לא עלה עמוד השחר.

סעיף ד

^דנהגו שלא ליפול על פניהם (יז) לא בבית האבל (יח), ולא בבית החתן (יט), ולא בבית הכנסת ביום מילה, ולא כשיש שם חתן (כ). הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו בית הכנסת, אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אף על פי שהיא בבית הכנסת האחרת, אומרים תחנון (כא) (פסקי מהרי"א סי' פ"א); וביום המילה אין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל במנחה, אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות תפלה), ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה (כב).

^דשבולי הלקט.

• על פניהם – התחנון הוא מנהג ולא חובה, ומשום כך הוא מתבטל לעתים, כפי שיתבאר.
• בבית האבל – מפסוק הפורענות "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס ח', י) למדו חכמים כי ניתן להקיש מהלכות אבלות לחגים, הואיל ובאופן מסוים דומים ימי האבל דווקא לחגים (מו"ק כ' ע"א). ועומק הדבר הוא שאנו מאמינים שהאבלות תיהפך ליום מועד, ובזה מבטאים את אמונתנו שהמוות אינו כליון, ואין לאבל להתייאש[9].
• בבית החתן – כי הזכרת העוונות אינה מתאימה בזמן שמחה.
• חתן – כל אלו הם זמנים של שמחה יתירה, ואין זה הזמן להזכיר עוונות.
• אומרים תחנון – ונוהגים כיום שלא לומר תחנון בבית הכנסת שאבי הבן או הסנדק מתפללים בו, אף שהמילה לא תתקיים באותו בית כנסת[10].
• שנכנס לחופה – ונוהגים כיום שלא לומר תחנון כל שבעת ימי המשתה בעת שהחתן מתפלל עם הציבור[11].

סעיף ה

^האם חלה מילה בתענית צבור – מתפללים סליחות, ואומרים וידוי (כג), ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים 'והוא רחום' (כד). הגה: בשחרית, אפילו במקום שנהגו לאומרו בלא זה (כה).

^השבולי הלקט בשם ר' יצחק בר יהודה.

• ואומרים וידוי – המנהג שהובא בסעיף הקודם, שאין נופלים על פניהם במקום שיש בו חתן או ברית מילה, עוסק בווידוי המלווה את אמירת התחנון שאחרי העמידה, ולא נאמר על הווידוי המלווה את הסליחות.
• והוא רחום – היינו הפסוקים והתחינות שנוהגים להוסיף בימי שני וחמישי, כמבואר בתחילת סימן קל"ד. ויש מקומות שנוהגים להוסיפם גם בתענית ציבור.
• לאומרו בלא זה – כלומר: אפילו במקום שנהגו לומר "והוא רחום" בתענית ציבור (אף שאינה בשני ובחמישי) לולי הברית, יש לבטל אמירתו במקום שיש בו ברית[12].

סעיף ו

^ונהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב (כו), ולא בט"ו בשבט (כז), ולא בראש חדש (כח), ולא במנחה שלפניו (כט), ולא בחנוכה (ל), ויש אוסרים גם במנחה שלפניו. הגה: וכן נוהגין (לא). בפורים (לב) אין נופלים על פניהם (לג). הגה: בל"ג בעומר אין נופלין (לד),  בערב יום כיפור אין נופלין (לה), (מנהגים) וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית (לה).

^ובית יוסף [ור"ח, חנוכה ופורים מקורם בשבולי הלקט].

• בט"ו באב – כיוון שיש ביום זה קצת שמחה. המשנה אומרת שט"ו באב היה מעין יום של שידוכים[13], והגמרא (תענית ל' ע"ב) מוסיפה שביום זה התרחשו כמה אירועים שרובם קשורים לשלום ולאהבה, כגון שהותר לשבטים להתחתן זה בזה, וש"כלו בו מתי מדבר", כלומר שדור המרגלים פסק למות.
• בט"ו בשבט – גם בו יש קצת שמחה. יום זה הוא "ראש השנה לאילנות", תאריך הקובע לכמה דינים התלויים בארץ, ועם הדורות הפך יום זה למציין את הקשר עם ארץ ישראל.
• בראש חודש – שבזמן בית המקדש היו מקריבים בו קרבן מוסף, כמו במועדים. והוא גם יום סליחה וכפרה.
• במנחה שלפניו – שלפני ראש חודש[14].
• בחנוכה – שהוא יום שמחה לישראל, ואף אומרים בו הלל.
• וכן נוהגין – כיוון שהשמחה מתחילה כבר משעת המנחה שלפני אותו יום. מהלשון כאן נראה שזה הדין רק בראשי חודשים ובחנוכה, אולם היום נוהגים הן האשכנזים והן הספרדים שבכל יום שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים גם במנחה שלפניו.
• בפורים – כולל "שושן פורים" (ט"ו באדר), ו"פורים קטן" (י"ד-ט"ו באדר ראשון).
• על פניהם – משום שמחת הפורים. אף ביום זה ישנה חובת הודאה, וקריאת המגילה נחשבת גם כאמירת הלל.
• בל"ג בעומר אין נופלים – כמה אירועים מנו בעלי הקבלה ביום זה, וביניהם שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות ויום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, ולכן קבעו ביום זה מעין חג של תורת הקבלה. וגם הספרדים אין אומרים בו תחנון.
• בערב יום הכיפורים אין נופלים – גם בתפילת שחרית, משום שבערב יום הכיפורים יש קצת מן החג, ויש בו מצוות לאכול וכן להתכונן ליום הכיפורים. אבל במנחה של היום שלפניו אומרים תחנון.
• אפילו בשחרית – כי קדושת ראש השנה חלה כבר מהבוקר. וכך נוהגים גם הספרדים. אבל במנחה של היום שלפניו אומרים תחנון.

סעיף ז

^זומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חדש ניסן (לז), ולא בט' באב (לח), ולא בין יום הכיפורים לסוכות (לט). הגה: ולא מ(תחילת) ר"ח סיון עד אחר שבועות (מ) (הגהות מיימוניות).

^זשם [בשבולי הלקט].

• חודש ניסן – מפני שמתחילת החודש עד י"ב בו אלו ימי חנוכת המזבח, שבהם הביאו הנשיאים את קרבנותיהם, ובהמשך החודש ישנם שבעת ימי הפסח; ואם כן רובו של החודש יש בו שמחה, ופטרו את כולו מליפול אפיים.
• בט' באב – כי מובטח שיום זה ייהפך ליום טוב, ועל ידי הימנעות מאמירת תחנון אנו מעידים שאנו מאמינים בהבטחה זו, כפי שראינו למעלה בס"ק יא.

יש עוד ימים שלא הובאו בשולחן ערוך, והמנהג הנפוץ הוא שלא לומר בהם תחנון, והם פסח שני והימים שבין סוכות לראש חודש חשוון. וכן אין לומר תחנון ביום העצמאות וביום ירושלים, ובמנחה שלפניהם.

• לסוכות – כי בימים אלו נשלם בניין בית המקדש.
• עד אחר שבועות – משום שבראש חודש הגיעו להר סיני והתכוננו עד שבועות למתן תורה. כתבו הפוסקים שיש שנהגו שלא לומר תחנון גם ב"ימי התשלומים", והם הימים שאפשר עדיין להקריב בהם את עולת הראייה של חג השבועות, ימים הנמשכים עד י"ב בסיוון. וכן המנהג הרווח הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים.

סעיף ח

^חאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הצבור, אלא אם כן הוא בטוח שיענה, כיהושע בן נון (מא). הגה: וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפילו אין שם אבן משכית (מב); אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית (מג) (הגהות אשירי סוף פ' תפלת השחר, וריב"ש סי' תי"ב); וכן יעשו ביום כיפור כשנופלין על פניהם, או יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע (מד) (מרדכי), וכן נוהגין (מה).

^חמגילה כ״ב ע"ב.

• כיהושע בן נון – מדובר כאן על נפילת אפיים ממש, שאינה נהוגה בימינו. בזמן שנהגו בכך היה אסור לאדם גדול ליפול על פניו כשהתפלל בציבור, כיוון שאם אדם גדול מתפלל בצורה עֹצמתית כזו ייתכן שהציבור סבור שהקב"ה חייב להיענות לתפילתו, ואם התפילה לא תיענה אנו חוששים לשבר בציבור, ושיעלה חשד שאותו אדם אינו ראוי. לכן תיקנו בזמנם שהגדול בתורה לא ייפול על פניו כשמתפלל על הציבור.
• אבן משכית – היינו אבן המיועדת להשתחוויה. וכן הדין בכל אבן, כפי שראינו לעיל בהערה 2. וגזרו אף במקום שאין בו אבנים, שמא תחתיו יש אבנים.
• אם אין שם אבן משכית – כלומר: על אבן ממש אסור גם בהטיה על הצד, וכשאין אבן די בכך.
• להפסיק בין הקרקע – ובהפסק כזה מותר. כיום גם ביום הכיפורים מנהגנו לא בנפילה ממש אלא בקידה, ואף בה אנו מפסיקים בין הקד לבין הרצפה. בדרך כלל אנו מניחים בד כלשהו, ודי בכך.
• וכן נוהגים – אצל האשכנזים וחלק מהספרדים.

[1] בשו"ת הריב"ש סימן תי"ב כתוב: " דבר זה, של נפילת אפים, אינו חובת התפלה, אלא שהיה מנהג גם בימי רז"ל". וכן עולה גם מדברים שהביא הבית-יוסף בשם רב נטרונאי גאון.

[2] מאיסורי העבודה הזרה המנויים בתורה הוא "אבן משכית" (ויקרא כ"ו, א); ובכלל זה כל השתחוויה על אבן. וקידה על אבן אסורה מדרבנן, ואסרו אף שלא על אבן (ראה רמ"א כאן סעיף ח') שמא יש אבן תחתיה (וראה מג"א ס"ק כ"ב).

[3] ב"י בשם שבולי הלקט, שהביא בשם ר' בנימין (וראה סימן קכ"ג סעיף א'. ראה גם בסימן צ"ז סעיף ב', ודברינו שם בס"ק ז).

[4] הביא מג"א (ס"ק ד) שבמילים "ואנחנו לא נדע" עדיין יושבים, ונעמדים באמירת "מה נעשה".

[5] ראה כף החיים כאן אות ל"ז.

[6] יומא דף פב ע"ב.

[7] ובבית האבל נוהגים גם אשכנזים שלא לומר למנצח (גשר החיים עמוד ר"ד).

[8] כך נוהגים. אולם במ"ב ס"ק ט"ז כתב שאפשר לומר, כי אין איסור באמירת תחנונים; וגם הוא כתב שאפשר לומר, ולא שחייבים בכך.

[9] וכתב הלבוש (והובא במשנ"ב בשמו) טעם נוסף: "שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו".

[10] ראה משנ"ב ס"ק כ"ה.

[11] ראה משנ"ב ס"ק כ"ו.

[12] המילה "בשחרית" שכתב הרמ"א כאן תמוהה מעט; ואולי כיוון שאף הנוהגים להוסיף בתענית "והוא רחום" בתחנון בשחרית, אינם מוסיפים זאת במנחה.

 [13] לשון המשנה בסוף מסכת תענית: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין …  וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים … ".

[14] כתב הבית יוסף את הטעם: "דהא קיימא לן (ר"ה דף ל ע"ב): אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש". הסבר דבריו, שבעת שהיו מקדשים את החודש על ידי הראייה, הייתה אפשרות שהעדים יבואו להעיד אחרי שעת המנחה, ואז אמנם ראש החודש היה חל בלילה וביום הבא, אבל דיני ראש חודש היו נוהגים כבר משעת העדות. וזכר למצב זה נוהגים שלא לומר תחנון בערב ראש חודש.