כמה חייב ליתן וכיצד יתננה - סימן רמ"ט

בסימן זה ט"ז סעיפים

סימן זה דן כמה יש לתת לצדקה, וכיצד יש לבצע את הנתינה. שני הסעיפים הראשונים דנים בכמות הנדרשת; סעיפים ג-יד מתארים את הדרך בה יש לתת את הצדקה. ושני הסעיפים האחרונים עוסקים בכללים לגבי קדימויות במטרת הצדקה. עניין זה יוסבר בהרחבה, בשני הסימנים הבאים. 

סעיף א

^א שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים (א). ואם אין ידו משגת כל כך (ב), ^ב יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר (ג); ואחד מעשרה, מדה בינונית (ד); פחות מכאן, עין רעה (ה). ^ג וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה (ו). הגה: ^ד ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות (ז) (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה). ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ח) (ג"ז שם פ' מציאת האשה ^ה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, ^(*) כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים (ט) (מהרי"ל הל' ראש השנה).

^א לשון הרמב"ם בפ"ז, מהלכות מתנות עניים, מברייתא כתובות דף סז, ב. ^ב ממימרא דרב אלעי, באושא התקינו וכו', שם דף נ, א ומשמע ליה דמצוה מן המובחר לבזבז חומש, וכן נראה מהירושלמי דריש פאה. ^ג גם זו מהירושלמי שם. ^ד שם דף נ, א. ^ה שם דף סז, ב. ^(*) פירוש, שבלאו הכי מחויב על כל פנים לעשות מצוה זו, ורוצה לפטור ממנה במעשר, אינו רשאי. אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחויב, רשאי.

• יתן כפי צורך העניים – כפי שכתבה התורה "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". עם זאת, ברור שאין אפשרות מעשית לאדם לתת סכום כזה, על כן תיקנו חכמים לתת אחוזים מסוימים מהכנסותיו.
• אין ידו משגת כל כך – שאינו עשיר כל כך, כדי לספק את כל צורכי העניים הפונים אליו.
• עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר – לומדים זאת מיעקב אבינו שאמר (בראשית כח, כב): "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". מהכפילות "עשר תעשר" למדו חכמינו, כי הכוונה היא לשתי עשיריות.
• ואחד מעשרה, מדה בינונית – כפי שלומדים מאברהם אבינו, עליו נאמר (בראשית יד, כ) "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל".
• פחות מכאן, עין רעה – כלומר הוא לא נחשב נדיב.

בכוונה תחילה לא כתב המחבר שהנותן סך מועט לא קיים את המצווה, כי חובת נתינת המעשר, תלויה באפשרות הכלכלית של התורם, על כן, וכפי שנראה בסעיף הבא, עניים פטורים מנתינת מעשר. והואיל והחובה תלויה במציאות, לכן לא ציין המחבר שלא קיים מצווה.

נמצא כי הדירוג הוא, לפי הסדר הבא: הטוב ביותר, הוא חמישית, אבל לרוב בני אדם, זה סכום גבוה מאוד. הרגיל, או הממוצע, הוא עשירית. אבל גם נתינת סך כזה, קשה עבור רבים. על כן מותר להם לתת פחות. אלא שבכל אופן, הבוחר לתת סכום כזה, מוגדר "עין רעה", כי הגדרת היכולת הכלכלית של אדם, היא הערכה מאוד סובייקטיבית. יש אנשים שלא מרוויחים משכורת גבוהה כל כך, ובכל זאת מרגישים שיש ביכולתם לתת המון. לעומת זאת, אנשים אחרים שמרוויחים הרבה יותר, ועדיין מרגישים את עצמם עניים, ואנשים אלו הם המוגדרים "עין רעה".

הלכה למעשה, אם ברור שאדם יכול לתת, אבל נותן פחות מ-10%, הוא עובר על חיוב התורה[1]. אם ברור שהוא לא יכול, הוא פטור לחלוטין.

ויש מצבי ביניים, בהם האדם מסוגל ויכול לתרום את הסך הנדרש, אך הוא מתקשה עם הסכום הגדול. במקרה זה, הוא נחשב ל"נותן בעין רעה".

• מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה – לדוגמא, אדם שמקבל משכורת או שיש לו עסק, ואחרי הוצאותיו נותר לו רווח, או אדם שקיבל ירושה. מהכסף הזה עליו להוציא את החומש או המעשר. בשנה הבאה, הוא לא חייב לשלם מעשר על כסף זה, אלא אם השקיע את הכסף מהרווח, שאז עליו להפריש חומש או מעשר. כמו כן, אדם שמקבל משכורת, משלם מעשר רק על מה שהרוויח לאחר תשלום כל ההוצאות, כגון ביטוח לאומי ומס הכנסה. גם מהנטו אפשר לנכות הוצאות הכרחיות, כמו הוצאות תחבורה או ביגוד הנדרשות לצורך העבודה. ישנם המקילים יותר ואינם מחייבים אלא לאחר ניכוי של הצרכים הבסיסיים ביותר לחיים. עם זאת, יש להשתמש בהקלה זו רק במקרה שהפרנסה ממש דחוקה.
• שלא יצטרך לבריות – אסור להיות נדיב מדי. נמצא מן האמור, כי החומש הוא גם האידיאל, וגם המקסימום שמותר לתת.
• כל מה שירצה – כי כבר אין חשש שהכסף הנותר לא יספיק לו.
• רק יתננו לעניים – המעשר אינו מיועד לצרכים האישיים, אפילו לא לצרכים רוחניים, אלא מיועד לצורך הזולת. אף על פי כן, אם אדם אינו מצליח לממן גם את צרכיו הבסיסיים, וגם את מעשר הכספים, כגון שרוצה לקנות ספרים ללמוד תורה, ואם ירכשם, יוכרח להפחית מתרומותיו לצדקה, אזי צרכיו האישיים קודמים למצוות הצדקה. לכן, אדם לא צריך לוותר על קניית ארבעה מינים בסוכות, כדי לתרום כסף לצדקה. אבל חשוב להבין שזה לא נחשב למצוות צדקה, ויש להשתדל, בהתאם היכולת, לדאוג גם לצרכיו הרוחניים, וגם למעשר וצדקה.

סעיף ב

^ו לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה (י), ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה (יא).

^ו מימרא דרב אסי, ב"ב דף ט, א ומייתי לה מקרא.

• פחות משלישית השקל לשנה – לומדים זאת מפסוק בספר נחמיה (י,לג): "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ". ואף שהפסוק מדבר על תרומה לבניית בית המקדש, ניתן ללמוד ממנו על הסכום המינימלי לתרומה. יש דעות שונות לגבי ערכו במשקל, ולפי אחת מהן מדובר בכ-7 גרם כסף, שבשנת תשפ"ה ערכו הוא כ-28 ₪.
• לא קיים מצות צדקה – ראינו כי גם עני חייב במצווה זו, לפחות פעם בשנה.

סעיף ג

^ז צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין (יב). ^ח ואם נתנה בפנים זועפות ורעות, הפסיד זכותו (יג).

^ז לשון הרמב"ם בפרק י מהלכות מתנות עניים, ממימרא דר' יצחק, הנותן פרוטה לעני וכו', שם ע"ב. ^ח לשון הטור, וכ"כ הסמ"ג.

• ומדבר לו דברי תנחומין – מכאן ניתן להבין כמה חשוב היחס לבני אדם. כמו שבן אדם זקוק לאוכל, כך הוא זקוק ליחס ואהבה.
• הפסיד זכותו – גם אם הוא נתן את הכסף, זה לא ייחשב לו כמצווה, והוא עובר על מה שכתוב בתורה (דברים טו, י) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

סעיף ד

^ט אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת (יד). הגה: ואסור להחזיר העני השואל ריקם, אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת, שנאמר אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (טו) (תהילים עד, כא) (לשון הטור לקמן סי' ר"ן בשם הרמב"ם).

^ט ממימרא דרבי יצחק לעיל, וממדרש משלי על פסוק (משלי טו, יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק.

• שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת – כלומר, יש להשים דגש חזק על יחס אמפאתי ורגיש.
• אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם – דַּךְ פירושו, עני, ונִכְלָם פירושו מבויש, לכן צריך לתת משהו, כדי שהמבקש לא יתבייש. במציאות של ימינו, עני המבקש נדבה, ומקבל רק "משהו", עלול גם הוא להתבייש. ויש לקחת זאת בחשבון, ולא לגרום בושה למקבל, אלא לפעול לפי הנסיבות.

סעיף ה

^י אם יכול לעשות לאחרים שיתנו, שכרו גדול משכר הנותן (טז).

^י מימרא דר' אליעזר, גדול המעשה וכו', שם בב"ב.

• שכרו גדול משכר הנותן – כגון אם הוא מארגן מגבית עבור העני, כי העזרה של אחד אינה דומה לעזרה של רבים. העוסק בזה, זוכה לשכר גדול, שכן מדובר במאמץ גדול, ולעיתים גם בסירובים לא נעימים.

סעיף ו

^יא שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, ^יב המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, ^יג או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (יז) (ויקרא כה, לה).

^יא טור בשם הרמב"ם פרק י מהלכות מתנות עניים. ^יב גם הסמ"ג האריך לבאר חיוב מצוה זו מן התורה. ^יג מימרא דר' אבא אמר ר"ל, גדול המלוה וכו', שבת דף סג, א.

• ועל זה נאמר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – סיוע לאדם להתפרנס, כך שלא יצטרך לבריות, ולא יסתמך על אחרים, היא המעלה העליונה.

סעיף ז

^יד פחות מזה, הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן, ולא ידע העני ממי מקבל. וקרוב לזה, הנותן לקופה של צדקה (יח); ^טו ולא יתן אדם לקופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה (יט).

^יד מימרא דר' חייא בר אבא, ור' יוחנן רמי וכו' (ב"ב דף י). ^טו מברייתא דראב"י, וכדמפרש שם בדף ג, ב.

• הנותן לקופה של צדקה – כי העני המקבל לא מתבייש, והתורם אינו מקבל תחושת עליונות על שום אדם.
• נאמן ויודע לנהוג בה כשורה – חשוב לוודא שהאחראי יהיה אדם הגון, שלא לוקח לכיסו. וגם, שהוא יודע לחלק את הכסף למי שבאמת זקוק לו.

סעיף ח

פחות מזה, ^טז שיודע הנותן למי נותן, ולא ידע העני ממי לוקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים (כ); וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא אם אין ממונים על הצדקה נוהגים כשורה (כא).

^טז במר עוקבא שם ובכתובות דף סז, ב.

• ומשליכים המעות בפתחי העניים – בדרך זו, העני אינו מתבייש כלל, שכן הכסף מגיע אליו ללא מאמץ, ואף אחד אינו יודע שהוא מתפרנס מצדקה.
• אין ממונים על הצדקה נוהגים כשורה – אבל כאשר הממונים על הצדקה נוהגים כשורה, עדיף לתת להם, כדי שהתורמים לא יידעו מי המקבל.

סעיף ט

פחות מזה, ^יז שיודע העני ממי נוטל, ולא יֵדַע הנותן למי נותן, כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם ומשליכים אותם לאחוריהם, ובאים העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להם בושה (כב).

^יז כר' אבא שם ושם.

• כדי שלא יהיה להם בושה – בדרך זו, העני לא מתבייש מהנותן, אבל הציבור רואה שהוא צריך עזרה ונוטל מן הצדקה, וזה יכול לפגוע במעמדו בעיני אחרים.

סעיף י

^יח פחות מזה, שיתן לעני בידו, קודם שישאל (כג).

^יח מכאן עד סוף סעיף י"ג שם ברמב"ם ופשוט הוא.

• שיתן לעני בידו, קודם שישאל – גם הנותן יודע למי הא נותן, וגם העני יודע ממי קיבל, ועדיין, בנתינה מסוג זה, נמנע ממנו הצורך לבקש, והוא מרגיש פחות בושה.

סעיף יא

פחות מזה, שיתן לו כראוי אחר שישאל (כד).

• שיתן לו כראוי אחר שישאל – כי הוא נותן לו בהתאם לצרכים של העני, מה שמספק לו עזרה ממשית.

סעיף יב

פחות מזה, שיתן לו פחות מהראוי, בסבר פנים יפות (כה).

• בסבר פנים יפות – נתינה בסבר פנים יפות (בחיוך), מחזקת את העני, ומעניקה לו תחושת ערך.

סעיף יג

פחות מזה, שיתן לו בעצב (כו). הגה: ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה (כז) (סמ"ג מביאו ב"י סי' רמ"ז). ומכל מקום מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון (כח), וראוי לעשות כן (כט) (תשובת רשב"א סימן תקפ"א).

• שיתן לו בעצב – הכוונה שהתורם עצוב בליבו, ואינו נותן בסבר פנים יפות. יחד עם זאת, ברר שאינו פוגע חלילה בעני, כי אז המצווה אינה שווה כלום, כפי שראינו בסעיף ג.
• מענישין אותו עליה – כי המתפאר, לא נתן מתוך דאגה לעני, אלא כדי לעשות לעצמו שם טוב, ובדרך זו הוא מנצל את העני לצרכיו.
• שיהא לו לזכרון – הכותב את שמו על החפץ שתרם, אינו נחשב כ"מתפאר", אלא כאדם השש ושמח בקיום המצווה.
• וראוי לעשות כן – כי בזה הוא מעודד אחרים לנהוג כמותו.

סעיף יד

^יט טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה, שנאמר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (ל) (תהילים יז, טו).

^יט מהא דרבי אליעזר יהיב פרוטה וכו', שם בב"ב דף י, א.

• אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ – פירוש הפסוק לפי חז"ל הוא: "אֲנִי בְּצֶדֶק" – כלומר, על ידי נתינת צדקה, "אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" – אתפלל אליך. הכוונה בהלכה זו היא, שאין ערך לתפילות שלנו ללא דאגה לזולת. מכאן נובע המנהג שבבתי כנסת רבים יש קופת צדקה, והגבאי עובר בין המתפללים כדי לאסוף תרומות.

ונראה שגם מי שתורם צדקה דרך הוראת קבע, מקיים דרישה זו. ואף שהתשלום מתבצע אחת לחודש ולא לפני כל תפילה, הרי יש לו התחייבות עקבית לדאוג לנזקקים, ודי בזה.

סעיף טו

^כ גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה (לא), ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו.

^כ תשובת מהרי"ק בשורש קכג.

• שיש בידם מעות צדקה – לאחר שחילקו את התמיכות לעניים, בהתאם לנדרש בהלכה, עוד נותר בידם כסף.

סעיף טז

^כא יש מי שאומר שֶׁמִּצְוַת בית הכנסת (לב) עדיפא ממצות צדקה (לג), ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים (לד), עדיף ממצות בית הכנסת (לה). הגה: מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות, מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם (לו) (רוקח סימן רי"ז).

^כא שם בשורש קכח, שכתב התשב"ץ בשם הר"ש, מתוך הירושלמי דזרעים.

• שֶׁמִּצְוַת בית הכנסת – הכוונה לצרכי התפעול השוטף של בית הכנסת, כגון תשלום עבור ניקיון, חזן, וכדומה.
• עדיפא ממצות צדקה – כי זה נותן מענה לציבור כולו. אמנם כאשר מדובר בעניים מרודים ממש, מצוות צדקה קודמת, כמבואר בהמשך הסעיף.
• לחולים עניים – הכוונה היא לעניים מאוד מאוד.
• עדיף ממצות בית הכנסת – למעשה, צריך לתרום כספים הן לבית הכנסת, הן לחולים, והן עבור לימוד תורה.
• ומהני לנשמותיהם – הצדקה מועילה לנשמתם, כי מצווה הנעשית על ידי צאצא של הנפטר, מוסיפה זכויות לנשמת המנוח.

קיצור כמה חייב ליתן וכיצד יתננה (סימן רמ"ט)

• מעיקר הדין יש לתת צדקה כפי צורך העניים, ככתוב בתורה "די מחסורו אשר יחסר לו". [א]
• עם זאת, מכיוון שבדרך כלל זו בקשה לא מציאותית, תיקנו חז"ל שאדם נדיב יתן 20 אחוז מרווחיו , ואדם בינוני עשרה אחוז. אסור לתת יותר מעשרים אחוז, אם יש חשש שזה יגרום לו להתרושש [א].
• כספי המעשר מיועדים אך ורק לעניים, ולא למצוות אחרות של התורם, כגון רכישת תפילין [א].
• אולם, אם אין ביכולתו גם לתת צדקה (מעשר – עשרה אחוז), וגם לקיים מצוות אישיות המוטלות עליו, המצווה המוטלת עליו קודמת, וייתן צדקה כפי יכולתו (ט).
• צריך לתת צדקה בסבר פנים יפות [ג].
• גם אם אדם מתבקש ואינו יכול לתת סכום משמעותי, עליו לתת אפילו סכום קטן [ד].
• המעלה הגדולה ביותר בצדקה היא לסייע לעני לצאת מעוניו, ולאפשר לו להתפרנס בכוחות עצמו [ה].
• עדיף לתת צדקה בלי שהמקבל יידע ממי קיבל ומבלי שהנותן יודע מי המקבל (כגון דרך עמותות, הדואגות לרווחת העניים) [ז].
• טוב לתת צדקה לפני התפילה, ככתוב "בצדק, אחזה פניך". ומי שתורם בהוראת קבע, מקיים דרישה זו [יד] (ל).
• גבאי צדקה שיש בידו כספי צדקה מיותרים, צריך לתת עדיפות לסיוע לנישואי יתומות עניות [טו].
• בנוסף, קיימת חשיבות רבה לתמיכה בנערים עניים הלומדים תורה, לסייע בטיפול רפואי לחולים עניים, וכן לתרום לתפעול בתי כנסת וצרכי צדקה אחרים לעניים [טו]. ואף שיש מדרג, צריך להתחשב בכלל הייעודים (לה).
• קיים גם מנהג יפה להתחייב לתרום לעניים בעת אזכרת נשמות [ט], כי זה מוסיף זכויות לנפטרים (לו).

[1] כי מן התורה, וכפי שראינו, צריך לתת לפי צורכי העניים. ולפי זה בלתי אפשרי להקל ולתת פחות מ-10%. וכשברור שביכולתו לתת אחוזים אלו, הוא חייב מן התורה לתת את המינימום הנדרש, שהוא 10%, ולא להפחית מכך.