למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחבירו - סימן רנ"א

בסימן זה י"ד סעיפים

בפרשת ראה נאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, יא). חכמים למדו מפסוק זה עיקרון יסוד במצוות צדקה והוא שיש סדרי עדיפויות (קדימויות) למי שיש להקדים ולסייע לו. לשון הפסוק מלמדת על שלוש דרגות של קדימות: ראשית יש להקדים את קרובי המשפחה ("לְאָחִיךָ"), , לאחר מכן עניי עירך ("עַנִיֶּךָ"), ולבסוף עניי ארץ ישראל ("וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"). כלומר, יש סדר עדיפויות למי צריך לסייע קודם.

סימן זה מרחיב את העיקרון ומלמד, כי הנוסף על הקדימויות שמציין הפסוק, הוסיפו חכמים עוד קדימויות נוספות, התלויות לא רק בקרבת המקבל (משפחתית או גיאוגרפית), אלא גם בדחיפות הצורך של הנזקק, והן בייחוס של המקבל. כלומר, במקרים מסוימים תינתן העדפה לנזקק שהוא פחות קרוב אך מצבו דחוף יותר. או לנזקק שיש לו ייחוס גבוה יותר מבחינה משפחתית.

חשוב גם להבחין בין צדקה של אדם פרטי, לבין צדקה שגבאי ציבור מחלק לנזקקים. אדם פרטי צריך להקדים את הקרובים אליו. אך כאשר מדובר בחלוקת צדקה ציבורית השיקול הוא שונה – כאן אחד המרכיבים החשובים הוא דחיפות העזרה.

סעיף א

^א מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו (א). (ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום (ב)) (טור בגמרא ^(*) פרק הניזקין).

^א טור ולשון סמ"ג בשם רא"ם, דכיון דעבר במזיד, יצא מכלל האחוה, ע"ש הכתוב וחי אחיך עמך. ומה שמשמע בגיטין דף מז, א שרב אמי היה רוצה לפדות מומר אוכל נבלות, לפנים משורת הדין הוא דעבד. ^(*) ברייתא גיטין דף סא, א.

• אינו חייב להחיותו ולא להלוותו – הפסוק "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו) מלמד שהחיוב לפרנס ולהלוות חל דווקא על מי שמתנהג כאח, היינו, שאינו מורד במצוות התורה. לכן, עבריין במזיד שלא שב בתשובה אינו כלול בגדר "אחיך" לעניין חיוב זה.

אמנם, למעשה, בימינו המצב שונה. אין אנו פוגשים כיום עבריינים במזיד ממש במובן ההלכתי החמור, שכן רבים טועים מתוך חוסר ידיעה או בגלל היעדר נוכחות אלוקית מורגשת בעולם, אשר הייתה יכולה למנוע טעויות אלו, לכן מקובל בין הפוסקים שההגדרה ההלכתית "עבריין במזיד" אינה חלה כיום[1].

• מפני דרכי שלום – זה מוסכם על המחבר. אם כי, מובן מאליו כי אין לסייע לגוים ששונאים אותנו.

סעיף ב

^ב מי שהוא עבריין להכעיס, אפילו למצוה אחת, כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה, אסור לפדותו אם נשבה (כ"מ בש"ס ס"פ השולח וטור ס"ס רנ"ב) אבל עבריין לתיאבון, אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו, אבל אין מחויבים בכך (ג) (ב"י דקדק מלשון הרמב"ם וספר יראים סימן מ"ז).

^ב הרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים.

• אבל אין מחויבים בכך – כפי שציינו בסעיף הקודם, כיום נחשבים כל בני ישראל שאינם מקיימים מצוות לאנוסים במובן ההלכתי, ואינם עבריינים מתוך כוונה למרוד או להכעיס. יתירה מכך, רבים מהם מקיימים מצוות רבות של דאגה לכלל ישראל ולחברה, כגון שירות צבאי, התנדבויות ותרומה לקהילה, וחסד הדדי. על אנשים אלו נאמר "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, כא). וזה מחייב אותנו לראות בהם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, שזכאים לכל החיובים ההלכתיים של צדקה וחסד.

סעיף ג

(ד) ^ג הנותן לבניו ובנותיו הגדולים (ה), שאינו חייב במזונותיהם (ו), כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה (ז), וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה (ח). ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא ^ד קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ^ה ואחיו מאביו, קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (ט) (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור). הגה: והקבועים בעיר קרויים עניי העיר, והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך). ^ו ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ (י). הגה: פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו (יא) ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים (יב), והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים (יג), והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן (יד) (הכל בטור).

^ג לשון הרמב"ם שם פרק י ממתנות עניים, בכתובות דף נ, א "עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וכו'". ^ד מהא דנדרים דף סה, ב. ^ה ספרי, מפסוק "אחיך", זה אחיך מאביך, באחד שעריך וכו'. ^ו שם בספרי, והוא בסמ"ג, ומריש פרק קמא דב"ב.

• הקדמה לסעיף – מעמד גידול הילדים מוגדר בגמרא (כתובות נ, א) כ"צדקה בכל עת". למדו זאת מהפסוק (תהלים קו, ג) "אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת" ותמהה הגמרא: "וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?" התשובה לכך היא: "דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים". הכוונה לילדים מעל גיל שש, שכן עד גיל שש הילדים נחשבים כחלק מגוף האב (ראה ס"ק הבא), והוצאותיהם אינן נחשבות צדקה אלא טיפול עצמי. הקמת משפחה וגידול ילדים היא מעשה צדקה עצום שנעשה "בכל עת", וסך ההשקעה הכלכלית והחינוכית בהם הוא רב מאד, הרבה יותר מעשירית או חמישית מההכנסה. הבנה זו מבהירה את הסעיף, המתיר שימוש בכספי צדקה לצורך גידול ילדים.
• הגדולים – הגדרת "גדולים" ו"קטנים" לעניין זה, היא כפי שצוין לעיל. ילדים מעל גיל שש נחשבים "גדולים", בניגוד ל"קטנים" (עד גיל שש) הנחשבים כחלק מגוף האב, והוצאותיהם אינן צדקה, אלא פרנסת עצמו.
• שאינו חייב במזונותיהם – אין הכוונה שהאב פטור מלזון את ילדיו; אדרבה, יש לו חובה לפרנסם. אלא שהוא רשאי להשתמש בכספי צדקה עבור צרכיהם, משום שאין צדקה גדולה יותר מהקמת משפחה עם ילדים. הוצאות של אדם רווק, או זוג ללא ילדים, קטנות משמעותית מהוצאות של בעל משפחה עם ילדים. למרות זאת, יש להשתדל לתת צדקה גם לעניים אחרים, כפי היכולת.
• ולהנהיג הבנות בדרך ישרה – היקף הצדקה לבניו ובנותיו כולל את כל צרכיהם, שכן אם האב לא ידאג לכל צרכי ילדיו, לא יצליח לגדלם בדרך התורה ולהנהיגם בדרך ישרה[2].
• הרי זה בכלל צדקה – אמנם, אם יש לאדם יכולת כלכלית, אל לו להשתמש בכספי מעשר המיועדים לעניים כדי לסייע להוריו. אולם, אם אין לו יכולת לדאוג להוריו בנוסף לתמיכה בעניים אחרים, מותר לו להשתמש בכספי צדקה (כגון מעשר כספים) עבור הוריו העניים.
• קודמין לעניי עיר אחרת – כלומר, האחריות מחייבת להקדים את רווחת הקרובים ביותר.
• קודמין ליושבי חוצה לארץ – כי בנוסף לתמיכה בעניים, משתתפים גם במצוות ישוב הארץ.
• עד שיהיה לו פרנסתו – פרנסת עצמו קודמת לכל חובת צדקה אחרת, וכל עוד אין לאדם די פרנסה לעצמו, אינו חייב לתת צדקה. עיקרון זה נלמד מהפסוק "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד), כפי שהגמרא[3] דורשת "שלך קודם לשל כל אדם", כלומר דאג קודם כל שלא תהיה אתה עצמך אביון. גם מדברי רבי עקיבא[4] הדורש "וחי אחיך עמך" – "חייך קודמים לחיי חבירך", לומדים את עקרון הקדימות העצמית. ישנה אחריות מוגברת כלפי עצמו, מעבר לחובת הצדקה הכללית.
• אם הם עניים – הסיבה לקדימות ההורים היא לא רק מעצם היותם קרובים, אלא גם מכיוון שאדם חייב בכבודם ובדאגה להם.
• והם קודמים לשאר קרובים – כי יש אחריות לקרובי משפחה, מעבר למצוות צדקה.
• אם היו שבוים וצריך לפדותן – ולא יכול לפדות את כולם. סדר הקדימויות בפדיון שבויים זהה לסדר הקדימויות הכללי בצדקה: עצמו, הורים, בנים, אחים, קרובים, שכנים, בני עירו, ובסוף בני עיר אחרת.

סעיף ד

^ז מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר (טו). (וכן שאר קרובים (טז) ועיין לקמן סימן רנז סעיף י (יז)) (מרדכי פ"ק דב"ב).

^ז הרשב"א בתשו' מהא דנדרים דף סה, ב כל הנופל, אינו נופל ליד גבאי תחלה, ומהא דב"ב דף קעד, ב גבי משה בר עצרא.

• יותר משאר עשירים שבעיר – סעיף זה מדגיש שהאחריות לקרובי משפחה חלה על הקרובים, לפני שחלה על הציבור.
• וכן שאר קרובים – לקרובי משפחה יש אחריות קודמת לפרנס את קרוביהם העניים, לפני התחייבותם כלפי עניים אחרים, שאינם בני משפחה.
• ועיין לקמן סימן רנז סעיף י – שם התבאר, כי למרות האחריות המשפחתית, אין רשות לאדם המחלק צדקה, ואוסף כספים מהציבור, להעדיף או להקדים את בני משפחתו העניים, בקבלת צדקה זו.

סעיף ה

^ח מי שנתן ממון לגבאים לצדקה (יח), אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו הטוב בעיני אלהים ואדם (יט). הגה: אבל קודם שבאו ליד גבאי, אם נדר צדקה סתם נותנין לקרוביו העניים, דאומדין דעתו דכוונתו לקרוביו. ודוקא אם היו לו קרובים עניים בשעת הנדר, אבל אם היו עשירים אז, והענו, אין נותנין להם (כ). וכל זה בפוסק צדקה לבדו (כא), אבל אם פוסק צדקה עם בני העיר, על דעת בני העיר נָדַר, והם יעשו מה שירצו (כב) (הכל במרדכי בפ"ק דב"ב תשובת מהר"ם).

^ח מרדכי בפ"ק דב"ב, נשאל ר"מ על ראובן וכו', ושכן נראה מדברי הרא"ש, והביאו הטור בסי' רכ"ט ומדברי תשובות להרמב"ן סי' רס"ח.

• לצדקה – תרם לצדקה, אבל לא התנה מפורשות, למי מיועדת התרומה.
• יעשו הטוב בעיני אלהים ואדם – מרגע שהממון הגיע לידי הגבאים, הוא אינו נחשב עוד לרכושו של התורם או יורשיו. אבל כמובן עליהם לפעול ביושר ולחלקו לפי כללי התורה. על כן כתב השולחן "יעשו הטוב בעיני אלהים". אך לא רק זאת – עליהם גם להיות זהירים בצעדיהם, כדי שגם הציבור יבין שכללי החלוקה הוגנים, ולכן הוסיף וכתב "בעיני אדם".
• אין נותנין להם – כי בזמן הנתינה לגבאים, לא התכוון התורם שצדקה זו תשמש את קרוביו העניים (ללא תנאי מפורש).
• בפוסק צדקה לבדו – כלומר התחייב לתת צדקה מיוזמתו, ללא מעורבות של גורם ציבורי או הסכמה עם בני העיר.
• והם יעשו מה שירצו – הקהל, או גבאים מטעמו, יפעלו על פי הכללים ההלכתיים.

סעיף ו

^ט יהיו עניים בני ביתך (כג).

^ט משנה ה פרק א דאבות, וב"מ דף ס, ב.

• יהיו עניים בני ביתך – הכוונה היא, שהמעסיק בביתו פועלים, יעדיף עניים, כדי לפרנס אותם באופן מכובד[5].

סעיף ז

(כד) ^י חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום (כה).

^י ממימרא דרב יהודה, בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, ב"ב דף ט, א.

• הקדמה לסעיף – שלושת הסעיפים הבאים עוסקים בדיני קדימה במצוות צדקה, במצב בו אין אפשרות למלא את כל הצרכים.
• מלכסות הערום – כי הרעב מסכן חיים.

סעיף ח

^יא איש ואשה שבאו לשאול מזון, מקדימין אשה לאיש (כו). וכן אם באו לשאול כסות. וכן אם באו יתום ויתומה לינשא, מקדימין להשיא היתומה (כז).

^יא ברייתא כתובות דף סז – "ומפרנסין" דקתני בברייתא, היינו בין מזון בין כסות, דטעמא מפני שהאיש דרכו לחזר וכו', דשייך בין במזון בין בכסות, וכ"כ הרמב"ם בפ"ח. הא דתנן בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות, צ"ל דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר. ומאי דתנן האשה קודמת לאיש לכסות וכו', תנא כסות וה"ה לאכילה, דחד טעמא הוא.

• מקדימין אשה לאיש – משום שבושתה של אשה לצאת ולבקש עזרה, גדולה מזו של האיש.
• מקדימין להשיא היתומה – מפני שהיא תלויה לחלוטין באחרים.

סעיף ט

(כח) ^יב היו לפניו עניים הרבה, ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם, מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לחָלל (כט), והחָלל לשתוקי (ל), והשתוקי לאסופי (לא), והאסופי לממזר (לב), והממזר ^יג לנָתין (לג), והנָתין לגר (לד), והגר לעבד משוחרר (לה). במה דברים אמורים, בזמן שהם שוים בחכמה, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם (לו). (ואפילו חכם לכסוּת (לז), ועַם הארץ להַחיות (לח). ואשת חבר, כחבר) (ב"י מהירושלמי). ^יד וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו. ^טו ואם היה אחד מהם רבו, או אביו, אף על פי שיש שם גדול מהם בחכמה, רבו, או אביו שהוא תלמיד חכם, קודם לזה שהוא גדול ממנו (לט).

^יב טור בשם הרמב"ם בספ"ח, ממשנה דסוף הוריות, ומפרש שם בגמרא טעמא. ^יג ומפרש הרמב"ם שם, שהנתין גדול ממנו בקדושה, וגר לעבד משוחרר לפי שהיה בכלל ארור, מגמרא דהוריות שם. ^יד גם ז"ל הרמב"ם שם. ^טו ממשנה סוף פרק ב' דבבא מציעא דף לג, א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בקדימויות או העדפות בחלוקת כספי צדקה כאשר אין די כסף למלא את צורכי כולם. הלימוד הוא שיש סדר קדימות – המיוחס קודם לפחות מיוחס. וודאי שהדבר קשה להבנה, כיצד ניתן לערוך מדרג בין אנשים שונים, הלא "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" (ראה סנהדרין לז, א), מכאן, ששוויו של כל אדם אינו ניתן להערכה. על כן נחוץ להבהיר כי לכתחילה, ודאי צריך לעשות כל מאמץ לתמוך בכל נזקק, גם אם פירוש הדבר שכל אחד יקבל פחות ממה שראוי לו. אולם כשאין אפשרות לעזור לכולם, חייבים לקבל החלטות, ולדרג מי ראוי יותר ומי פחות. וחכמינו קבעו סדר המבוסס על ייחוס. ההיגיון הוא, שלא ניתן להקדים בדירוג את הפחות מיוחס.

שונה הדבר במצבי חירום, כאשר קיימת סכנת חיים מיידית, כגון שדה קרב, או בתי חולים הקולטים פצועים או חולים רבים בבת אחת, וכולם בסכנת חיים,  שאז אין למיין לפי הבחנות אלה, אלא כל הקודם, קודם, ולא דוחים נפש מפני נפש. כמו כן, במצבים כאלה יש להעדיף את מי שיש לו סיכוי טוב יותר להינצל.

• והישראל לחָלל – חלל הוא מי שנולד מכהן שנשא גרושה.
• לשתוקי – מי שידועה אימו, אך לא אביו. השתוקי מיוחס פחות מחלל, כי החלל, ברור לפחות שהוא מזרע ישראל כשר.
• לאסופי – ילד שנמצא, ואין ידועים הוריו.
• לממזר – הנולד מאיסורי עריות, כגון אשת איש שנבעלה לגבר זר. השתוקי והאסופי, שאינם ממזרים ודאים, מיוחסים יותר ממנו, כי הוא ודאי ממזר.
• לנָתין – מצאצאי הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע.
• לגר – גוי שהתגייר כהלכה, ונקרא גר צדק. דינו ככל יהודי, אבל ייחוסו, כמובן, אינו שווה ליהודי.
• לעבד משוחרר – עבד משוחרר נעשה יהודי לאחר שחרורו, אך הוא מיוחס פחות מגר צדק, שהפך ליהודי ברצונו. כל זה מבהיר, שמקדימים את המיוחס, לפני זה שאינו.
• ממזר תלמיד חכם קודם – כי בתורתו הוא משרת את הציבור, וכיון שהם זקוקים לו, ניתנת לו קדימות.
• ואפילו חכם לכסוּת – החכם נזקק לביגוד.
• ועם הארץ להַחיות – למרות שעם הארץ נזקק למזון, הביגוד של התלמיד חכם קודם. והש"ך כתב[6] שבזמננו אין תלמיד חכם במדרגה כזו, שידחה את צרכי הקיום המינימליים של עם הארץ.
• קודם לזה שהוא גדול ממנו – בגלל חובת הכיבוד שיש לו כלפי אביו ורבו (המובהק).

סעיף י

^טז מי שבא ואמר: האכילוני, אין בודקין אחריו אם הוא רמאי, אלא מאכילין אותו מיד (מ). היה ערוֹם (מא) ובא ואמר: כַּסוּנִי, בודקין אחריו אם הוא רמאי (מב), ואם מכירין אותו (מג) מכסין אותו מיד.

^טז כרב יהודה דתניא כוותיה, ב"ב דף ט, א.

• מאכילין אותו מיד – הרעב הוא צורך מיידי, ואין זמן לברר אם הוא רמאי.
• היה ערום – לטענתו, אין לו בגדים מלבד אלו שעל גופו.
• בודקין אחריו אם הוא רמאי – במקרה זה, יש זמן לבדוק מבלי שיסבול.
• ואם מכירין אותו – כאדם אמין וישר, נותנים לו מיד.

סעיף יא

(מד) ^יז רבי שהיה מצטער שנתן פִּתּוֹ לעם הארץ (מה), משום דהיו שְׁנֵי בצורת, ומה שהיה אוכל עם הארץ, יחסר לתלמיד חכם (מו). הא לאו הכי, חייב להחיותו (מז). אם בא לפנינו מת ברעב (מח), חייב להחיותו אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך (מט).

^יז הריטב"א, מעובדא דרבי, שהיה מצטער על שנתן פתו לעם הארץ, שם דף ח, א.

• הקדמה לסעיף – רבי הקים בשנת בצורת קופת צדקה ייחודית לתלמידי חכמים, ובתחילה לא הסכים לחלק ממנה לבורים ועמי ארצות. אך לבסוף שינה את גישתו, וחילק לכולם.
• שהיה מצטער שנתן פִּתּוֹ לעם הארץ – אחד מתלמידיו התחפש לעם הארץ, ורבי נתן לו מקופת צדקה ייחודית זו, ונצטער על כך.
• יחסר לתלמיד חכם – ותלמיד חכם, קודם לו.
• חייב להחיותו – כי מצוות הצדקה מחייבת תמיכה בכל יהודי, בין אם הוא תלמיד חכם, ובין אם הוא עם הארץ.
• בא לפנינו מת ברעב – כלומר, רָעֵב מאוד.
• ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך – כי צורך מיידי קודם לחשש עתידי שמוטל בספק.

סעיף יב

^יח שני עניים שחייבים ליתן צדקה (נ), יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחבירו (נא). הגה: ודוקא צדקה, אבל אם חייבים כל אחד קנס לצדקה שעברו על איזה דבר (נב), אינם יכולים לתת אחד לחבירו, דאם כן אין כאן קנס (הגהות מרדכי דב"ב).

^יח הגהות מרדכי פ"ק דב"ב, ממשנה ה פרק ה דפאה, ומהירושלמי שם, תני אב ובנו אשתו וקרובו וכו'.

• שחייבים ליתן צדקה – כפי שראינו (לעיל סימן רמט, סעיף ב) גם עניים חייבים לתת צדקה – ולו מעט – אחת לשנה.
• ליתן צדקה שלו לחבירו – כך יוצא שכל אחד נתן, ולא חסר מאף אחד.
• שעברו על איזה דבר – הקנס נועד להיות עונש, והעונש הוא דלדול הארנק, לטובת קופת הצדקה.

סעיף יג

^יט צבור שצריכין לשכור רב ושליח צבור, ואין ספוק בידם ליתן לשניהם, אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים, הוא קודם (נג). ואם לאו, שליח צבור קודם (נד). הגה: ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה, דגנאי הוא לו וגם לבני העיר, אלא יעשו לו סיפוק ממקום אחר (נה) (גם זה שם). אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו מצדקה שלו, שזהו דרך כבוד (נו).

^יט טור בשם תשובת הרא"ש בתחלת כלל ו (וכפול באורח חיים סימן צג), וכ"כ רבינו ירוחם בשם גאון.

• הוא קודם – כי בזכות הרב יקיימו את ההלכות, גם בלי שליח ציבור קבוע לתפילות.
• שליח צבור קודם – כדי לקיים תפילות סדירות.
• יעשו לו סיפוק ממקום אחר – שכרו צריך לבוא בצורה מכובדת, תמורת השירות שנותן לציבור, ואין להחשיבו כעני מסכן. על כן, יש לאפשר לו מסחר כלשהו (בעיירות אירופה, העניקו למשפחת הרב בלעדיות על מכירת נרות וכדומה).
• שזהו דרך כבוד – ואם הרב מקבל משכורת מסודרת ממקור אחר, אין זה ראוי לקבל תשלום מבני קהילתו.

סעיף יד

^כ יכולים לשנות, אפי' מתלמוד תורה, לצורך שלשים פשיטים להגמון (נז) בכל שנה, לפי שהוא הצלת נפשות (נח), שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן, ויכום ויפשיטום ערומים (נט).

^כ שם בשם תשובת הרא"ש, ושם.

• שלשים פשיטים להגמון – הכוונה היא למס כלשהו שמושל העיר או המחוז תובע מכל תושב. אם העניים לא ישלמו לו, ייכנסו לסכנת נפשות.
• לפי שהוא הצלת נפשות – מותר לשנות את ייעוד כספי הצדקה, אפילו אם יועדו ללימוד תורה, כי הצלת נפשות מחייבת , גם את מקבל הצדקה המיועד, להציל את הנמצא בסכנה.
• ויכום ויפשיטום ערומים – מכאן שגם מצוות גדולות השקולות "כנגד כולם", כגון לימוד תורה, נדחות מפני פיקוח נפש והצלת יהודי. ולפיכך בזמננו, כאשר עם ישראל מצוי בסכנה מתמדת ותחת איום קיומי, בגלל האויבים הרוצים לכלותינו – כל מי שיכול, חייב לשלב בין לימוד תורה לשירות צבאי.

קיצור למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחבירו (סימן רנ"א)

• אין לתת צדקה לרשעים [א].
• יהודים שאינם שומרי מצוות בימינו, אינם מוגדרים כרשעים (א).
• אדם רשאי להשתמש במעשרותיו לטובת ילדיו מעל גיל שש [ג].
• אם יש לו את היכולת, עליו לתת בנוסף צדקה גם לעניים שאינם ילדיו (ו).
• קרובי משפחתו, קודמים לשאר עניים. עניי עירך, קודמים לעניי עיר אחרת. ועניי ארץ ישראל, קודמים לעניי שאר ארצות [ג].
• פרנסת האדם עצמו קודמת לפרנסת אחרים: מי שאין לו מספיק כסף לפרנסת עצמו, פטור מלתת צדקה [ג].
• לאחר שאדם נתן צדקה לגבאים, אינו יכול להכתיב להם למי לחלק אותה [ה].
• מי שמבקש אוכל, נותנים לו מיד, ולא בודקים אם הוא אכן עני. אך מי שמבקש ביגוד או צרכים אחרים, בודקים שאכן עני הוא [י].
• כסף שניתן לצדקה, אפילו לצורך תלמוד תורה, מותר לשנותו למטרת הצלת יהודי הנמצא בסכנה מיידית [יד].

[1] ראה רמב"ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ג, ורמב"ן על התורה (במדבר כב , טו), אגרות הראיה קלח, חזון איש הלכות שחיטה ב, טז. מאמרים ומכתבים הרב משה בוצ'קו עמוד 121, והארכתי בזה בספרי בעקבות המחבר חלק ג סימן ד.

[2] הבית יוסף מבאר שההיתר להשתמש בכספי צדקה עבור הבנים הגדולים אינו מוגבל רק להוצאות לימוד תורה, אלא לכלל צרכיהם, כפי שמשתמע מהגמרא בכתובות (נ, א) "עושה צדקה בכל עת" – זה הזן בניו ובנותיו הקטנים (וכפי שביאר הבית יוסף, מדובר באלו שהם מעל גיל שש).

[3] בבא מציעא לג, א.

[4] שם סב, א.

[5] כך פירש רש"י (מסכת אבות פרק א משנה ה) "ויהיו עניים בני ביתך, כלומר, אל תרבה עבדים ושפחות לשרתך, אלא הבא עניים במקומם וישרתוך ותקבל עליהם שכר".

[6] ס"ק טז.