קופה ותמחוי היאך נגבים ומתחלקים - סימן רנ"ו

שולחן ערוך כפשוטו הלכות צדקה

הרב שאול דוד בוצ'קו

בסימן זה ו' סעיפים

סימן זה עוסק בדיני גביית הצדקה וחלוקתה. כיצד נגבית קופת הצדקה (הקופה) ומהם סדרי חלוקת לעניים, וכן מהו התמחוי (חלוקת מזון יומיומית) וכיצד מנהלים אותו. בנוסף, מובאים בו כללים חשובים בנוגע למעמד גבאי הצדקה, ומי נחשב תושב העיר החייב להשתתף במימון צורכי העניים.

אמנם בימינו, רבים מהעניינים הללו אינם מתקיימים בדיוק כפי שמוסבר בסימן – בעיקר בגלל שהמדינה נוטלת אחריות מסוימת לדאוג לצרכים בסיסיים של תושביה באמצעות חוקים, קצבאות ושירותים חברתיים. כמו כן, בימינו אין בידי גבאי הצדקה סמכות או כח לכפות על אנשים לתרום, בניגוד למה שהיה נהוג בזמן השולחן ערוך.

עם זאת, עקרונות רבים שנזכרים בסימן זה ממשיכים להיות נוגעים למעשה גם כיום, ואכן, אנו מוצאים שבמרבית הקהילות ישראל מתקיימים גופים וארגוני צדקה שונים המשמשים לקיום המעשי של הוראות אלו, הנלמדות בסימן זה.

סעיף א

^א כל עיר שיש בה ישראל, חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים (א), שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, ^ב והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים, וזו היא הנקראת קופה. וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי (ב). מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה (ג), אבל תמחוי, יש מקומות שלא נהגו בו (ד). הגה: ולכן מי שיש לו מזון שבעה ימים, לא יקח מן הקופה ומי שיש לו מזון יום אחד, לא יקח מן התמחוי, כמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג. ^(*) וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים (ה) וידקדקו על העניים שלא יהיו רמאים. וכל שהגבאי אינו נאמן, אסור ליתן צדקה על ידו (הכל מטור).

^א לשון רמב"ם ריש פ"ט מהלכות מתנות עניים ממשמעות הגמרא ב"ב דף ח וממשנה דסוף פאה, וכ"כ המרדכי 0 בפ"ק דב"ב בשם ר"מ, דהוא הדין להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. ^ב ממשנה דסוף פאה. ^(*) כתבו הב"י לעיל בסימן רמט בסעיף ז וציינתיו שם.

אנשים ידועים ונאמנים – כדי שנוכל לסמוך על כך שהגבאים לא ימשכו מהכסף ויגנבו לעצמם, ולא יחלקו דווקא לקרוביהם. לכן הם צריכים להיות מוכרים בציבור כאמינים, ללא דופי בענייני ממון.
וזהו הנקרא תמחוי – בימינו, אין כמעט איסוף יומיומי של אוכל מבית לבית, וצורת הגבייה והחלוקה הזו אינה קיימת בדיוק כפי שתוארה. אבל עדיין יש מקומות שמחלקים סלי מזון לנזקקים כל ערב שבת. או שולחים תווי קנייה לעניים, שיוכלו לבחור לבד את מוצרי המזון, כפי ראות עיניהם. הרעיון אותו רעיון, לדאוג למי שאין לו.
שאין להם קופה של צדקה – כלומר, תמיד הייתה אצל עם ישראל עזרה מסודרת למי שצריך. לכן, בכל קהל חייבת להיות קופה, שתדאג לעניים.
תמחוי, יש מקומות שלא נהגו בו – מפני שבמקרים רבים הקהילה דאגה לספק לעניים את כל צרכי השבוע מראש, ובכך התייתר הצורך באספקה יומית. כמו כן, כאשר עני מזדמן מעיר אחרת מגיע – פונים לגבאים של הקופה, והם מטפלים בזה.
שיהיו נאמנים וחכמים – נאמנים, כדי לוודא שהם פועלים ביושר מוחלט, בלי חשש לגניבה. חכמים, כדי שידעו לברר היטב ולהבחין בין עני לרמאי.

סעיף ב

^ג בתענית מחלקים מזונות לעניים (ו). וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים, הרי אלו כשופכי דמים (ז). ^ד במה דברים אמורים, כשלא נתנו להם הפת והפירות (ח), אבל אם אחרו המעות או החטים (ט) אינם כשופכי דמים (י).

^ג גם זה שם ממימרא דר' אליעזר אמר רבי יצחק כל תענית וכו', סנהדרין דף לה ופירש רש"י רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני העניים נשואות לכך וכו', אבל במקום שאין דרך לחלק כך, לא נשענו העניים עליהם, ואין אלו כשופכי דמים. ^ד שם בגמ'.

בתענית מחלקים מזונות לעניים – מעבר למה שהעניים מקבלים דרך הקופה והתמחוי באופן קבוע, נהגו לתת להם בתעניות תוספת מיוחדת.
הרי אלו כשופכי דמים – כי עיני העניים נשואות לתוספת הזו ביום התענית, וכשאינם מקבלים, זה צער שאין לשער.
כשלא נתנו להם הפת והפירות – זו התוספת שנהגו לתת בימי תענית.
אם אחרו המעות או החיטים – מה שהעניים מקבלים בצורה קבועה – כסף, חיטים, מזון, ממשיך כרגיל. לכן אין כאן עוון כזה גדול, כאשר לא קיבלו את העיקר בתענית, כי הם מקבלים זאת באופן שגרתי, ולאו דווקא בתענית.
אינם כשופכי דמים – יום של תענית הוא יום של תשובה ומעשים טובים, והעניים עיניהם נשואות דווקא ליום זה, בו ייפתחו הלבבות ויעזרו להם. לכן אם נמנעים ולא נתנו את האספקה שרגילים לתת בתעניות, העוון גדול מאוד. כך אמר הנביא ישעיהו (פרק נח פסוק ה – ח) "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה': הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

סעיף ג

(יא) ^ה הקופה אינה נגבית בפחות משנים, שאין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים (יב). אבל לאחר שנגבית, ^ו אחד נאמן עליה להיות גזבר (יג). וכן ^ז יכולים למנות שני אחים להיות גזברים (יד). ^ח ואינה מתחלקת אלא בשלשה, לפי שהוא כדיני ממונות לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו (טו). ^ט ותמחוי, כמו שמתחלקת בשלשה כך אינה נגבת אלא בשלשה, לפי שאינו דבר קצוב, וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן (טז).

^ה ברייתא ב"ב דף ח, ב. ^ו מפירוש רש"י שם, וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות מתנות עניים. ^ז מימרא דרבי חנינא מעשה ומינה רבי ב' אחים וכו' שם. ^ח שם ברייתא. ^ט שם בברייתא וכפירוש הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם שם.

הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בהבדלים שבין הקופה לתמחוי, הן מצד אופן הגבייה והן מצד חלוקתה. הקופה נגבית פעם בשבוע, והסכומים בה קבועים מראש. לעומת זאת, התמחוי נגבה מידי יום, ללא סכום קבוע, ולכן נדרשת יותר שיקול דעת מצד הגבאים, לדעת ממי וכמה לגבות, לפי היכולת. על פי הקדמה זו, יובן הסעיף.
בפחות משנים – אף שהסכומים לקופה נקבעים מראש, עצם פעולת הגבייה כוללת סוג של שררה, שהרי כופים את בעלי הבתים לתרום, כפי שלמדנו בסימן רמח סעיף א. לכן אין לגבות בפחות משניים, כי אין שררה על הציבור בפחות משניים.
אחד נאמן עליה להיות גזבר – לאחר שהכסף נגבה, מותר לאדם אחד בלבד לשמש כגזבר ולשמור את הכספים, ובתנאי שהוא מוכר ביושרו.
שני אחים להיות גזברים – כי אין כאן עניין של עדות או פסק דין כלל, אלא ניהול כספים, ולא חלים בזה דיני קרבה.
כמה ראוי ליתן לו – החלוקה של כספי הקופה נחשבת כדיני ממונות, כי צריך לשקול היטב כמה מגיע לכל עני, לפי צרכיו ומצבו. ובדיני ממונות, אין פוסקים ביחיד אלא בשלושה, כמבואר בחושן משפט (סימן ג סעיף א), כדי לוודא צדק והוגנות מירבית, וגם כי האמצעים תמיד מוגבלים, וחייבים לדון בזהירות רבה.
כמה ראוי שיתן – כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף, בתמחוי אין סכום קבוע שכל אחד נותן, אלא הגבאים צריכים להעריך כל פעם ממי אפשר לבקש וכמה. לכן גם הגבייה עצמה נעשית בשלושה, כמו החלוקה.

סעיף ד

^י התמחוי (יז) נגבית בכל יום (יח), והקופה (יט) מערב שבת לערב שבת (כ). התמחוי לעניי עולם (כא), והקופה לעניי אותה העיר בלבד (כב). ^יא רשאים בני העיר (כג) ^(*) לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור (כד), ^יב ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו (כה). ^יג ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה יכול לשנותו לכל מה שיֵראה לו מצרכי צבור (כו). הגה: והוא הדין לגבאי הממונה מבני העיר (כז) (מהרי"ק שורש ה'). והוא הדין ביחיד שהתנדב צדקה (כח) ונתנה לגבאי (כט) (ב"י בשם הר"ן ומהר"ם ורא"ש ומהרי"ק). אבל אם מינה בעצמו גבאים, אין בני העיר יכולים לשנותה, דלא על דעתן התנדב (ל). וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה (לא) (כן משמע במהרי"ו סי' כ"ו). בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ונפרדו זה מזה (לב) ועדיין מעות צדקה ביד הגבאי, אם היה רשות ביד הגבאי בתחלה לעשות מה שירצה, גם עתה יעשה מה שירצה (לג). ואם בתחלה הוצרך לימלך בבני העיר, גם עכשיו יעשה כן (לד). ואם אי אפשר לימלך, או שאינן יכולין להשוות דעתם, יעשה הגבאי מה שירצה ובלבד שיעשה בו דבר מצוה (לה) (מהרי"ק שורש קכ"ג) ועיין לקמן סימן רנט סעיף ב (לו).

^י שם בברייתא. ^יא שם בברייתא. ^(*) פירוש לשנות מקופה לתמחוי. ^יב לשון הרמב"ם שם בפ"ט. ^יג ממימרא דרב אשי שם דף ט, א.

התמחוי – כפי שראינו, זו חלוקת אוכל יומיומית לעניים, שאין להם מה לאכול, כולל עניים מזדמנים שעוברים בעיר, גם אם אינם מתושבי המקום.
נגבית בכל יום – כי התמחוי מתחלקת מידי יום, לכן גם גובים כל יום מחדש, לפי הצורך היומיומי המשתנה, בהתאם למספר העניים המצויים בעיר.
והקופה – נועדה לתושבי העיר הקבועים, ומחולקת פעם בשבוע בכמות מזון שמספיקה לכל ימות השבוע.
מערב שבת לערב שבת – כדי לתת מענה לטווח של שבוע (כל שבוע מבררים את הצרכים, מחלקים מה שצריך, וגובים מחדש לפי הצורך).
התמחוי לעניי עולם – כלומר, עזרה כללית לכל מי שעובר בעיר. גם אורחים ועניים מזדמנים, מקבלים ממנה.
והקופה לעניי אותה העיר בלבד – כי יש אחריות קהילתית, לדאוג קודם כל לעניי המקום הקבועים, מעבר לצורך היום יומי.
רשאים בני העיר – הכוונה לפרנסי הציבור (נציגי או נבחרי הקהל), אבל הגבאים אינם יכולים לשנות על דעת עצמם.
לכל מה שירצו מצרכי צבור – אם צריך, אפשר להסב את הכסף לצורך ציבורי אחר, כגון תחזוקת העיר, או הגנה ביטחונית,
אף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו – כי כשהציבור נותן, הוא סומך על דעת הגבאים שידעו מה נכון לעשות, ויודעים שיש אפשרות שיצטרכו לגבות שוב בעת הצורך, ואין זה אלא כעין הלוואה.
לכל מה שיֵראה לו מצרכי צבור – כשמדובר בתלמיד חכם גדול, הציבור נותן וסומך על שיקול דעתו, ואין צורך שיקבל את הסכמת פרנסי העיר.
לגבאי הממונה מבני העיר – גם הוא מוסמך לפעול לפי שיקול דעתו, כי הציבור סמך עליו מלכתחילה[1].
ביחיד שהתנדב צדקה – כשאדם פרטי נותן צדקה ביוזמתו, בלי קשר לגבייה הקהילתית, המוטלת על כל תושבי העיר.
ונתנה לגבאי – כי בנתינתו לגבאי, הוא כאילו מסר את ההחלטה לשיקול דעתם של פרנסי העיר.
דלא על דעתן התנדב – אבל אם מינה אדם פרטי הנאמן לו, לניהול כספי תרומתו, זה נחשב כשליח פרטי שלו בלבד, ולא של הציבור. במקרה כזה, אין הגבאי יכול לשנות את ייעוד הצדקה, ללא קבלת אישור מהנדבן.
אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה – אם הנדבן קבע מטרה מפורשת, גם אם נתן לגבאי העיר, זה הופך לתנאי מחייב, ואין רשות לגבאים לשנות, ללא הסכמתו.
ונפרדו זה מזה – עד כה ראינו, שהגבאי עצמו אינו יכול לשנות מדעתו, אלא בהסכמת פרנסי הציבור. כעת דן הרמ"א, מה לעשות כשאין כבר וועד מסודר שמנהל את הצדקה בעיר.
גם עתה יעשה מה שירצה – אם בעבר העניקו פרנסי הציבור לגבאי סמכות עצמאית, הסמכות ממשיכה כבעבר, והוא יכול להמשיך לחלק לפי שיקול דעתו, גם כשהוועד כבר לא פעיל.
גם עכשיו יעשה כן – אם ההסדר היה שהוא שואל את פרנסי הציבור קודם, יברר אצל כל אחד מהם בנפרד, ויעשה כדעת הרוב.
ובלבד שיעשה בו דבר מצוה – גם כשנשאר לבדו, אסור לו להסיט את הכסף לצרכים כלליים של העיר, אלא רק לדבר מצווה: צדקה לעניים, תמיכה בלומדי תורה, וכדומה.
ועיין לקמן סימן רנט סעיף ב – שם הובאו פרטים נוספים, כיצד או מתי אפשר לשנות ייעוד של כספי צדקה.

סעיף ה

(לז) ^יד מי שישב במדינה שלושים יום, היו כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה (לח). ישב שם שלשה חודשים, כופין אותו ליתן (לתמחוי (לט), ישב שם ששה חדשים, כופין אותו ליתן) צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר (מ). ישב שם תשעה חדשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה (מא). ^טו במה דברים אמורים, בבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע. אבל אם בא לעיר כדי להשתקע, כופין אותו מיד (מב). (וכן בני עיר חדשה כופין זה את זה מיד (מג) (מהרי"ק שורש י"ז). ויש אומרים דבזמן הזה משערים לכל בשלשים יום (מד)) (טור בשם הרא"ש וסמ"ק וכל בו).

^יד ברייתא שם דף ח, א וכגירסת הרי"ף, הרמב"ם שם בפרק ט דין יב, וכ"כ סמ"ג ונתן טעם לגירסא זו מהרי"ק בשורש יז, והביאו הכ"מ שם. ^טו מהרי"ק שם.

הקדמה לסעיף – סעיף זה דן ממתי מחייבים תושב שהגיע לעיר, להשתתף בנתינת הצדקה.
עם בני המדינה – כי הקופה היא ארגון מסודר, הקובע כמה צריך כל אחד לתת. לאחר מגורים של חודש באזור, חלה עליו אחריות זו. אבל דווקא לגבי הקופה, כי ראינו כבר, שבכל עיר יש קופה, ולכן ממהרים לחייב השתתפות זו. אבל חובת השתתפות בתמחוי, לא חלה מהר כל כך, כי אין תמחוי בכל עיר.
כופין אותו ליתן לתמחוי – התמחוי תלוי יותר בנדבנות התורמים, כל אחד כפי רצונו, ואין מחייבים להשתתף עד שיחלפו שלושה חודשי מגורים.
שמכסים בה עניי העיר – רק אחר שמחייבים לתרום עבור מזון, מחייבים לתרום עבור ביגוד.
ועושים להם כל צרכי קבורה – אלו צרכים שאינם תכופים כל כך. על כן גם חיובם מוטל רק בחלוף תקופה ארוכה יותר של מגורים במקום.
כופין אותו מיד – כי אדם זה מוגדר מיד תושב מקומי, ככל תושבי העיר.
עיר חדשה כופין זה את זה מיד – כי כולם שווים.
משערים לכל בשלשים יום – הטעם המובא בבית יוסף כאן הוא "מרוב הגלות". ונראה לי שהכוונה בזה, שבגלל הקשיים בגלות למצוא די סיפוקם של עניים, נהגו לחייב את כל תושבי העיר, להשתתף בכל הצרכים, כעבור חודש בלבד.

סעיף ו

(מה) ^טז מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה (מו), הרי זה נותן לעניי אותה העיר (מז). ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה, נותנים, וכשבאים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם (מח). הגה: והא דצריכין ליתן, מפני החשד. לכן חוזרים ולוקחים מהם ומביאים לעירן (מט) (מרדכי פ' בני העיר). ודוקא בצדקה שלא היו נותנין אִילו נשארו בעירן (נ), ולכן איכא חשדא (נא), אבל צדקה שאף בעירן היו נותנין, ^(*) אין צריכין ליתן כלל, דודאי יתנו בעירן (נב) (מרדכי פ"ק דב"ב). מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר (נג) או בדרך אחר (נד), ונותנין מעשר מן הריוח, צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננו למי שירצה (נה), אם לא שיש תקנה בעיר ליתן מכל מה שמרויח, אפילו עם מעות אחרים (מרדכי פ' הגוזל בתרא תשו' ה"ר טוביה ובהגהת מרדכי פ"ק דב"ב). ^יז ואם יש שם חָבֵר עיר (נו), יתנו לחָבֵר עיר והוא מחלקה כפי שיראה לו (נז).

^טז לשון הרמב"ם סוף פרק ז מהלכות מתנות עניים, בברייתא מגילה דף כז, א. ^(*) פירוש, שרגילין ליתן כל שעה, וחק קבוע בכל מקום, כ"כ שם. ^יז ברייתא שם ריש ע"ב.

הקדמה לסעיף – כאשר אדם שגר בעיר מסוימת יוצא למסע, בין אם לנסיעת עסקים, חופשה, או סיבה שונה, ושוהה בעיר אחרת, ותורם מיוזמתו לצדקה, או מתבקש מאנשי המקום לתרום, יש לדון האם עליו לתת באותה העיר, או שעקרונית, מחובתו לתת קודם לעיר מגוריו. כפי שראינו, עד שהות של חודש אדם אינו נחשב תושב בעיר זמנית, ולכן הוא אינו מחויב לתת שם צדקה – עיקר חיובו הוא לעניי עירו.
ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה – אם בעת שהותו בעיר אחרת התחייב שם לתת כסף לצדקה (למשל, ב"מי שברך" אחרי עלייה לתורה), מבלי לפרט לאיזו עיר שייכת התרומה, אנו מחשיבים את ההתחייבות כמתייחסת לעיר בה שהה. וכן אם קנה מצוה (כגון עלייה לתורה) הכסף שהתנדב צריך ללכת לקהילה בה הוא שהה וקנה את המצווה[2].
נותן לעניי אותה העיר – עקרונית, הצדקה שלו שייכת לעיר מגוריו, אם לא פירש אחרת. אמנם במקרה זה, ייתן לעיר בה הוא נמצא, כדי שלא יחשדו שהתחייב ולא נתן.
ומפרנסים בה עניי עירם – כאשר מדובר בקבוצת אנשים שהתנדבו יחד, פחות חושדים בהם שישאירו את התרומה לעצמם. לכן נותנים את הכסף בפועל בעיר בה התחייבו, אך לוקחים אותו איתם אחר כך לעירם, כדי לחלקו לעניי מקומם.
ומביאים לעירן – לדעת הרמ"א, אפילו יחיד שהתנדב בעיר אחרת, נותן לגבאי הצדקה כדי שלא יחשדו בו, אבל לאחר מכן מחזיר את הכסף לעירו כדי לפרנס את עניי מקומו.
אִילו נשארו בעירן – כלומר, אילו נשארו בעיר מגוריהם, לא היו מתחייבים לתת צדקה זו. לכן החשד שלא יתנו מה שהתחייבו, אכן קיים.
ולכן איכא חשדא – כי בעיר מגוריהם לא ידוע שהתנדבו מעבר לרגיל, לכן חייבים לתת לגבאי העיר המקומי, בה שוהים כעת. ולאחר שכבר הופרש הכסף וניתן לגבאי, אפשר להיות בטוח שיתנוהו לצדקה, ויכולים להביאו לעירם, כי לא יחשדו בהם שייקחוהו לעצמם – מאחר וכבר הפרישוהו.
דודאי יתנו בעירן – במקרה שבו גם אם היו בעירם היו נותנים צדקה, אין מקום לחשד, ולכן אין צורך שיתנו בעיר בה הם שוהים. כולם מניחים שיקיימו את החיוב בעיר מגוריהם. ואם לא, הרי התשלום ייתבע מהם.
שיש לו מעות אחרים למחצית שכר – כלומר מתעסק בכסף המופקד אצלו (סוחר בכספי אחרים), וחולק ברווח עם בעל הממון לזה חצי הרווח, ולזה חצי הרווח.
או בדרך אחר – גם אם הסכם השותפות שונה, כגון אחוז אחר ברווח, או שכר קבוע.
והוא יתננו למי שירצה – המתעסק אינו יכול לקבוע למי לתת את המעשר מהחלק של בעל הממון, אלא רק מהחלק שלו רשאי הוא להפריש מעשר. ומהחלק של בעל הממון, רק הבעלים זכאים לבחור למי יינתן המעשר[3].
חָבֵר עיר – כלומר, אם יש בעיר תלמיד חכם מקומי שכולם סומכים עליו, אפשר להעביר לו את כספי המעשר.
והוא מחלקה כפי שיראה לו – אותו סוחר הון ייתן את המעשר של כל הרווח, לאותו תלמיד חכם, כי כך התקבל במקומם. חבר העיר הוא המוסמך לחלק את כספי המעשרות, לפי הבנתו ולפי צרכי העניים המקומיים.

קיצור קופת צדקה – הקמה, גבייה וחלוקה (סימן רנ"ו)

חייבים להקים בכל עיר קופת צדקה, ולמנות גבאים שתפקידם לגבות את התרומות, ולחלקן לנזקקים [א].
צריך למנות שלושה אנשים, שיחליטו על חלוקת הכספים [ג].

[1] לכאורה נראה, כי לדעת המחבר, דווקא פרנסי העיר או תלמיד חכם רשאים לשנות לפי ראות עיניהם, אבל גבאי שהתמנה, אינו רשאי. אמנם יתכן שגם הוא מודה לזה, והכל תלוי במציאות. כי במקום שפרנסי הציבור אכן סומכים על הגבאי, גם המחבר יודה שיכול לחלק לפי הצרכים המשתנים.

[2] ע"פ הש"ך (ס"ק יב).

[3] על פי ערוך השולחן.