דין המתפיס בצדקה - סימן רנ"ח

בסימן זה י"ג סעיפים

המתחייב לתת כסף לצדקה חייב מן התורה לקיים את התחייבותו, בדומה לכל נדר אחר[1] ואינו יכול לחזור בו. סימן זה מרחיב ומפרט בנושא זה, ודן בדרכים שונות שבהן אמירות נחשבות כנדר (סעיפים א-ב), כיצד לפרש את כוונת הנודר, כאשר דבריו אינם ברורים דיים (סעיפים ג-ה), וכן במקרים גבוליים בהם הנדר חל או אינו חל (סעיפים ו-יג).

סעיף א

(א) ^א המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר. כיצד, היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר: הרי זה כזה, (הרי זה) צדקה (ב). הגה: אל יאמר אדם: סלע זה להקדש, אלא לצדקה (ג) (מרדכי ריש פ"ק דעבודת כוכבים וב"י ס"ס רנ"ט בשם הג"א שם וכל בו). ומכל מקום אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים (ד) (ב"י בשם הרמב"ן ותשובת רשב"א סימן תשמ"ב). ומיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש (ה), אין לו תקנה ליהנות ממנו, וצריך לשאול לחכם, ומתירין לו בחרטה כשאר נדר (ו) (הגהות אשיר"י שם).

^א לשון הטור, וכ"כ רמב"ם ריש פ"ח, מפשיטותא דגמרא, שם בנדרים דף ז, א.

• הקדמה לסעיף – בסימן הקודם למדנו שהמתחייב לתת צדקה – אם לא התנה ואמר "בלי נדר" – התחייבותו מחייבת אותו כבתורת נדר גמור. קיימים שני סוגים של נדרי צדקה: א. מחייב עצמו לתת צדקה, כגון "אתן כך וכך צדקה לעניי העיר". ב. נדבת חפץ מסוים, והוא נדר הנקרא "נדבה". כגון, שמונחות מטבעות לפניו ואומר: "הרי זה לצדקה" חייב לתת אותם לצדקה, מדין נדר. הסעיף שלפנינו דן בסוג השני – נדבה בפועל של חפץ מסוים לשם צדקה, והמשכה ממנו למעות אחרות בלשון "הרי זה כזה".
• הרי זה צדקה – בדומה לדיני הקדש, אם אדם אומר על בהמה "הרי זו עולה", ואר כך מצביע על בהמה אחרת ואומר "הרי זו (הבהמה אחרת) כזו", השנייה נהיית גם היא 'עולה'. כך גם כאן: אם מטבע מונחת לפניו והקדישה לצדקה, ואחר כך הצביע על מטבע אחרת ואמר "הרי זו כזו", גם היא נתקדשה לצדקה.
• אלא לצדקה – צדקה נחשבת לסוג של הקדש. עם זאת, אין לנסח זאת בלשון "הקדש", שהיא לשון המיוחדת להקדשת נכסים לבית המקדש, דבר שאינו שייך למעשה בימינו. לכן ייזהר האדם ויאמר במפורש "הכספים האלה לצדקה".
• כוונתו לצדקה לעניים – אף שאמר "הקדש", ברור שכוונתו הייתה לצדקה, ולכן נפרש את לשונו כך, והכסף יינתן לעניים.
• אמר שכוונתו להקדש ממש – במקרה זה ברור שכוונתו להקדש ממש, דהיינו לבית המקדש. על כן המעות קדושות בקדושת הקדש, ואסור ליהנות מהן. ומה יעשו בהן? הרי אין מקדש בימינו. וגם אין להשאירן סתם בצד "עד שיבנה המקדש", שמא בטעות ייהנה מהן מישהו, ויעבור על איסור מעילה, שהוא איסור מן תורה.
• ומתירין לו בחרטה כשאר נדר – בהלכות נדרים (יורה דעה סימן רכח סעיף א) מבואר, שקיימת אפשרות להתיר נדר, בהליכה לחכם או לבית דין, והם יתירו את נדרו על פי הכללים של דיני נדרים (ראה שם סעיף ז).

סעיף ב

^ב המפריש סלע ואמר: הרי זה צדקה. ואמר על אחר: וזה, גם השני צדקה (ז). (ואם רצה לומר על סלע זה, והוציא בשפתיו על אחר, הוי טעות ואינו כלום) (ח) (שם בהגהות אשירי).

^ב שם ושם, מבעיא דרב פפא ונפשטא באם תרצה לומר כדעת הרמב"ם. והרא"ש כתב שם בפסקיו, כיון דלא נפשטא, אזלינן לחומרא. וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן, ושכן נראה דעת הרשב"א. והקשה על זה מכמה גמרות, והוכיח בראיות דממון עניים לא מקרי ספיקא דאיסורא, אלא ספיקא דממונא ולקולא.

• גם השני צדקה – החידוש כאן הוא שהסלע השני מוגדר צדקה, אף שלא אמר עליו "הרי זה כזה" – עצם האמירה "וזה" נחשבת כהתפסה.
• הוי טעות ואינו כלום – כיון שחשב בלבו על סלע מסוים, אך בפועל אמר בפיו על סלע אחר, אין הנדר חל על שום סלע. הסלע הראשון לא נאסר, כי לא נאמר עליו דבר. והשני אינו נדר, כי לא התכוון אליו. ונראה שהמחבר מסכים לדין זה[2].

סעיף ג

^ג הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר, מרבה ליתן עד שיאמר: לא לכל כך נתכוונתי (ט).

^ג שם בשם הרמב"ם, ושם ממשנה מנחות דף קו, ב לענין נודר להקדש.

• עד שיאמר: לא לכל כך נתכוונתי – כל זמן שיש ספק, עליו להחמיר משום "ספק דאורייתא לחומרא", כי הנדר הוא דין תורה. וחייב האדם לתת עד שיצא הספק מליבו, וידע בוודאי שנתן את הסכום שנדר.[3]

סעיף ד

^ד האומר: תנו ק' ק' זוז או ספר תורה לבית הכנסת, יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל ^ה בעיר שהוא דר שם (י). הגה: ואם רגיל בשתים, יתן לשתיהם (טור). האומר ליתן שמן למאור, יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש (יא) (ב"י בשם תשובת הרמב"ן).

^ד תוספתא בפ"ט דב"ק, ובפ"ג דב"ב, וכתבו עוד הטור והמחבר בח"מ סימן רנג. ^ה מרדכי בפ"ק דב"ב.

• בעיר שהוא דר שם – כי אומדים דעתו שזה היה רצונו.
• יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש – כי כך היה המנהג בזמנם, לתת שמן לצורכי התאורה הציבורית בבית הכנסת, ולכן כשאמר "שמן למאור", מסתבר מאד שכוונתו לבית הכנסת, שהוא המקום שהרבים מתאספים בו להתפלל.

סעיף ה

(יב) ^ו האומר: תנו ק' ק' זוז לעניים (יג), יתנו לעניי אותה העיר שהוא דר בה (יד). הגה: ועיין לעיל סימן רנ"א סעיף ה'. וכל זה מן הסתם, אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כיוון לעניי אותה העיר לבד, כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן, ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים, הולכים אחר זה (טו). ואפילו נָדַר סתם (טז), הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם, אפילו אינם בעירן (יז). ואפילו היתה אותה צדקה מונחת ומופקדת ביד אחר, יתנו אותה ליורשים ויודיעום שכך נָדַר (יח) (מרדכי פ"ק דב"ב). המחייב עצמו בקנס לצדקה (יט), ועבר, צריך ליתנן לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים (כ). ויוכל הגבאי לתובעו, דמקרי ממון שיש לו תובעים (כא) (מרדכי פרק בני העיר בשם מהר"ם). אבל מי שהקדיש ממון הרבה, ומינה עליהם יורשיו לחלקו כפי הטוב בעיניהם, אפילו לעניי עיר אחרת, מקרי ממון שאין לו תובעים (כב) ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותן ולתובעם שיקיימו צוואת המת (כג). ואף על גב דעוברים וגוזלים העניים (כד), מכל מקום מקרי ממון שאין לו תובעים, הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצו (כה) (ב"י בסימן רנ"ט בשם תשובת הרשב"א). ואפילו היו האפוטרופסים שנַים (כו), ומת אחד מהן, אין הקהל יכולין למנות אחר, אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שציווה הנותן (כז) (שם ושם). ^(*) ועיין בחו"מ סימן ש"א (כח). ואפילו בצדקה של בני עיר אין אדם יכול לתבוע צדקה (כט), אלא אם כן יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר (ל). המקדיש מָנֶה לצדקה ואין לו לשלם, מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב (לא) (ב"י בשם ס"ה שער א').

^ו שם בתוספתא. ^(*) כ' הרב ט"ז וכבר נהגו בקהלות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפוטרופסים ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד א' מהם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק בפירוש כוונתו של אדם שנדר סכום לצדקה, אך לא פירט למי. וכן במקרים שיש מנהג מקומי המשפיע על פרשנות הנדר.

עוד נדונה בו שאלת סמכות היורשים (או אפוטרופוסים) בחלוקת צדקה, ובמעמד גבאי, כתובע כספי צדקה בשם עניים.

לבסוף, דנים מתי נחשב הממון כ"יש לו תובעים", ומתי הוא "ממון שאין לו תובעים". הבדל זה נוגע לכפיית קיום הנדר ועוד.

• תנו ק' ק' זוז לעניים – תנו מאתיים לעניים. אבל אחר כך נתבקש לבית דין של מעלה, ואין אפשרות לברר מה הייתה כוונתו. במקרה זה, מניחים שהתכוון לתת לעניי העיר שבה הוא גר.
• לעניי אותה העיר שהוא דר בה – כי הלכה היא "עניי עירך קודמים". על כן משערים שכך הייתה כוונתו.
• הולכים אחר זה – כי מה שקובע זה רצונו, ומשערים שרצונו כפי המנהג.
• נָדַר סתם – שלאחר מותו יחלקו יורשיו כך וכך צדקה לעניים.
• אפילו אינם בעירן – היורשים חייבים לקיים רצון המת, וכיון שנהוג באותו מקום לחלק לעניים מכל הארץ, מתחשבים בזה. וניתנת להם סמכות החלוקה, לשער את כוונת הנפטר, ולנהוג כמנהג המקום.
• ויודיעום שכך נָדַר – הכסף שהופקד ביד אדם אחר, ניתן לו כפיקדון בלבד. בעלי הכסף האמיתיים הם היורשים, והסמכות לחלק ניתנת בידם, לעשות כפי הבנתם את רצון הנפטר.
• המחייב עצמו בקנס לצדקה – הבטיח שאם יתעצל במצווה, יעניש עצמו בתשלום כזה או אחר לטובת עניים.
• ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים – כי עניי העיר, כאמור, קודמים לעניי עיר אחרת. וכל מי שמתחייב צדקה סתם, הרי זה לעניי עירו.
• ממון שיש לו תובעים – המתחייב לצדקה סתם, הופך את עניי אותה העיר לבעלי זכות ממונית בפועל, וכיון שהם אנשים ידועים, רשאי הגבאי לתבוע כסף זה בשמם. אבל אדם שאמר בפירוש "לעניים", אין כוונתו בהכרח לעניי עירו. ואי אפשר לתבוע ממנו כסף זה, כי יכול לטעון כנגד התובע, לא לאותם עניים התכוונתי.
• מקרי ממון שאין לו תובעים – ממון שהאדם או הנפטר התחייב בו מבלי לציין למי יינתן, והשאיר ליורשים או לאפוטרופוסים את שיקול הדעת, הרי הוא "ממון שאין לו תובעים". כי למרות שהכסף אמור ללכת לצדקה, לא ברור מי העניים המיועדים לקבלתה. ואם גבאֵי העיר יתבעו כסף זה, יוכלו היורשים לטעון, אנו מתכוונים לתת לעניי העיר השכנה.
• ולתובעם שיקיימו צוואת המת – שציווה אמנם לחלק את כספו לצדקה. אמנם היות ולא פירש למי, אין הגבאים יכולים לכפות על קיום הצוואה.
• דעוברים וגוזלים העניים – אם לא יתנו לשום עני.
• הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצו – ולכל תובע שידרוש מהם צדקה, יוכלו לומר שמתכוונים לתת לאחרים.
• ואפילו היו האפוטרופסים שנַים – התמנו שני אנשים כאחראים על קיום צוואת המת.
• מה שירצה וכמו שציווה הנותן – הנפטר לא מינה את פרנסי העיר, אלא אנשים מסוימים. וגם אם מת אחד מהם, אי אפשר לקחת את התפקיד מן השני[4].
• ועיין בחו"מ סימן ש"א – סעיף ו, גם שם נתבארה ההבחנה בין צדקה המיועדת לעניים מסוימים, הנחשבת "ממון שיש לו תובעים", ואם הממון אבד, בגלל שבעליו פשע בו, דינו ככל שומר. אמנם כסף שאינו מיועד לקבוצה ספציפית, הרי הוא "ממון שאין לו תובעים", ואם נאבד, אין בעליו חייב באחריותו.
• אין אדם יכול לתבוע צדקה – מן התורם. כי יכול התורם לטעון, למרות שהתחייבתי לצדקה, לא אליך התכוונתי.
• הרשאה מן הגבאי או טובי העיר – כי בידם היכולת לתבוע בשם עניי אותה העיר, כפי שהסברנו.
• מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב – גם נדר צדקה נחשב חוב גמור. אדם שחייב ולא מסוגל לשלם, הלכה היא (חושן משפט סימן צז סעיף כג והלאה) שגובים ממנו את החוב בדרכים מסוימות, והדבר נכון גם לגבי מי שנדר לתת צדקה ולא קיים את נדרו, גובים ממנו את הסכום כמו כל חייב אחר, לפי ההלכות המבוארות שם.

אם רוצה להישאל על נדרו, כדי לבטל את התחייבותו, יש אפשרות כזו, כפי שיבואר בסעיף הבא.

סעיף ו

^ז הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו (לב), ^ח אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו (לג). ^ט ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו (לד).

^ז הרי"ף מברייתא בפיך זו צדקה בב"ק ריש פ"ד, וכ"כ בש"ע וכתב הרשב"א בתשו' ע"ז, דאע"ג דממון שאין לו תובעין הוא, דכי תבע ליה האי עני אמר לעני אחרינא יהיבנא ליה, מ"מ חיובי מחייב לשמים ליתן, משום בפיך זו צדקה. ^ח טור בשם י"א, מדברי הרא"ש אביו בתשו' כלל י"ב. ^ט שם ושם.

• אינו יכול לחזור בו – כפי שלמדנו, התחייבות מילולית לנתינת צדקה נחשבת כנדר, ככל נדרי הקדש, ואין צורך בקניין נוסף.
• נשאל לחכם והתיר לו – דיני התרת נדרים מרובים הם. כדי להתיר נדר, צריך למצוא "פתח" שימנע את חובת קיום הנדר[5]. כלומר, אם הנודר היה יודע בזמן הנדר משהו שהיה משנה את דעתו, יש לבית דין כח להתיר את הנדר. הנדר, אף שהוא מצווה, אינו דומה למצווה מן התורה, כי כל מצווה היא צו ישיר שהקב"ה ציווה. אבל חובת הנדר זו מצוה שאדם קיבל על עצמו. על כן יש אפשרות להתיר חובה זו, שנוצרה בידי אדם. אמנם אין לחזור בו, מלבד בשעת דוחק גדול.
• אינו יכול להשאל עליו – אחר שהכסף נמצא בידי הגבאי, הוא כבר לא שייך לנודר אלא לעניים. כיון שכך, אין אפשרות להתיר את הנדר.

סעיף ז

(לה) ^י אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו (לו). כיצד, היה לו פקדון ביד אחר (לז), וכָפַר בו זה שהיא אצלו (לח), אין הבעלים יכולין להקדישו (לט). ^יא אבל אם לא כפר בו, הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא (מ). ^יב במה דברים אמורים, במטלטלין. אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה, אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה, ואף על פי שעדיין לא הוציאה, שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה (מא). ^יג הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים (מב), שניהם אין יכולים להקדישה, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. וכן כל כיוצא בזה. הגה: אם יש לו משכון ביד חבירו (מג), מה שהוא נגד הלואתו אינו יכול להקדיש (מד), והמותר יכול להקדיש (מה) (מרדכי פ' המוכר). ויש אומרים דאפילו המותר אינו יכול להקדיש (מו) (תא"ו ני"ט). המקדיש שטר חוב (מז) צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט (מח) (ב"י סי' רנ"ט בשם תשובת הרשב"א – ח"ה ק"מ, ח"ז ר"נ).

^י לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין מעובדא דההוא מסותא, ב"מ דף ו, ב. ^יא מעובדא דההוא גברא דאייתי קרי וכו', ב"ב דף פח, ב. ^יב ממימרא דרב, וכדמפרש בגמ' שם בב"מ. ^יג מימרא דרבי יוחנן שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במי שמתחייב לתת להקדש דבר שאינו נמצא בידו בפועל. להבנת הסעיף חשוב לדעת את הכלל: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". הכוונה היא שבמכירת חפץ בין שני אנשים, אם לא נעשה קניין ממשי (כמו מסירת סחורה בפועל), האמירה בלבד אינה מחייבת, וכל צד יכול לחזור בו. לעומת זאת, בהקדשה (כשאדם מקדיש דבר לגבוה, כלומר מתחייב לתת דבר לבית המקדש) אמירתו בלבד יוצרת קניין, והדבר נחשב כנתינה מיידית להקדש.

ברוח זו אמרו חכמים לגבי צדקה: האמירה לבדה יוצרת בעלות. ואם הדבר הניתן לעניים הוא דבר מסוים כמו מטבעות מסוימות, חפצים מסוימים, או קרקע, הם שייכים מיד לעניים.

סעיף זה דן במקרים שבהם האמירה אינה יוצרת קניין בהקדש, וממילא גם לא התחייבות לעניים.

• דבר שאינו ברשותו – גם אם מבחינה משפטית הדבר שייך לו, אך אינו ברשותו בפועל (ואין לו שליטה עליו), אינו יכול להקדישו.
• היה לו פקדון ביד אחר – כלומר, נתן חפץ לחבר, לשמור עליו עבורו.
• וכפר בו זה שהיא אצלו – החבר כופר (מכחיש) ואומר שמעולם לא קיבל את החפץ לשמור, והוא לא נמצא אצלו.
• אין הבעלים יכולין להקדישו – כי חפץ זה אינו ברשותו, ואין אדם יכול לעשות קניינים במה שאין לו עליו שליטה בפועל. וכן בצדקה, מאחר שהחפץ אינו ברשותו בפועל, אינו יכול לתתו לצדקה. אם בהמשך יימצא החפץ שוב ברשותו, לא חל עליו דין הקדש. כי בזמן שהקדיש, לא היה ברשותו. והוא הדין בצדקה.
• הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא – ויכול להקדישו ולתתו לצדקה באמירה.
• הרי היא ברשות בעליה – הקרקע אינה כחפץ שניתן להסתיר, ולכן אם הבעלים יכול לממש את זכויותיו בקרקע, הוא נחשבת ברשותו.
• ולא נתייאשו הבעלים – אז החפץ הנגזל הוא בבעלות הנגזל, וברשות הגזלן, על כן אף אחד אינו יכול להקדישו. הגזלן, כי אינו הבעלים החוקי. והבעלים, כי החפץ אינו ברשותו.

אבל אם נתייאשו הבעלים, ההקדש של הגזלן חל. כי חל שינוי משמעותי במעמדו בקנייני של החפץ, והוא אינו עוד בבעלות הבעלים. אך הוא חייב לפצות אותם, כפי שווי החפץ הנגזל.

• יש לו משכון ביד חבירו – לווה כסף מחברו ונתן בידו משכון, בתנאי שאם לא יפרע את חובו במועדו, יהיה המלווה רשאי להחזיק בפיקדון ולגבות ממנו את חובו, עד לגובה סכום ההלוואה.
• נגד הלואתו אינו יכול להקדיש – כי המלווה רוכש זכות ממונית מסוימת במשכון, עד שהלווה יפרע את חובו. לכן, הלווה אינו יכול להקדיש את החפץ או לתתו לצדקה, כיון שאינו בשליטתו המלאה.
• והמותר יכול להקדיש – כי הערך העודף של החפץ, העולה על סכום ההלוואה, נחשב כנשאר אצל הלווה, ויכול להקדישו או לתתו לצדקה.
• דאפילו המותר אינו יכול להקדיש – דעה זו, רואה את המשכון כיחידה אחת. וכיוון שהוא כולו ביד המלווה, אין הלווה יכול לפצל ממנו ערך מסוים, ולפעול בו פעולות קנייניות, עד שיפרע את כל חובו.
• המקדיש שטר חוב – כאן דן הרמ"א לגבי שטר חוב, האם ניתן להקדישו או לתתו לצדקה. שטר חוב אינו כסף גופו, אלא מסמך המייצג התחייבות של הלווה לפרוע חוב למלווה. לכן אין אפשרות להקנות שטר חוב לקונה אחר או להקדישו – כי אין זה דבר גשמי שיכול לעבור בקניינים רגילים, אלא הוא מייצג "זכות" שלא ניתנת להעברה אלא בדרכים מיוחדות.

לכן, אם אדם רוצה לתת את שטר החוב לחברו, כדי שזה יוכל לגבות במקומו, אין די במסירה פיזית של השטר, אלא יש צורך באחד משני הדברים הבאים: א) שטר הקנאה. ב) "מעמד שלושתן". בשטר הקנאה, כותב המלווה במפורש, שהוא מקנה לחברו את הזכויות שבשטר החוב. ויחד עם זאת, הוא ימסור לו את השטר ("מעמד שלושתן" יוסבר בסעיף הבא).

• צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט – אין דין שטר חוב כדין מקדיש דבר שיש לו, או נותן לצדקה מה שיש לו. כי המתחייב בדבר שיש לו, בין אם הקדישו להקדש ובין אם נתנו לצדקה, הרי זה חל באמירה בלבד, כי הדבר מצוי ברשותו ויכול הוא להקנותו.

אבל שטר חוב אינו אלא נייר שמציין כי פלוני חייב לו סכום כסף, והמעות עצמן אינן ברשותו של בעל השטר, אלא ביד הלווה. לפיכך, אין בכוחו להקנות את השטר באמירה בלבד, אלא דינו כדין המוסר שטר חוב לחברו –  שצריך, נוסף על מסירת השטר, לכתוב שטר אחר בו יפרש שמקנה לו את כל הזכויות הנובעות מן השטר ההוא.

אמנם, כאמור, יש דרך נוספת להקנות שטר חוב, והיא באמצעות "מעמד שלושתן" כדלקמן בסעיף הבא.

סעיף ח

^יד אם יש לו חוב על אחד ואומר: יהיה להקדש או לצדקה, אינו כלום (מט). ^טו אבל אם אמר: חוב שיש לי על פלוני, כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה, חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבא לידו (נ). (נא) ^טז ואפילו (נב) האומר: חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה, אם אמר כן בפני בעל חוב ובפני הגבאי, ^יז או בפני טובי העיר (נג) (או אדם חשוב שבעיר) (ב"י בשם ר"י), זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתם, והרי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו, ואסור לשנותו (נד).

^יד טור, וכ"כ נ"י בשם הר"ן, אהך מימרא דרבי יוחנן. ^טו שם, וכ"כ התוספות והרא"ש והרשב"א בב"ק דף לו, ב אהא דיד עניים אנן, וכ"כ הרמב"ם בפרק ז מהלכות ערכין. ^טז מעובדא דההוא גברא דתקע לחבריה וכו', שם בב"ק. ^יז רבינו ירוחם, וכתב הב"י שכן נראה מברייתא דהיתומים אינם צריכים פרוזבול וכו', שם דף לז, א.

• אינו כלום – החוב שנתן המלווה ללווה אינו שייך עוד למלווה, שכן הלווה מחויב להחזיר לו כסף אחר. דין זה נקרא "מִלווה להוצאה ניתנה", כלומר הכסף ניתן ללווה כדי שיוציא אותו לצרכיו. והכסף שמחזיר, אינו הכסף שהמלווה נתן לו. נמצא שאין כאן גוף ממון מסוים שנמצא ברשות המלווה, אלא רק חובת תשלומים. לכן, אין ביכולתו של המלווה להקדיש או לתרום את הכסף הספציפי שנתן, כי אינו קיים עוד ברשותו.
• להקדישו וליתנו כשיבא לידו – התחייבות לתרום כסף דינה כדין נדר, ככתוב (במדבר ל, ג): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". מכאן שחיובו של אדם לתת צדקה – אם התחייב בפיו – מחייב ככל נדר גמור. ואולם, קבלת הכסף לידיו אינה מקנה אותו אוטומטית לעניים, אלא חלה עליו חובת נתינה, ועליו לפרוע התחייבות, ולתת את הכסף כפי שהתחייב.
• הקדמה להמשך הסעיף – להבנת קטע זה נסביר תחילה את המושג "מעמד שלושתן". כפי שנתבאר, קניינם רגילים (כגון משיכה או הגבהה) אינם מועילים להקנות שטר חוב לחברו, כי השטר אינו גוף ממון, אלא ראיה לחוב בלבד. והחוב עצמו אינו ממון מוחשי, אלא התחייבות עתידית מצד הלווה, שאינה נמצאת באופן ממשי ברשות המלווה.

ואולם, חכמים תיקנו דרך מיוחדת להקנות שטר חוב והיא הנקראת "מעמד שלושתן": כאשר שלושת הצדדים – המלווה, הלווה והקונה, נמצאים יחד במקום אחד, רשאי המלווה להקנות את החוב לקונה על ידי אמירה בפני הלווה, ובכך נקנה החוב לקונה, אף שלא נעשה קניין רגיל.

• ואפילו – המילה "ואפילו" (כאן) משמעה: דין נוסף.
• או בפני טובי העיר – הגבאי או טובי העיר מייצגים את העניים, על כן מיד כשעובר שטר החוב ליד הגבאי, נקנה החוב לטובת העניים, ואין המלווה יכול לחזור בו[6].
• ואסור לשנותו – כלומר, כיוון שיועד כסף החוב לצרכי צדקה, אסור לשנות את ייעודו, ולהפנותו לשימוש שונה, אפילו מצווה אחרת.

סעיף ט

(נה) ^יח המכה את חבירו או חֵרפוֹ, בענין שחייב לפי תקנת העיר ה' זהובים, ואמר בפני הגבאי או בפני טובי העיר (נו): איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה (נז), ואחר כך פייסו עד שמחל לו, אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס (נח).

^יח הרא"ש בתשובה כלל יג, וכ"כ רבינו ירוחם בשם ה"ר דוד כהן, מעובדא דלעיל.

• בפני הגבאי או בפני טובי העיר – בזמננו לא חלים דיני קנסות הכתובים בתורה כגון מלקות, מיתה ותשלומים שאינם פיצויים אלא קנסות, כי רק הסנהדרין שחבריה קיבלו סמיכה דור אחר דור, יכולים להטיל קנסות אלו. עם זאת, ראו חכמי הדורות, כי כאשר אין אפשרות להעניש את העבריינים, הם מפרים את כל הכללים, ומרבים במעשי זדון ורשע, כי לא ניתן לקנוס אותם.

לכן נקבעו תקנות שונות, ביניהן התקנה הנזכרת כאן, שהמכה את חברו, חייב לפצותו בתשלום חמשה זהובים. על פי הקדמה זו, נוכל להבין את הסעיף.

• הגבאי או בפני טובי העיר – הצהרתו זו, דינה כדין שטר חוב הנמסר ב"מעמד שלושתן". כי כל הצדדים נוכחים שם. המכה, המוכה, והגבאי המייצג את העניים, ומסכימים לפיצוי זה.
• יהיה לצדקה – על כן יש כאן קנין גמור, והכסף העתיד להתקבל במסגרת זו, שייך לעניים.
• וזכו העניים בקנס – אפילו במקרה שהמוכה מחל למכה, אין מחילת המוכה מבטלת את חובת התשלום, שכן הכסף שייך לעניים בזכות "מעמד שלושתן", לפני המחילה. והקנס חייב להיות מועבר אליהם.

סעיף י

(נט) ^יט נדר לצדקה באסמכתא, כגון: אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה (ס), ועשאו, חייב ליתן (סא).

^יט בתשובת הרא"ש שם, ושכן כתב הר"מ בתשובה, והוא במרדכי ריש פ"ד דב"ק, וכ"כ בת' להרמב"ם סי' קפ"ג, וכן הכריע מהר"ר איסרלן בכתביו ובשם שאר פוסקים, ועיין בח"מ סימן רז סעיף יט.

• הקדמה לסעיף – אסמכתא היא התחייבות שתלויה במעשה מסוים, כמו למשל קבלן שמצהיר: אם לא אסיים את העבודה עד תאריך מסוים, אשלם קנס בסך מאה אלף שקל לכל יום איחור. ברור שלא התכוון להתחייב באמת לקנס זה, ואם איחר פטור מלשלם, שכן אומרים "אסמכתא לא קניא". כלומר, התחייבות כזו שהיא בגדר "אסמכתא", אינה יוצרת קניין מחייב. המחבר דן כאן בהשלכות דין האסמכתא בהקשר של צדקה.
• אתן כך וכך לצדקה – ומדובר בסכום גדול, באופן שמשערים שמתחילה סבר שלא ייעשה אותו דבר פלוני, בו תלה את התחייבותו, ועל כן לא ציפה להתחייבות בפועל.
• ועשאו, חייב ליתן – בהתחייבות לצדקה אין אומרים "אסמכתא לא קניא", שכן מחמירים בדבר לטובת העניים. וכשם שראינו לעיל שאומרים בדיני צדקה "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" כך גם התחייבות לעניים (שהיא מעין התחייבות לה') אינה ניתנת לפרשנות, ואינה נחשבת "אסמכתא". ועוד, שהאדם רגיל להתנות ולהתחייב לה', אם יקרה כך וכך, כגון שאם יירפא, יקריב קורבן, או ייתן סכום מסוים לצדקה. לפיכך, התחייבות זו נחשבת מראש כבעלת גמירות דעת מוחלטת, ואין כאן דין אסמכתא כלל.

סעיף יא

^כ איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש (סב), והעמידו קנסות על ככה לצדקה, ואחר כך נתפייסו שלא להתגרש, יש מי שאומר שפטורים מהקנסות (סג) (והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה).

^כ תרומת הדשן סימן שיא, ופי' שם דלא העמידו הקנסות אלא שלא יעכבו זה את זה, וכיון שאין אחד תובע חבירו, מה לקהל עליהם. והביא ראיות לדבריו.

• שקבלו עליהם חרם להתגרש – הגיעו ביניהם להסכמה שיתגרשו, וכדי שאף אחד לא יחזור בו, קיבלו על עצמם תנאי, שאם אחד יחזור בו, יתחייב לשלם סכום גדול לצדקה.
• שפטורים מהקנסות – כי ההתחייבות הייתה דווקא למקרה שאחד מבני הזוג חוזר בו באופן חד-צדדי מההסכמה שכבר ניתנה. אבל כאן, שהחליטו שניהם להתפשר ולבטל את הגירושין, לא עלה כלל על דעתם, בעת התחייבותם, להתחייב בקנס גם במקרה של חזרה הדדית.

סעיף יב

^כא אמר ליתן לחבירו מתנה, אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו (סד).

^כא מרדכי פ"ק דב"ב מהירושלמי (ורי"ף ורא"ש ושאר פוסקים).

• ואסור לחזור בו – שונה הדין כאשר אמר כן לחבר שאינו עני, שאין באמירתו תוקף מחייב. אך לעני, נחשבת האמירה כהקדש, והיא מחייבת.

סעיף יג

^כב האומר: חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך, והוא שוה יותר, אינו יכול לחזור בו (סה) (דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה (סו), אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט) (סז) (ר"ן פ"ק דקדושין ובהגהות אשירי). אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה, ואחר כך הוקר, יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף (סח). הגה: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה (סט), חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה (ע), אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים (עא) (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה  ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום (עב) (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה (עג), ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב (עד)).

^כב הגהות אשיר"י בפרק ה דב"ב.

• אינו יכול לחזור בו – אמר שייתן חפץ מסוים לצדקה, אך קצב לו שווי נמוך משוויו האמיתי – יש כאן ספק: האם התכוון לתת את החפץ עצמו, או רק את השווי שציין. משום ספק זה, מחמירים ומחייבים אותו לתת את החפץ, כדי שלא ייגרם הפסד לצדקה. הרמ"א בדבריו, מוסיף לזה הסבר.
• שיש בה רווחא לצדקה – תרגום: כל שיש באמירה זו רווח לצדקה. ובהקשר שלנו, כל מקרה בו ניתן לפרש את דבריו של אדם באופן שמועיל לצדקה, נפרש כך, כדי שלא להפסיד את העניים.
• אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט – כלל זה קובע, שעצם האמירה מחייבת. לכן, כשיש ספק אם התכוון לחפץ עצמו או רק לערכו, אנו מחמירים ומחייבים אותו כחוב ודאי, מדין "ספק דאורייתא לחומרא".
• כיון שלא משך ולא נתן הכסף – אם בשעת ההתחייבות, היה החפץ שווה את הסכום שציין, ולא יותר – אינו חייב אלא בסכום שציין, אף אם לאחר מכן החפץ התייקר. זאת משום שלא עשה "משיכה" בפועל, והתחייבותו חלה רק לפי השווי המקורי.
• ליתן איזה דבר לצדקה – כלומר גמר בלבו בצורה החלטית.
• ואין צריך אמירה – לדעה זו, מספיקה גם מחשבה בלב כדי להתחייב לצדקה, כמו שנאמר לגבי נדבת קרבנות (דברי הימים ב כט, לא) "וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת". משמע, שהחלטה בלב יוצרת התחייבות לעולה. מכאן שלפעמים גם גמירות דעת בלב בלבד נחשבת כהתחייבות גמורה, הן לצדקה, והן לקורבן.
• מחייבין אותו לקיים – נחלקו הפוסקים האם דין מחשבה לצדקה דומה במלואו לדין מחשבה להקדש, והאם היא מחייבת בפועל. יש הסוברים שהצדקה היא כהקדש, כהתחייבות אמיתית לה', כפי שנוהג בהקדש, ולכן מחשבה בלבד מחייבת. משום שה' יודע כל מה שבלב, ואין אפשרות לסגת מהתחייבות שכזו. לעומתם, יש הסוברים שהצדקה שונה מהקדש, ומחשבה בלבד אינה מחייבת צדקה בפועל, שכן דין הצדקה אינו כדין ההקדש במלואו. בשל ספק זה, אף שהאדם חייב לנהוג לחומרא ולתת צדקה ככל ספק דאורייתא, אין לבית הדין סמכות לכפות את הנתינה, ולהוציא את הכסף מחזקתו, כשיש ספק אם אכן הוא חייב.

לדעה ראשונה ברמ"א, גמירת דעת בלב מחייבת, ואפילו אם לא הביע זאת במילים, עליו לקיים את הנדר. עם זאת, לעניין כפייה מצד בית דין, אין כופין אלא אם הייתה אמירה מפורשת, מפני שמחשבה בלבד אינה שווה לאמירה מפורשת ואין לה סמכות להוציא ממון.

• אינו כלום – כפי שהוסבר, לדעה זו, התחייבות בלב בלבד אינה מחייבת כלל, משום שדין צדקה אינו כדין התחייבות לקורבן לכל דיניו. לכן אין מקום להחמיר ולכפות נתינה במקרה זה, כי אין כאן "ספק דאורייתא".
• והעיקר כסברא הראשונה – שמחשבת הלב מחייבת אף ללא אמירה מפורשת, בדומה לדין הקדש. על כן, אף אם רק גמר בליבו לתת לצדקה, עליו לקיים מחשבתו.
• ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב – סעיף ח, שם נחלקו המחבר והרמ"א בדין זה. למחבר אינו מתחייב אלא בדיבורו, ולרמ"א צריך לחשוש לדעה שאפילו מחשבה החלטית יוצרת התחייבות.

קיצור דין המתפיס בצדקה (סימן רנ"ח)

• מי שציווה לפני מותו לתת כספו לצדקה לעניים, או לתרום ספר תורה לבית הכנסת, ולא פירש למי, מניחים שכוונתו לעניי עיר מגוריו, או לבית הכנסת שבו היה רגיל להתפלל [ד].
• מי שהתחייב לתת סכום לצדקה, ואינו זוכר כמה נדר, ייתן עד שיצא הספק מליבו [ה].
• המתחייב לתת צדקה בלשון של נדר, אינו יכול לחזור בו מהתחייבותו, אלא על ידי התרת נדרים בפני חכם [ו].
• ואין לחזור בו אלא בשעת צורך גדול (לג)
• אדם אינו יכול להקדיש או לתרום מה שאינו ברשותו, כגון חפץ שלא בא לעולם או ממון שעדיין אינו שלו. [ז]
• אמנם יכול להתחייב כשיהיה בידו יתנו לצדקה ואז כשיבוא לידו חייב לקיים נדרו. [ח]

[1] כפי שראינו בסימן הקודם סעיף ג.

[2] אף שיש אומרים (עיין ש"ך ס"ק ה) שחל דין נדר על הסלע שהתכוון אליו, וחייב ליתנו לצדקה, שכן בסעיף יג יש דעה הסוברת שמתחייבים בצדקה גם במחשבה.

אולם נראה שפשט דברי הרמ"א הוא שאין בכך כלום, שהרי מחשבה מחייבת רק כאשר גמר בליבו בבירור "סלע זה לצדקה", ולא כשכוונתו הייתה כללית בלבד.

[3] ועיין מה שכתבנו בסימן רנט סעיף ה ובהערה שם, מדוע לא יחול כאן הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

[4] אמנם אם נראה לציבור שמינה שניים משום שלא סומך על אחד, נדרש הקהל לפקח על האפוטרופוס שנותר, ולוודא שהוא אכן מקיים את דברי המת, ולא לוקח את הכסף לעצמו – ט"ז (ס"ק ה).

[5] או "חרטה", בתנאים מסוימים, ראה לעיל סימן רכח סעיף ז.

[6] בכל אחת משתי הדרכים להעברת שטר חוב – שטר מסירה ומעמד שלושתן – יש יתרון וחיסרון. היתרון בשטר ובמסירה הוא, שניתן לבצע את ההעברה בין המלווה לקונה גם ללא נוכחות הלווה, דבר המקל מבחינה טכנית. ואולם חיסרון מרכזי בדרך זו הוא שהמלווה המקורי נחשב עדיין לבעל החוב, ולכן אם יחליט למחול את החוב, מחילתו תופסת, והשטר בטל. שהרי אין הקונה נחשב ממש למלווה, אלא רק "בעל זכות" לגבות את החוב. לעומת זאת ב"מעמד שלושתן" כאשר המלווה הלווה והקונה נמצאים יחד (והמלווה מצהיר בפני הלווה שהחוב עובר לפלוני), החוב עובר באופן מוחלט, והקונה נעשה המלווה החדש לכל דיניו. ממילא אין למלווה הראשון יכולת למחול את החוב, ואם יעשה כן, מחילתו בטלה, כי החוב אינו שלו. עם זאת, החיסרון ה"מעמד שלושתן" הוא הצורך בנוכחות כל שלושת הצדדים יחד.