הלכות רשויות בשבת

סימן שנ"ה

דיני גזוזטרא ובית כסא, ובו ה' סעיפים.

סימן זה, אף הוא אינו מעשי כלל. בזמנים קדומים, כאשר נבנה בית סמוך למקור מים, בנו בגובהו, מעל המים, מרפסת הנקראת גזוזטרה (בלקון), או מדף עץ הצמוד לקיר. בתוכו יצרו נקב, כדי לשאוב דרכו מים, או לחילופין, לעשות צרכים, שייפלו היישר אל המים. דין מי הים או הנהר, הוא כרמלית. סימן זה דן באלו תנאים הותר להוציא דלי מהבית, שהוא רשות היחיד, אל הכרמלית, כלומר אל המים. וגם, באלו תנאים הותרה עשיית צרכים שייפלו מהגזוזטרה שהיא רשות היחיד, אל הכרמלית, כלומר אל המים.

סעיף א

^אגְּזוּזְטְרָא (פירוש דף או בנין בולט, מתוך הבתים חוצה (א)) שהיא למעלה מן המים, וחלון פתוח לה מן הבית, אין ממלאין ממנו (ב) אלא אם כן עשה לה מחיצה כל סביבה (ג); או יעשה המחיצה סביב הנקב שֶׁדּוֹלִים (ד) דרך שם ^בוהוא שיהא בו ארבעה על ארבעה (ה). ואין חילוק בין אם יעשנה למטה מְחֻבֶּרֶת לה (ו) בין אם יַעֲשֶׂנָּה עַל גַּבָּהּ (ז), וכיון שעשה מחיצה מותרין ^גגם לשפוך ממנה (ח). ^דוכן ההולך בספינה (ט) אינו יכול למלאות (י) אלא אם כן יעשה לה דף ארבעה על ארבעה, ועושה בו נקב וממלא דרך שם, ^הואינו צריך לעשות לו מחיצות (יא) אלא אמרינן כֹּף הַצְּדָדִים וְגוּד אַחִית מְחִצָּתָא (יב), שהקילו בספינה מפני שאינו יכול לעשות שם מה שיעשה בבית (יג). ^ווהני מילי כשהוא בתוך עשרה טפחים אבל אם דופני הספינה גבוהים עשרה מעל המים מוציא זיז כל שהוא (יד) ועושה בו נקב (טו) וממלא דרך שם, שהרי, דרך אֲוִיר מְקוֹם פְּטוּר הוא ממלא, וְסַגֵּי בְּהֶכֵּר זִיז (טז) ^זומימיו יכול לשפוך על דופני הספינה והם יורדים לים (יז), דְּכֵיוָן דְּלֹא זָרַק לְהוּ לְהֶדְיָא לַיָּם (יח) אלא מכחו הם באים, כחו בכרמלית לא גזרו (יט). הגה: ועיין לקמן סוף סימן שנ"ז (כ). שתי ספינות זו אצל זו (כא) אסור לטלטל מזו לזו (כב) אלא אם כן קשורות זו בזו (כג) או אלא אם כן הם גבוהים מן המים עשרה (כד), וצריכים לערב ביחד אם הם של שני בני אדם (כה) (מרדכי פרק הזורק).

^אמשנה בערובין פז, ב וכפירוש רש"י שם. ^ברש"י פז, ב והתוספות שם באותו פרק (שם ד"ה עושה). ^גשם פח, א איכא תרי לישני, ופסק הרי"ף ורא"ש כלישנא בתרא דשרי. ^דשבת ק, ב וכרב חסדא ורבה בר רב הונא. ^ההרמב"ם בפרק טו, וכן כתב הרב המגיד שם בשם רב האי והר"ן בפרק יא דשבת. ^ורמב"ם שם. ^זשבת ק, ב.

(א)   בנין בולט מתוך הבתים חוצה – כעין מרפסת ללא מחיצות.

(ב)   אין ממלאין ממנו – כי הים הוא כרמלית, והבית וגם הגזוזטרה, דינם רשות היחיד.

(ג)    עשה לה מחיצה כל סביבה – המחיצות גורמות למקום המוקף על ידם, להיות רשות היחיד. ובאופן תיאורטי, הן יורדות עד הים, ונמצא שהמים הנמצאים תחת מחיצות אלה, מצויים ברשות היחיד, והעברתם אל הבית, נעשית מרשות יחיד לרשות יחיד.

(ד)   שֶׁדּוֹלִים – מורידים דליים ומעלים בהם מים.

(ה)   שיהא בו ארבעה על ארבעה – כי ברוחב כזה, המחיצות היורדות באופן תיאורטי, עד המים, מחשיבות את הנקב כרשות היחיד. ומקילים בשאיבת המים משום שהחלת איסור כרמלית על הים, בא מגזירת חכמים. אך במקרה שהמחיצות יוצרות חזות חיצונית של רשות היחיד, הקילו בדבר[1].

(ו)     יעשנה למטה מְחֻבֶּרֶת לה – יחבר את המחיצות בצדו התחתון של הקרש.

(ז)    יַעֲשֶׂנָּה עַל גַּבָּהּ – מעל הקרש, ככל מרפסת.

(ח)   מותרין גם לשפוך ממנה – כי השפיכה נחשבת זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד.

(ט)   וכן ההולך בספינה – שדינה רשות היחיד, והים דינו כרמלית.

(י)    אינו יכול למלאות – מים מן הים.

(יא) ואינו צריך לעשות לו מחיצות – כמו שצריך לעשות ב"מרפסת" הבנויה מעל הים.

(יב)     כֹּף הַצְּדָדִים וְגוּד אַחִית מְחִצָּתָא – צדדי המחיצות מכופפים כביכול כלפי מטה, ומשתפלים עד פני המים. וזה נחשב כהוצאה מרשות יחיד לרשות יחיד.

(יג)      מה שיעשה בבית – קולא זו מלמדת כי היו חכמינו ערים למציאות, ולא דרשו פעולות קשות לביצוע.

(יד)     מוציא זיז כל שהוא – אין צורך שרוחבו יהא ארבעה על ארבעה טפחים.

(טו)     ועושה בו נקב – בקרש הזה.

(טז)    וְסַגֵּי בְּהֶכֵּר זִיז – הים דינו כרמלית, ומעל עשרה טפחים, מקום פטור. והספינה, דינה רשות היחיד. נמצא כי דלייה מן הים היא הוצאה מכרמלית לרשות היחיד, דרך מקום פטור. העברה כזו, לא התירוה חכמים, בדרך כלל. אבל במקרה שאדם שוהה במים, הקילו להסתפק בזיז, אף שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים. כי הזיז ישמש כתזכורת, על איסור ההוצאה מכרמלית לרשות היחיד.

(יז)      על דופני הספינה והם יורדים לים – כאן מובאת קולא נוספת. הוצאה לא ישירה של שופכין (מי שטיפת כלים, או צרכיו של אדם) אל המים, אינה מצריכה זיז. די לשופכם על משטח משופע בספינה, משם ייזלו אל הים. ורק שפיכה ישירה אל הים, היא שנאסרה.

(יח)     דְּלֹא זָרַק לְהוּ לְהֶדְיָא לַיָּם – תרגום: שלא השליך אותם ישירות אל הים.

(יט)    כוחו בכרמלית לא גזרו – כלומר האיסור שהטילו חכמים על הוצאה מרשות יחיד לכרמלית, חל רק על הוצאה ישירה. אבל השלכה בלתי ישירה אל הים, לא נאסרה. והטלת שופכין על שיפועה של רשות היחיד, כלומר בספינה, משם ייזלו אל המים, קרויה "כוחו בכרמלית". כלומר לא הוצאו ישירות אל הכרמלית, אלא הגיעו אליה כתוצאה מכוחו.

דין זה חשוב למעשה לכל השוהים במבנה, במקום שאין בו עירוב. ולפי האמור, אין איסור ביציאת השפכים חוצה מן הבית, כי זה  "כוחו בכרמלית", ומותר.

(כ)       ועיין לקמן סוף סימן שנ"ז – שם הביא הרמ"א דעה ולפיה, גם היתר "כוחו בכרמלית" אינו בכל מצב.

(כא)    שתי ספינות זו אצל זו – סמוכות זו לזו, ואין ביניהן ארבעה טפחים. נמצא כי המרווח שבין הספינות אינו מקום חשוב, ואין להגדירו כרמלית.

(כב)    אסור לטלטל מזו לזו – שמא יתרחקו זו מזו, יותר מארבעה טפחים, ונמצא האדם מעביר מרשות יחיד לרשות יחיד, דרך אוויר כרמלית, וזה הרי אסור.

(כג)     קשורות זו בזו – ואין חשש שהספינות יתרחקו זו מזו.

(כד)    גבוהים מן המים עשרה – כי ההעברה בינם היא מרשות יחיד לרשות יחיד, דרך מקום פטור, וזה מותר.

(כה)    אם הם של שני בני אדם – כדין שתי חצרות של שני בני אדם, שכל זמן שלא עירבו, אסור מדרבנן להעביר מאחד לשני, אף אם הם סמוכות זו לזו.

סעיף ב

(כו) ^חבית הכסא שעל פני המים מותר על ידי מחיצה תלויה (כז), ובלבד שתהא עשויה להתיר. אבל העשויה לצניעות בית הכסא בלבד, לא מְהַנֵי (כח); ^טואם עשה דף או ^יקָנֶה פחות משלשה (כט) שתפול הצואה עליו קודם שתפול למים (ל), אין צריך מחיצות דְהֲוָה לֵיהּ כֹּחוֹ בכרמלית ושרי, ^כוהוא הדין אם בית הכסא עשוי כך שהצואה נופלת על צדי הכותל ואחר כך מתגלגלת ונופלת למטה בכרמלית; ואם נשבר הדף בשבת (לא), מותר (לב), משום דגדול כבוד הבריות (לג).

^חכן כתבו התוספות והרא"ש על הא דתנן בור שבין שתי חצרות כו' בערובין פו, א. ^טכמרדכי בפרק יא דשבת והגהות בפרק טו מהלכות שבת (אות ד). ^ישם במרדכי. ^כשם. ^להגהות מרדכי פרק יא (שבת סימן תסא). 

(כו)      הקדמה לסעיף – בית הכסא הנזכר כאן ניצב על מרפסת, שברצפתה יש נקב. אבל בניגוד לסעיף א, שם הנקב נועד להעלאת דליי מים מן הים, כאן הוא נועד כדי שאדם ישב מעליו, ויטיל את צרכיו, ישירות אל המים. אף שיש כאן פעולה אסורה לכאורה, של העברה מרשות היחיד לכרמלית, בתנאים מסוימים ניתן להתירה, כפי שנלמד בסעיף זה.

(כז)     על ידי מחיצה תלויה – כעין הנזכרת בסעיף הקודם, שנבנתה מעל הגזוזטרה או תחתה, והיא יורדת כביכול עד פני המים, ומועילה להגדיר את נפילת צרכי האדם, כנפילה מרשות היחיד לרשות היחיד.

(כח)    לא מהני – תרגום: "אינו מועיל". כי רק מחיצה שהוקמה להיתר, מזכירה לאדם שהמרווח תחת הנקב, שבין המחיצות, הפך לרשות היחיד. אבל מחיצות של צניעות, הם נוף טבעי בבית הכסא, ולא יזכירו דבר, הלכך אינן מוגדרות כמחיצות היורדות כלפי מטה.

(כט)   קנה פחות משלשה – קיבע במרחק פחות משלושה טפחים, קורת עץ. אבל אם זו קובעה במרחק גדול יותר, הרי היא ברשות אחרת, והצואה הנופלת על גבה דינה כהעברת חפץ מרשות היחיד לכרמלית.

(ל)        קודם שתיפול למים – דומה הדבר להלכה המובאת בסעיף הקודם "כוחו בכרמלית, מותר". כלומר, הואיל ואין הצואה נופלת ישירות אל הים, הדבר מותר.

(לא)    ואם נשבר הדף בשבת – וכתוצאה מכך, אינו יכול לעשות את צרכיו בהיתר.

(לב)     מותר – עשיית הצרכים מותרת, אף שהצואה נופלת ישירות לים, ללא כל מחיצות.

(לג)     דגדול כבוד הבריות – זהו כלל גדול בהלכה, כבוד הבריות דוחה איסורים דרבנן. ואין זה היתר גורף, כי לכתחילה צריך האדם לארגן את סביבתו וצרכיו באופן שגם כבוד האדם יישמר, וגם תקנותיהם של חכמים יקוימו. עם זאת, כאשר ארע דבר בלתי צפוי, כגון שבירת מדף זה בשבת, התירו חכמים הוצאה ישירה אל הכרמלית.

סעיף ג

(לד) אם בית הכסא בולט חוץ לחומת העיר (לה) וצואה נופלת בחפירה שסביב העיר שיש בה יותר מבית סְאָתַיִם שהוא כרמלית (לו), ^מאינו מותר על ידי מחיצה תלויה, שלא התירו אותה אלא במים (לז), אבל על ידי דף שרי (לח), דְּכֹחוֹ שָׁרֵי בכל כרמלית. הגה: ויש אומרים דאם בית הכסא למעלה מעשרה, שָׁרֵי בכל ענין (לט), דהא מוציא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור (מ) (ועיין לעיל סימן שמ"ו דיש חולקים (מא)). ויש אומרים דאם היה שם צואה מבעוד יום שרי בכל ענין, דהא הצואה הוא מקום פטור דְּלֹא דָּרְסֵי בָּהּ רבים (מב) (מרדכי פרק הזורק). ועיין לעיל סימן שמ"ה דיש חולקין וסבירא להו דאין מקום פטור בכרמלית (מג). ולפי מה שנתבאר לעיל סימן שמ"ה דאין מקום פטור ברשות היחיד לכולי עלמא, בית הכסא (מד) העומד בין שני בתים (מה) אסור לִפָּנוֹת שם (מו), אם לא עירבו יחד (מז) ולא עשו לו תִּקּוּן מבעוד יום (מח) כמו שנתבאר סעיף ב', דאז שָׁרִי, דלא הוי אלא כמו חצר שאינה מעורבת (מט) כדלקמן סימן שנ"ו. ועיין לקמן סימן שע"ו ס"ד (נ) (דברי עצמו). וכל זה דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד ששכחו ולא עירבו, מותר, דגדול כבוד הבריות (נא) (הגהות מרדכי ודברי עצמו). הולכי ספינות נהגו לעשות צרכיהן מִן הַמְּשׁוֹטָה (נב) לַיָּם (נג) דהואיל וְהַמְּשׁוֹטָה אינו גבוה עשרה, אף על פי שרחבה ארבעה, אינה אלא כרמלית, ומוציא מכרמלית לכרמלית (נד) (ב"י בשם אורחת חיים).

^מטור, ודלא כרב דימי.  

(לד)     הקדמה לסעיף – כדי להבין את הנאמר בסעיף זה, נסביר מעט אודות הקַרְפֵּף, שהוא מתחם גדול מבית סאתיים (מיד יוסבר), שלא הוקף לדירה. כל מרחב שהוקמו סביבו מחיצות, דינו רשות היחיד מן התורה, אפילו אם גודלו עצום ורב. אלא שחכמים החמירו כלפיו, כשאין בתוכו מגורים. ואף שמן התורה נידון המתחם כרשות יחיד, אסרו חכמים לטלטל בו. והטילו עליו כל דיני כרמלית, עד לגובה עשרה טפחים. הלכך אסור להוציא מרשות היחיד, למקום זה. סעיף זה דן בבית כסא/שירותים, שנבנו ממש מעל קַרְפֵּף, הגדול מבית סאתיים. האם וכיצד יוכל אדם להטיל שם את צרכיו, אף שזו העברה מרשות היחיד לכרמלית. בית סאתיים הוא שטח שגודלו חמישים אמה על מאה אמה, ובמידות שלנו, כעשרים וחמשה מטר על חמישים מטר, כלומר אלף מאתיים וחמישים מ"ר (1250=50×25). מתחם ששטחו פחות מכך, נידון תמיד כרשות היחיד לגבי כל הדינים, אף שאין בו שום מגורים.

(לה)    בולט חוץ לחומת העיר – והוא רשות היחיד, כי יש לו מחיצות בגובה עשרה טפחים.

(לו)      שהוא כרמלית – ואם יטיל שם את צרכיו, יעביר מרשות היחיד לכרמלית.

(לז)     שלא התירו אותה אלא במים – בשני הסעיפים הקודמים נזכרת מחיצה זו לעניין היתר, כי באופן תיאורטי, המחיצות יורדות עד המים, ובכך נידון המקום כולו כרשות היחיד. אך קולא זו ניתנה רק למים, ולא ליבשה. על כן צריך לגדר את המקום בו אמורים הצרכים ליפול, כדי להגדירו כרשות יחיד מוחלטת[2].

(לח)    על ידי דף שרי – כלומר, אם הצואה תפגוש תחילה בלוח עץ, ומשם תתגלגל לחפירה, מותר. כי אף שהחפירה דינה כרמלית, הרי כבר למדנו שמותר להעביר, באופן בלתי ישיר, מרשות היחיד לכרמלית.

(לט)    שרי בכל ענין – מותר בכל אופן.

(מ)       דרך מקום פטור – האויר מעל עשרה טפחים, דינו מן התורה, מקום פטור. וכשאסרו חכמים לטלטל בכרמלית, אסרוהו רק עד גובה עשרה טפחים. ובנפול הצואה מבית הכיסא שהוקם למעלה מעשרה טפחים, היא חולפת דרך מקום פטור, בדרכה אל הכרמלית.

(מא)   לעיל סימן שמ"ו דיש חולקים – שם בסוף סעיף א הובאה מחלוקת, אם רשאי אדם להעביר חפץ מרשות דרבנן אחת, לרשות דרבנן אחרת, דרך מקום פטור.

(מב)    דלא דרסי בה רבים – השטח בו מונחת הצואה הוא אמנם כרמלית, אבל הואיל ואנשים אינם פוסעים שם, הפך דינו למקום פטור. וכיון שאינו כרמלית, מותר להפיל את הצואה ישירות לשם, במקום בו כבר נפלה צואה. כי אין איסור להוציא מרשות יחיד למקום פטור[3].

(מג)    דאין מקום פטור בכרמלית – אף שהחפירה שונה מכל כרמלית (שכל כרמלית היא מקום פטור, אבל חפירה זו, מן התורה, דינה רשות היחיד), יש אומרים כי כל מרחב הקרפף שהפך לכרמלית, נידון ככרמלית, בין אם חולפים בו אנשים, ובין אם לאו. ומאחר והטילו חכמים דין כרמלית על חפירה זו, הפך גם המקום בו מונחת הצואה, להיות כרמלית.

להלכה נראה שאפשר להקל כדעה ראשונה, כי זה ספק בדין דרבנן.

(מד)    בית הכסא – המוקף מחיצות, ובתוכו מושב ונקב, משם נופלת הצואה אל החפירה.

(מה)   העומד בין שני בתים – אם הוצבו מחיצות מכל צד, נידון השטח שבין הבתים, מן התורה, כרשות יחיד. אבל מדרבנן הוא כרמלית, כשאר חצר של שני שותפים. והיושב בבית הכיסא, מצוי אמנם ברשות היחיד, אבל הצואה הנופלת אל החפירה שבתחתית בית הכיסא, נופלת לכרמלית.

(מו)     אסור לִפָּנוֹת שם – כי אסור להוציא מרשות היחיד לכרמלית.

(מז)     אם לא עירבו יחד – אבל אחר שעירבו, מותר לִפָּנוֹת שם, כי חזרה החפירה להיות רשות היחיד.

(מח)   תִּקּוּן מבעוד יום – התיקון הוא חיבור לוח עץ, עליו תתגלגל הצואה, טרם נפילתה אל החפירה.

(מט)   כמו חצר שאינה מעורבת – שדינה ככרמלית, בה הדין הוא "כוחו בכרמלית, מותר". וכשהצואה תיפול תחילה על לוח העץ, הדבר מותר.

(נ)        ועיין לקמן סימן שע"ו ס"ד – שם מבואר כדברי הרמ"א כאן, בדברי המחבר שם.

(נא)     מותר, דגדול כבוד הבריות – מדרבנן אכן אסור להטיל צרכים בשירותים שלא הוסדרו כראוי, מבחינה הלכתית. עם זאת, גדול כבוד הבריות שדוחה את האיסור. על כן לכתחילה צריך להכין שירותים ראויים על פי ההלכה, לבל יצטרכו לעבור על איסור דרבנן.

(נב)     הַמְּשׁוֹטָה – מוט עזר להשטת סירה. רוחבו ארבעה על ארבעה טפחים, ודינו "מקום חשוב".

(נג)      לַיָּם – איני מבין כיצד עשו זאת במציאות, אבל העיקרון מובן.

(נד)     ומוציא מכרמלית לכרמלית – על כן מותר.

סעיף ד

^נמים שאין עמוקים עשרה טפחים, אין להם דין מים, להתיר לשפוך בהם במחיצה תלויה (נה). הגה: וכל שכן אם יבשו המים, אף על פי שהיו שם עמוקים עשרה (נו) (מרדכי).

^נבית יוסף.

(נה)     להתיר לשפוך בהם במחיצה תלויה – מדובר על מקום שדינו רשות הרבים. ובימינו זה לא שייך, כי פסקנו כבר שאין רשות הרבים במציאות.

(נו)       עמוקים עשרה – כי עתה, אחר ייבושם, נעשה המקום מרחב הילוך לרבים.

סעיף ה

(נז) ^סהיו שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, משוכה זו מכנגד זו מעט (נח) ואינה רחוקה מכנגדה ארבעה טפחים, בין אם עומדת תוך עשרה זו לזו בין יש ביניהם יותר מגובה עשר אמות (נט), ^עעשו לעליונה מחיצה בשותפות משל שניהם (ס) ולא עשו לתחתונה כלל (סא), שתיהן אסורות בה עד שיערבו (סב), וכל שכן אם עשו שתיהן ^פלתחתונה (סג) ששתיהן אסורות עד שיערבו, ^צאבל כל אחת מהן שעשתה לבדה (סד), בְּשֶׁלָּהּ, אין האחרת אוסרת עליה, אפילו לא עשתה האחרת בְּשֶׁלָּהּ (סה); ^קוכן אם עשו בשתיהן בשותפות משל שניהם, אין אחת אוסרת על חברתה (סו).

^סכמשנה בערובין פז, ב וכדמפרש לה רב (שם פח, א) וכפרוש רש"י שם בלשון ראשון. ^עכדמפרש לה רב ששת שם. ^פפרוש, שהעליונה משתמשת דרך התחתונה בנחת, דאסרי עלה. ^צטור ממשמעות הגמרא שם. ^קשם, וגם כן ממשמעות הגמרא.

(נז)      הקדמה לסעיף – הדיון בסעיף זה חוזר לתחילת הסימן, הדן במרפסת הבנויה מעל הים, דרכה שואבים את מי הים. דין הגזוזטרה, היא המרפסת, הוא רשות היחיד, והים דינו כרמלית. וכבר למדנו לעיל, כי מותר לשאוב דרכה מים, אם הוקמה מחיצה מעל או מתחת לגזוזטרה. סעיף זה דן בשתי גזוזטראות, האחת למעלה מחברתה, והשאלה היא, אם השימוש בשניהם אסור אם לאו.

(נח)     זו מכנגד זו מעט – העליונה אינה ניצבת במכוון מעל השנייה, כי במקרה זה, הדלי של הדייר בקומה העליונה חולף דרך הגזוזטרה התחתונה, ובוודאי אוסרים זה על זה. וגם אינן רחוקות זו מזו, כי אם אכן היה מרחק בינם, לא היה האחד יכול לשאוב מים דרך מרפסת השכן. וכיון שאין כאן שימוש משותף, אין האחד אוסר על חברו.

(נט)    יותר מגובה עשר אמות – אין חשיבות להפרשי הגובה בינם.

(ס)       בשותפות משל שניהם – אם שני הדיירים שילמו עבור הקמת המחיצה, המתירה את שאיבת המים, כפי שראינו בסעיף א, ברור שבכוונתם להשתמש בגזוזטרה.

(סא)   ולא עשו לתחתונה כלל – אין היתר לשאוב מים דרך המרפסת התחתונה, מאחר ולא הוקמה סביבה מחיצה.

(סב)   אסורות בה עד שיערבו – כי השימוש שעושים שניהם בגזוזטרה העליונה, משווה לה דין כמו חצר שותפים, בה הטלטול אסור, וגם אליה או ממנה, כל עוד לא עשו ערוב חצרות.

(סג)    וכל שכן אם עשו שתיהן לתחתונה – שניהם שילמו עבור הקמת מחיצה סביב התחתונה, והדייר העליון משתמש בנקב שבמרפסת התחתונה, לשאיבת מים. במקרה זה, השימוש בגזוזטרה התחתונה, שנעשתה חצר של שניהם, אסורה עד שיערבו.

(סד)   כל אחת מהן שעשתה לבדה – כל דייר הקים מחיצה, בכספו שלו, סביב מרפסתו, ושכינו כלל לא השתתף עמו. במצב זה, רשאי כל דייר למלא מים מתוך הגזוזטרה שלו.

(סה)   אפילו לא עשתה האחרת בְּשֶׁלָּהּ – דייר שנמנע מהקמת מחיצה, אינו אוסר על זה שהקים, כי אין לו כל זכות בגזוזטרה של חברו. שהרי אינם שותפים, הלכך אין המרפסת נידונה כחצר שותפים.

(סו)     על חברתה – כי אף שהשתתפו בתשלום הבניה, הרי למעשה שואב כל אחד מהגזוזטרה שלו, ואין האחד זקוק למחיצות שבמרפסת חברו.

סימן שנה סעיף א – גְזוּזְטְרָא למעלה מן המים, וחלון פתוח לה מן הבית, ועשה לה מחיצה כל סביבה.

סימן שנה סעיף א – אם יעשנה למטה מְחֻבֶּרֶת

סימן שנה סעיף ב – עשה דף או קָנֶה שתפול הצואה עליו קודם שתפול למים

סימן שנה סעיף ה – עשו לעליונה מחיצה בשותפות משל שניהם

סימן שנה סעיף ה – כל אחת מהן שעשתה לבדה בְּשֶׁלָּהּ