הלכות רשויות בשבת

סימן ש"ס

דין היקף מחיצות לשבת, ובו ג' סעיפים.

ראינו כבר כי חל איסור לטלטל בחלק מן המקומות שדינם רשות היחיד מן התורה. פעמים מפאת אחת משתי הסיבות דלהלן, ופעמים משתי הסיבות גם יחד:

א.     חכמים אסרו לטלטל ברשות היחיד אם היא פתוחה לרשות הרבים או לכרמלית, עד שמקום הפרצות יתוקן.

ב.      מרחב המוגדר רשות היחיד, ונמצא בשימוש כמה בעלי בתים, דומה לרשות הרבים. ובגין כך אסרו חכמים לטלטל בו, עד הקמת עירוב. דיני עירובי חצרות, הנעשה בחצר, יילמדו בהמשך. כמו גם שיתופי מבואות (המכונה פעמים רבות אף הוא "עירוב", בשולחן ערוך), הנעשה במבוי, שהוא המתחם אליו כמה חצרות פתוחות אליו.

מסימן זה עד סימן שסה, נסוב הדיון בעיקר סביב הסיבה הראשונה. ומסימן שסו עד שצב, על דיני עירוב. אבל הדינים מעורבים לפעמים. על כן חשוב לדעת כבר עתה את מהותו של עניין העירוב, כדי להבין סעיפים מסוימים בשולחן ערוך.

למדנו שכדי להגדיר מרחב מסוים כרשות היחיד, עליו להיות מוקף מחיצות. ובהמשך יבוארו בהרחבה דיני המחיצות הכשירות.

לצורך הבנת הסימנים הבאים, ראוי שנקדים ונסביר מספר מושגים.

לבוד: כל פחות משלושה טפחים דינו "לבוד". כלומר, אם המרחק בין שני גופים פחות משלושה טפחים, המקום מוגדר כמחיצה, כי הוא נחשב חסום מבחינה הלכתית.

לכן עמודים או בולי עץ ודומיהם הניצבים במרחק פחות משלושה טפחים זה מזה, מוגדרים מחיצה גמורה מן התורה. ובאופן זהה, חבלים שנמתחו בצורה אופקית מעמוד לעמוד, והטווח האווירי שבינם פחות משלושה טפחים, נחשבים למחיצה גמורה מן התורה, אם גובהה של זו הוא עשרה טפחים לפחות.

בסימן זה נלמד כי למרות שמן התורה מוגדרות מחיצות אלה כמחיצות גמורות, הן עדיין מחיצות גרועות, ובמקרים מסוימים אף גזרו חכמים שלא להחשיבם כלל כמחיצות.

צורת הפתח: צורת הפתח מוקמת באמצעות שני קנים עומדים, עליהם מושכב קנה שלישי. למרות שפתח רחב מעשר אמות, המקום אינו נחשב פרוץ. ופעמים שדווקא הוא, נידון כמחיצה גמורה[1].

מתחם המוקף מחיצה משלש רוחות, דינו מן התורה, רשות היחיד. אלא שחכמים חייבו להעמיד מחיצה, גם ברוח הרביעית. אם כי ניתן להקל בה, במחיצה הנוספת, מלבד העמדת צורת הפתח, כדלהלן.

לחי: עמוד בגובה עשרה טפחים, המשמש כעין התחלה של המחיצה הרביעית. כלומר, אסור לטלטל במתחם מוקף מחיצות משלש עבריו, כאמור, בגין היותו פתוח לרשות הרבים. אך אם יוקם בפתחו לחי, המקום יוכשר, ומותר לטלטל בו.

קורה: אפשר גם להשתמש בקורה שתונח בכניסת המבוי בצורה אופקית, בין מעל כתלי המבוי, ובין בתוכם. והיא מועילה כהיכר וסימון גבול[2].

בסימן זה נלמד על "מחיצות גרועות", אותם מקימים נוסעים שנקלעו בכניסת שבת למקום פתוח ופרוץ לגמרי, כגון בקעה או שדה. השובתים שם, מקימים לעצמם מחיצות זמניות, שתאפשרנה להם לטלטל במחנה המאולתר. אם הוקמו מחיצות גמורות, המחנה מוגדר "מוקף לדירה", ורשאים לטלטל בכולו, ללא הגבלה על גודל השטח. אבל אם הוקמו מחיצות "גרועות", כלומר נמתחו חבלים בקו אופקי, או הועמדו בולי עץ או קנים, במצב אנכי בלבד, הטלטול במחנה הוגבל בידי חכמים. שלא התירו זאת אלא בתנאים מסוימים, אודותם נלמד בסימן זה.

סעיף א

^איחיד שֶׁשָּׁבַת בְּבִקְעָה והקיף מחיצות גרועות, כגון שְׁתִּי (א) בְּלֹא עֵרֶב (ב) או עֵרֶב בְּלֹא שְׁתִּי, ^בעד סְאָתַיִם (ג) מותר לטלטל בכולו (ד), מסְאָתַיִם ואילך, אין מטלטלין בו אלא בארבע (ה). וכן הדין אם הם שְׁנַיִם (ו). ואם הם שלשה ישראלים, חשובים כְּשַׁיָּרָא (ז) ^גומותר לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה (ח), ^דובלבד שלא יקיפו יותר מכדי צרכם (ט), שלא ישאר בית סאתים פנוי שאין צריכים לו לתשמיש, אבל אם נשאר בית סאתים פנוי, אין מטלטלין בכל המוקף אלא בארבע אמות (י). ^הבמה דברים אמורים, כשהקיפו יותר על שש סאין, אבל אם לא הקיפו יותר על שש סאין, אף על פי שיש סאתים פנוי, כיון שהם שלשה, מותר (יא). הגה: אינו יהודי אינו מצטרף לשיירא (יב). ויש אומרים דהוא הדין קטן אינו מצטרף (יג) (רמב"ם פרק י"א).

^אמשנה ערובין טז, ב. ^בשם בגמרא. ^גכמו דהדר רב נחמן ואוקים אמורא עליה ודרש. ^דשם. ^המרדכי ממשמעות הגמרא מימרא דרב גידל יז, א.

(א)   שְׁתִּי – אנכי. כגון קנים, אפילו דקים, שננעצו בקרקע, והמרווח בין קנה לקנה פחות משלושה טפחים[3].

(ב)   עֵרֶב – אופקי. כגון חבל שנמתח בין שני עמודים[4].

(ג)    עד סְאָתַיִם – שהם חמשת אלפים (5000) אמות מרובעות. ובמידות שלנו, כאלף מאה חמישים ושנים (1152), מטר מרובעים.

(ד)   מותר לטלטל בכולו – כי זו רשות היחיד גמורה, שאפילו אם לא הוקפה לדירה, הטלטול מותר בה.

(ה)   אין מטלטלין בו אלא בארבע – אין מטלטלים בו יותר מארבע אמות. ואף שמן התורה זו מחיצה גמורה, והמתחם הוקף לדירה, חכמים אסרו לטלטל שם, כי אין זו נראית כמחיצה. ובמגורים זמניים, כגון אדם שעובר ממקום למקום, ומקים מחיצה זמנית, שיש בה רק שְתִּי, או רק עֵרֶב, הואיל והיא אינה נראית כמחיצה, הטלטול במתחם נאסר עליו, בגזירת חכמים. אמנם אם אלו מחיצות גמורות, כגון חוטים שנמתחו גם באופן אופקי וגם באופן אנכי, הטלטול מותר בכל השטח, אפילו אם הוא ענק.

(ו)     וכן הדין אם הם שְׁנַיִם – שני אנשים הקימו מחנה אחד, שגודלו כנזכר לעיל, וסביבו מחיצות גרועות. אין היתר לטלטל בו, מלבד בגודל של בית סאתיים, וכנתבאר.

(ז)    חשובים כְּשַׁיָּרָא – קבוצה. ודווקא יהודים, אבל אינם יהודים נחשבים כלא שייכים לקבוצה.

(ח)   אפילו הוא גדול הרבה – מאחר שקבוצה רגילה להשתמש בשטח נרחב.

(ט)   שלא יקיפו יותר מכדי צרכם – כל זמן שמשתמשים במקום להנחת חפצים, נראות המחיצות כמשמשות לדיור. ואף שהן גרועות, הן נחשבות מחיצה.

(י)    אלא בארבע אמות – כי אז חלק מן המקום נראה כאינו כמוקף לדירה, והיות שהמחיצות האלה הם זמניות וגרועות, נחשב הדבר כאילו אין כאן מחיצה, ואסרו חכמים לטלטל שם.

(יא)     מותר – כי כאשר נוכחים שלושה שוהים במתחם, ברור שלכל אחד נדרש שטח בגודל סאתיים (שהם 5000 אמות מרובעות).

(יב)     אינו מצטרף לשיירא – דין זה מוסכם על המחבר, שכתב בפירוש "שלושה ישראלים".

(יג)      קטן אינו מצטרף – נראה שלדעת המחבר, קטן אכן מצטרף[5].

סעיף ב

^והיו שלשה והקיפו כל צרכם (יד), ומת אחד בשבת (טו), מותרים בכל השבת (טז) כיון שנכנס השבת בהיתר. היו שנים והקיפו יותר מסאתים וְנִתְוַסְפוּ עליהם בשבת, אסורים כיון שנכנס שבת באיסור.

^אשם יז, א כרב הונא, וכן פסקו רא"ש והרמב"ם פרק טז. 

(יד)     והקיפו כל צרכם – אפילו היה זה שטח, שגודלו רב משלוש פעמים סאתיים.

(טו)     ומת אחד בשבת – ונותרו רק שנים במתחם, אשר מעיקר הדין, הטלטול הותר לכל אחד מהם רק בבית סאתיים.

(טז)    מותרים בכל השבת – רשאים לטלטל בכל המתחם, כי הפרמטר הקובע הוא, מצבם בכניסת השבת.

סעיף ג

^זהיו שלשה (יז) והקיפו כל אחד לעצמו (יח) זה בצד זה, ועירבו יחד (יט), אם החיצונים רחבים והאמצעי קצר שנמצא האמצעי פרוץ במילואו לחיצונים והחיצונים שיש להם גיפופים (כ) עודפים עליו מכל צד, נותנים להם כל צרכם באמצעי (כא) אפילו הוא גדול הרבה (כב), שאנו רואים כאילו כולם דרים בתוכו והרי יש שלשה ביחד (כג). ^חואף בחיצונים נותנים להם כל צרכם, דכיון שנעשו שיירא באמצע הֲוָה לֵיהּ אִינָךְ כחצר לאמצעי (כד). ^טויש אומרים שהחיצונים אינם מותרים אלא עד סאתים (כה), ואם אחד מהם יותר מסאתים (כו) גם האמצעי אסור שהרי הוא פרוץ במילואו (כז). ואם החיצונים פרוצים במילואם לאמצעי (כח), והאמצעי מגופף, ויחיד בכל אחד כלומר בכל קרפף אדם אחד, אין נותנין לכל אחד אלא בית סאתים (כט). ואם אחד מהחיצונים יותר מבית סאתים (ל), הוא לבדו אסור (לא). ואם האמצעי יותר מבית סאתים (לב), גם החיצונים אסורים שהרי הם פרוצים למקום האסור להם (לג). ^יאבל אם אחד בכל אחד מהחיצונים ושנים באמצעי, או שנים בכל אחד מהחיצונים ואחד באמצעי (לד), נותנין לשני החיצונים כל צרכם, דחשיבי כל מה שבאמצעי כאילו הוא בחיצונים (לה). ^כבמה דברים אמורים (לו), כשאינם פתוחים זה לזה יותר מעשר (לז), דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ פִּרְצָה (לח) וגם המגופפים אסורים (לט). ^לוכל זה (מ) כשכותלי קטנה נכנסין לגדולה וכשכותלי קטנה מופלגים שלשה טפחים מכותלי אורך הגדולה דאז אוסרת הגדולה על הקטנה (עיין לקמן סימן שע"ד סעיף ג'), דאם לא כן (מא) הוה ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים ונידון משום לחי (מב) וכולם חשובין מגופפין, וכאילו אין אחד מהם נפרץ לחבירו (מג), ואין נותנין להם באחד מהם אלא בית סאתים (מד).

^זשם צג, א. ^חהריטב"א בשם אחרים ורשב"א, וכן כתב הרב המגיד בשם רשב"א בפרק טז. ^טרש"י וכן כתב הטור. ^ישם בעיות ונפשטו לקולא. ^כריטב"א. ^לשם (ד"ה הלכתא).

(יז)      היו שלשה – הגיעו שלושה נוסעים למרחב פתוח, בו התעתדו לשבות. וכדי להתיר את הטלטול במתחם, הקימו שם מחיצות גרועות.

(יח)     והקיפו כל אחד לעצמו – לא באו כקבוצה וכשיירה, אלא כל אחד הקים לעצמו קרפף, שגודלו בית סאתיים.

(יט)    ועירבו יחד – עירובי חצרות, כדי שיוכלו לטלטל מאחד לשני. אם המחיצות שהוקמו סביבם היו טובות, כלומר מלאות, רשאים לטלטל בין כולם, גם אם המתחם גדול מאד.

(כ)       והחיצונים שיש להם גיפופים – הגיפוף הוא תחילת מחיצה. כלומר המתחם האמצעי צר יותר משני החיצונים, ורק שתי צדדיו מוקפים מחיצה. אבל בצדדים החוברים אל החיצונים, אין כל מחיצה. השנים החיצונים לעומת זאת, מוקפים מחיצות מכל ארבעת צדדיהם, ופתוחים לאמצעי (מדובר בפרצה פחותה מעשר אמות). מצב זה מגדיר את שני החיצונים כשוהים במתחם הפנימי, ומבחינה הלכתית הם נידונים כשיירא, ומותר להם להשתמש בכל המתחם, לכל צורכם.

(כא)    כל צרכם באמצעי – כמו שהוסבר, שני החיצונים פתוחים לאמצעי, ולכן נידונים כל שלושת הקרפפות כקרפף אחד גדול, המשותף לשלושה אנשים. וכבר ראינו בסעיף א, שבשיירא נותנים להם כל צורכם.

(כב)    אפילו הוא גדול הרבה – אפילו יותר מבית סאתיים, כגון שהוא ארוך מאוד, אף שהוא צר יותר מהחיצונים. והשיירא כאמור, מקבלת יותר מבית סאתיים, אם נדרש שטח רחב להנחת חפציהם.

(כג)     והרי יש שלשה ביחד – ולכן מעניקים להם דין שיירא.

(כד)    כחצר לאמצעי – שתי הקרפפות החיצונות נידונות כחצר עבור המתחם הפנימי, וכמסתעפות מן הפנימי, שהוא המרכז. וכיון שהם כמו שיירא, ויש עירוב המחבר בינם, יכול כל אחד להגדיל את שטחו, כפי צורכו.

(כה)    שהחיצונים אינם מותרים אלא עד סאתים – לשיטה זו רק האמצעי נידון כשיירא, בגלל מתחמו הפתוח במילואו לשני החיצונים. אבל החיצונים אינם יותר משנים, על כן דינם כקרפף של יחיד, שאין לו אלא בית סאתיים.

(כו)      יותר מסאתים – החיצונים אינם נחשבים שיירא, לדעה זו. ואם המתחם שהוקם גדול מבית סאתיים, אסור לטלטל בו.

(כז)     שהרי הוא פרוץ במילואו – האמצעי אף הוא נאסר בטלטול, עקב היותו פרוץ למקום האסור בטלטול. ואם רוצה לטלטל במתחמו, עליו לסגור את הפרצה באופן חלקי. הלכה כדעה ראשונה.

(כח)    פרוצים במילואם לאמצעי – כלומר, המתחם של החיצונים צר מן האמצעי, ואין בינם גדר.

(כט)   אלא בית סאתים – גודלו הרחב של האמצעי, מגדיר כל קרפף שלצידו כמסתעף מן המרכז. ובין אם זה שלימינו הוא המסתעף, ובין אם זה שלשמאלו הוא המסתעף, אין כאן אלא שניים, ולא שיירא. ואם יש בכל אחד בית סאתיים, כולם מותרים, כי עירבו זה עם זה. על כן הפנימי, שסביב מתחמו יש מחיצות בארבע הרוחות, רשאי לטלטל בקרפף. והחיצונים, הגם שהם פרוצים לגמרי בצד האמצעי, הם הרי פתוחים למקום המותר, על כן שלושתם מותרים.

(ל)        אחד מהחיצונים יותר מבית סאתים – מתחם חיצוני זה גדול מבית סאתיים, והשוהה בו נאסר לטלטל בקרפף, כי הוא יחיד, ואינו מצטרף לאמצעי והחיצוני האחר.

(לא)    הוא לבדו אסור – לאמצעי מותר, כי ארבע רוחותיו מוקפות מחיצות כאמור, ומתחמו אינו גדול מבית סאתיים. החיצוני האחר רשאי אף הוא לטלטל, כי מתחמו אינו גדול מבית סאתיים, והוא פרוץ למקום המותר לו.

(לב)     האמצעי יותר מבית סאתים – ונאסר עליו לטלטל בכולו.

(לג)     הם פרוצים למקום האסור להם – המתחמים החיצוניים מוקפים רק משלוש רוחותיהם במחיצות, וברוח הרביעית, הם פרוצים למקום אסור.

(לד)     ואחד באמצעי – בין אם המתחם האמצעי ישויך לקרפף ימין, ובין אם הוא יסונף לקרפף שמאל, יש כאן שיירא.

(לה)    כאילו הוא בחיצונים – וכיון שזו שיירא נותנים גם לאמצעי כל צורכו. לדעת היש אומרים, האמצעי יוכל לטלטל, אם לא יגדל מתחמו מבית סאתיים. אבל ביותר מכך, אי אפשר לשייכו לחיצוני.

(לו)      במה דברים אמורים – מתי ניתן להחשיב את שלושת השוהים בקרפפות, כשיירא אחת, ולהתיר את הטלטול בכל השטח.

(לז)     כשאינם פתוחים זה לזה יותר מעשר – אמות.

(לח)    דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ פִּרְצָה – ופִּרְצָה גדולה מעשר, מבטלת את דין המחיצה.

(לט)    וגם המגופפים אסורים – כל ההיתרים שניתנו בסעיף זה, בטלים, כשיש בין המתחמים פרצה גדולה מעשר. כי אפילו אם המתחמים כולם פחותים מבית סאתיים, הרי אין לאף אחד מהם ארבעה מחיצות, ואינם מוקפים כדין.

(מ)       וכל זה – מה שלמדנו, שחל איסור לטלטל, כאשר האמצעי פרוץ במילואו לחיצונים, או כשהחיצונים פרוצים במילואם לאמצעי, זהו רק אם חדרו מחיצות המתחם הפרוץ אל הקרפף השני, בעומק שלושה טפחים, רק במקרה זה ייחשב המקום כולו פרוץ במילואו.

(מא)   דאם לא כן – אם המחיצות אינן נכנסות בעומק שלושה טפחים.

(מב)    ונידון משום לחי – מחיצת המתחם נחשבת כלחי, כלומר כתחילת קיר, לקרפף הסמוך לו. וכפי שנלמד בהמשך (סימן שסג, סעיף ט), בדיני מבואות הפתוחות לרשות הרבים, לחי שגובהו עשרה טפחים, מתיר את הטלטול במבוי, כי נחשב תחילת מחיצה רביעית. ולהלן (שם) נראה, כי אין צורך להבחין בלחי מתוך המבוי, אלא די בכך שהוא ניצב שם, כדי שהמקום לא ייחשב פרוץ במילואו. ולכן הגם שהקרפף נדמה למביט מתוך הקרפף, כפרוץ במילואו, אין הדבר כן.

מלמד המחבר בדבריו כאן, שמה שכתב שאם האמצעי יותר מבית סאתים, גם החיצונים אסורים, אין זה אלא כשהמחיצות חודרות לאמצעי. אבל כאשר המחיצות של המתחמים החיצוניים אינן חודרות פנימה למקום האסור להם, נידונים קצוות כתלי החיצונים כלחי. וכשיש לחי כל אחד מן המתחמים הוא נידון כסתום, ומותר לטלטל בתוכו.

(מג)    אין אחד מהם נפרץ לחבירו – כי הלחי גורם שכל שלושת הקרפפות יוגדרו כמוקפות מחיצות מכל ארבעת רוחותיהם, והן סמוכות זו לזו. לכן מותר לטלטל בקרפף, אם אינו גדול מבית סאתיים, ורשאים גם לטלטל ביניהם, אם עירבו.

(מד)    אלא בית סאתים – ואף שבתחילת הסעיף ראינו כי החיצונים מסונפים לפנימי, אין זה אלא משום שהפנימי פרוץ לחיצון, כי אז יש חיבור ביניהם. אבל כשאינו פרוץ להם, כגון שיש לחי, וכאמור, הרי הוא כסתום. וכיון שהמתחמים לא חברו אליו, אינם מסונפים לפנימי.

הקדמה – לבוד

עמודים או בולי עץ ודומיהם, הניצבים במרחק פחות משלושה טפחים זה מזה

הקדמה – לבוד

חבלים מתוחים בצורה אופקית – הטווח האווירי בינם פחות משלושה טפחים

הקדמה – צורת הפתח

שני קנים עומדים, עליהם מושכב קנה שלישי – אף אם הפתח רחב מעשר אמות

הקדמה – לחי

עמוד גבוה עשרה טפחים המוצב בפתח

הקדמה – קורה

מונחת בכניסה למבוי בצורה אופקית

הקדמה – קורה

קורה מונחת בין כותלי המבוי

סעיף קטן מ

אם חדרו מחיצות המתחם הפרוץ אל הקרפף השני, בעומק שלושה טפחים