הלכות רשויות בשבת

סימן שס"ג

דיני מבוי ולחי, ובו ל"ו סעיפים.

 

 

ראינו בהקדמה
לסימן ש"ס, כי למרות שמן התורה מוגדרים החצר והמבוי רשות היחיד, ומותר לטלטל
בם. אסרו חכמים את הטלטול, אם הם פתוחים לרשות הרבים או לכרמלית, עד שתוקם צורת
הפתח, או לחי או קורה.

כדי שנבין סימן
זה, צריך להבחין בהבדל שבין חצר למבוי. החצר הוא שטח סמוך לבית או כמה בתים, ומשמש
את תושבי הבתים, לשימושים יום יומיים, כגון אפיה כביסה, או מנוחה. המבוי לעומת
זאת, הוא כעין כביש חד סטרי, ממנו מסתעפים מספר חצרות, והוא משמש כמעבר לרשות
הרבים וממנה. דיני תיקון החצר חמורים יותר מתיקון המבוי, כי סביר יותר שהנוכחים
בחצר לא יבחינו במעבר בין הרשויות, ויגלשו בלא משים למבוי או לרשות הרבים.

סימן ארוך זה
נחלק לכמה חלקים: סעיף א נותן הקדמה, להבנת כל הסימן. סעיף ב מורה כיצד להכשיר חצר.
ומסעיף ג עד סעיף יג, כיצד ניתן להכשיר מבוי, על ידי לחי. מסעיף יד עד סעיף כה, כיצד
להכשיר מבוי, על ידי קורה. ומסעיף כו עד סוף הסימן, על איזה מבוי חלים אופני ההכשר,
אודותם למדנו[1].

 

סעיף א

^אמקום שיש לו שלש מחיצות (א), אסרו חכמים
לטלטל בו עד שיעשה שום תיקון ברביעית (ב).

^אערובין ב, א.

 

(א)   שלש מחיצות
– כל מתחם המוקף שלש מחיצות בגובה עשרה טפחים, ושטחו גדול מארבעה על ארבעה טפחים, מוגדר
רשות היחיד מן התורה, אלא שחכמים אסרו לטלטל שם[2].

(ב)   שום תיקון
ברביעית – די בהיכר כלשהו, כפי שיתבאר, ואין צורך במחיצה
מלאה.

 

 

סעיף ב

^בחצר שנפרץ במילואו (ג) עד עשר אמות (ד),
ניתר בפס רחב ארבעה טפחים שיעמידנו מצד אחד במקום הפרוץ (ה), ואם ירצה לתקנו בשני
צדי הפרצה, ^גדי בִּשְׁנֵי פַּסִין שֶׁל שְׁנֵי מַשֶׁהוּיִין (ו). ^דוהוא הדין
לנשתייר מהם כותל רביעי בָּנוּי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד (ז), או אם נשתייר
מהשני צדדים ^הטפח מכאן וטפח מכאן (ח), וכל זה בגובה עשרה טפחים (ט). ^וואפילו אין בפרצה
ארבעה טפחים (י), כיון שהוא במילואו צריך תיקון עד שיהא בה פחות משלושה (יא). ^זואם יש בפרצה
יותר מעשר אמות, אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת פתח (יב).

^בשם יב, א. ^גשם. ^דשם בפירוש הרב
רבנו יהונתן, וכן משמע מדברי רש"י. ^הבבית יוסף כתב "לאו דוקא
טפח דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי". ^ושם. ^זמשנה שם טו,
א.

 

(ג)    שנפרץ במילואו – כלומר,
חצר שמשלש רוחותיה מוקפת מחיצות, אך בצידה הרביעי, אין כל מחיצה.

(ד)   עד עשר
אמות – אם רוחב החצר בצד הפתוח אינו גדול מעשר אמות,
ניתן להכשירו בהצבת פס. אך אם הפתח גדול מעשר אמות, אין החצר מותרת בטלטול, עד הקמת
צורת הפתח בפרצה (כפי שנלמד בסעיף כז).

(ה)   שיעמידנו
מצד אחד במקום הפרוץ – הפס הרחב הוא לוח כלשהו, מעץ או חומר
אחר, המוצב באחד מצידי הפתח, ומשמש כתחילת מחיצה.

(ו)     בִּשְׁנֵי פַּסִין שֶׁל שְׁנֵי מַשֶׁהוּיִין
– הפסים הזעירים בשתי קצוות הכניסה, כמוהם כתחילת קיר. ולכן אין זו פירצה, אלא
פתח.

(ז)    כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד
– הצד הרביעי במקרה זה, אינו פרוץ במילואו. וכל צד שאינו פרוץ במילואו, ורוחבו פחות
מעשר אמות, מוגדר "פתח".

(ח)   טפח מכאן וטפח מכאן – כיון
שבשני הצדדים קיימת תחילת מחיצה, הרי זו פרצה שאין בה עשר אמות, ודינה פתח[3].

(ט)   בגובה עשרה טפחים – זהו
הגובה הדרוש למחיצה.

(י)    אין
בפרצה ארבעה טפחים – אם כי, חצר שרוחבה צר כל כך, כמעט ואינה
מצויה.

(יא)     עד שיהא בה פחות משלושה – כי
אז נחשבת הַפִּרצה כחסומה לגמרי, מדין "לבוד".

(יב)     בצורת פתח – פירוש,
מעמיד קנה בצד אחד של הפרצה, וקנה אחר בצדה השני. ועל גבם יניח קנה שלישי.

 

 

סעיף ג

(יג) ^חמבוי שיש לו שלש מחיצות ופרוץ בצד רביעי,
הִתִּירוּ בלחי (יד) (פירוש, תרגום "הקרש האחד", לוּחָא חֲדָא (טו)) ^טשעביו ורחבו כל שהוא, שיעמידנו בפתח המבוי
ויהיה גבהו עשרה טפחים (טז). ומכל דבר שיעשנו כשר, ^יאפילו מבעלי חיים, ^כובלבד שיקשרנו שם
בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאים מן הכתלים בענין שאינו יכול לרבוץ (יז), כדי
שלא יתמעט גבהו מעשרה טפחים (ואפילו קשר שם אדם נמי הוי לחי (יח) א"ז).

^חמשנה שם יא, ב וכדמפרש לה שם בגמרא. ^טמשנה
שם יד, ב וכתנא קמא. ^ישם וכתנא קמא. ^כטור וכן כתב הרב המגיד
בפרק טז מדין המחיצה בסימן שס"ב סעיף ה ושם ציינתיו.

 

(יג)      הקדמה לסעיף – סעיף
זה דן במבוי, שפרוץ לגמרי בצידו הרביעי, אבל הפרצה אינה יותר מעשר אמות.

(יד)     התירו בלחי – בניגוד
לחצר, בה מועילה רק הקמת פס ברוחב ארבעה טפחים, במבוי די בלחי.

(טו)     לוּחָא חֲדָא – תוספת
זו אינה מדברי הרמ"א, ותכליתה לפרש את מקור המילה לחי. מקורה בארמית, כי אונקלוס
תרגם את המילה קרש – לוּחָא[4].

(טז)    ויהיה גבהו עשרה טפחים – הגובה
המינימלי הדרוש למחיצה.

(יז)      שאינו
יכול לרבוץ – כי אם ירבוץ, יפחת גובהו מעשרה טפחים. דוגמא
זו היא כמובן תיאורטית, כי אין לצער בעלי חיים.

(יח)     ואפילו
קשר שם אדם – גם זו דוגמא תאורטית, כמובן, ואסור לעשות כן, בתכלית
האיסור. אם כי זו דרכו של התלמוד, להביא דוגמא קיצונית, כדי להסביר את הכלל,
שיצירת מחיצה אפשרית בכל דבר.

 

 

סעיף ד

^לאם יש קצת כותל ברוח רביעי עולה משום לחי,
ובלבד שיהא בו רוחב טפח (יט).

^לתוספות בפרק קמא דערובין והגהות מיימוני פרק יז.

 

(יט)    ובלבד שיהא בו רוחב טפח – כפי
שראינו בחצר. אלא שבמבוי, די באחד מצדדי הפרצה, שיש בו מעט מן הכותל, כדי שישמש
כלחי[5].

 

 

סעיף ה

^מלֶחִי דְּאִי נָשִׁיב בֵּיהּ זִיקָא לֹא
מָצֵי קָאֵי (כ), לֹא חָשִׁיב לֶחִי (כא).

^מהגהות אשירי בפרק קמא.

 

(כ)       לֹא
מָצֵי קָאֵי – תרגום: לחי שלא יכול לעמוד, כאשר הרוח מנשבת.

(כא)    לֹא
חָשִׁיב לֶחִי – ולא הותר הטלטול במבוי זה.

 

 

סעיף ו

^נצריך שלא יהא הלחי רחוק מן הכותל שלשה טפחים
(כב).

^נהרב רבנו יהונתן בפרק קמא דערובין.

 

(כב)    רחוק
מן הכותל שלשה טפחים – לחי מרוחק יותר משלושה טפחים, אינו נחשב תחילת
מחיצה, ואין לו דין לחי. אבל בפחות משלושה טפחים, הוא כשר, כי כל פחות משלושה, נחשב
סתום.

 

 

סעיף ז

^סלחי, אפילו שברים ושברי שברים, כשרים בו
(כג). הגה: ולכן
עושין לחי מִסִּיד טָחוּי בכותל (כד), ובלבד שיזהר שלא יִתְמַחֶה יותר משלש לארץ (כה) (תה"ד סי'
ע"ד).

^סהגהות פרק יז.

 

(כג)     כשרים
בו – אין שיעור לעובי הלחי, כי אינו צריך להיות עמוד אמיתי. אבל
יש שני תנאים, שבלעדיהם לא יוגדר לחי. האחד, עליו להיות גבוה עשרה טפחים. השני, אין צורך שיגיע
עד הקרקע. ואם אין בינו לקרקע יותר משלשה טפחים, הוא כשר. מלבד זאת, אם הלחי מורכב
מחלקים שונים, לא מחוברים, שהפער בין מרכיב אחד למשנהו אינו גדול משלושה טפחים, הוא
כשר.

(כד)    מִסִּיד
טָחוּי בכותל – מוסיפים בליטת סיד על הכותל, והיא כשרה כלחי.

(כה)    שלא
יִתְמַחֶה יותר משלש לארץ – כלומר יש לוודא שאין חשש
שהסיד הקרוב לארץ יתפורר, כי אם הלחי לא יהא מקורב לקרקע, בפחות משלושה טפחים, אין
זה לחי. המחבר לא הביא היתר זה, מפאת החשש הנזכר[6].

 

 

סעיף ח

^עלחי שעשאו מעצי אשירה (כו), כשר.

^עמוסכם מהאמוראים בערובין דף פ, ב ולא אמרינן דכיתותי
מיכתת שיעוריה, אף על פי שצריך שיהיה בגבהו עשרה טפחים, כבר יישב זה שם הרב המגיד בפרק
יז.

 

(כו)      שעשאו מעצי אשירה – אלו
עצי עבודה זרה נטולי כל ערך, מאחר וחובה לשורפם. אבל כיון שהלחי אינו צריך להיות
בעל ערך, גם עץ כזה כשר ללחי, שהרי עליו לשמש כתחילת מחיצה פיזית. אם כי זהו, כמובן,
דין לא מציאותי.

 

 

סעיף ט

^פבין שנראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי
^צואינה נראית
לעומדים בחוץ (כז), ^קבין שנראית לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי (תוס'
והרא"ש פ"ק דעירובין) ^רואינה נראית לעומדים בפנים (כח), כשר (כט).

^פמסקנת הגמרא בדף ט, ב. ^צכזה ←  לפירוש רש"י (שם ד"ה נראה מבפנים). ^קכזה ← לפירוש רש"י (שם

ד"ה נראה מבחוץ). ^רכזה לפירוש התוספות (שם ד"ה ולרשב"ג←

 

 

(כז)     ואינה נראית לעומדים בחוץ
– הלחי אמור לתת חזות ויזואלית של תחילת מחיצה רביעית. ואם לעומדים בתוך המבוי הלחי
נראה כך, הוא כשר. גם אם לעומדים בחוץ אינו נראה כלחי, רק כחלק מעובי הכותל.

(כח)    ואינה
נראית לעומדים בפנים – כגון שהכותל הוארך. והעומדים בחוץ, מול
כניסת המבוי, רואים בליטה מסוימת שצורפה לקיר. אבל למביטים מבפנים, נראה הלחי כהמשך
הכותל.

(כט)   כשר – שכן מקום זה הוא רשות
היחיד, מן התורה[7].
לכן ניתן להסתפק במחיצה זעירה, או היכר כל שהוא.

 

 

סעיף י

^שהרחיקוֹ מהכותל שלשה, או שהגביהו מהארץ שלשה,
פסול (ל). ^תואם הגביהו פחות משלשה, אף על פי שאין בו אלא שבעה ומשהו, כשר (לא).

^ששם יד, ב. ^תהרב המגיד בפרק יז בשם
הרשב"א.

 

(ל)       
פסול
– לחי הניצב בריחוק כזה, אינו יכול להיחשב כתחילת מחיצה.

(לא)    כשר – כי כל פחות משלושה
טפחים נחשב סתום.

 

 

סעיף יא

^אאפילו לא עשאו לשם לחי, אלא שנזדמן לו שם
מאליו, כשר; ^בובלבד שיסמכו עליו מערב שבת (לב), אבל לא סמכו עליו מערב שבת, כגון שהיה
שם לחי אחֵר ונפל בשבת, ובאים עכשיו לסמוך על זה, לא (לג). (אבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת, כאלו סמכו
עליו דמי (לד)) (ב"י בשם רש"י והגהות אשירי והמגיד פט"ז).

^אשם בגמרא טו, א וכאביי, וזו אחד מן הלכות יע"ל
קג"ם (ראה ב"מ כב, ב). ^בשם.

 

(לב)     ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת
– הלחי אינו מחיצה באמת, והשוהים במבוי נדרשים להתוודע אליו, כדי שיזכיר להם אודות
איסור הטלטול, מחוץ למבוי. אבל אם הלחי הוקם שם ללא ידיעתם, אין בו תועלת, כי לא יזכיר
דבר.

(לג)     ובאים
עכשיו לסמוך על זה, לא – במילים אלה המחבר מצמצם מאוד,
את הכלל שכתב בתחילת הסעיף. נמצא שכל לחי שהוקם לפני שבת, מן הסתם סמכו עליו כלחי.
ורק במקרה שהלחי עליו סמכו נפל, לא יוכל הלחי, שלא סמכו עליו, להיחשב לחי.

(לד)     כאלו סמכו עליו דמי – זה
הסבר דברי המחבר.

 

 

סעיף יב

^גלחי העומד מאליו (לה), אפילו סמכו עליו
מערב שבת (לו), אם המבוי רחב יותר משמונה אמות, ^דאם הלחי בולט לתוכו ארבע אמות (לז) אינו
נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו (לח), ^הויעמידנו ברוח שכנגדו (לט), ^וואם ירצה להעמידו
אצלו יעשנו ^זמעט עב או דק יותר מהבליטה (מ), כדי שיהא ניכר שהוא לשם לחי. הגה: ואם העמידוֹ לשֵם לחי (מא), דְאִית לֵיה קָלָא שתקנו לחי למבוי זה (מב), אפילו רחב ארבע אמות הוי לחי.

^גשם ה, ב וכרב הונא בריה דרב יהושע. ^דכזה  –  ^השם כרב פפא, כנ"ל. ^ושם כרב הונא בריה דרב יהושע. ^זכזה  ←

.

 

(לה)    לחי
העומד מאליו – כלומר לא מדובר על קיר או פס שהונח שם, כי זו
מחיצה גמורה, ודי בה. אלא בעץ נטוע היכול לשמש כלחי, או אובייקט אחר שלא הוצב כמחיצה,
כגון קורות, או כל דבר אחר שאינו מחיצה.

(לו)      סמכו
עליו מערב שבת – כגון שחשבו בערב שבת להסתמך על אילן נטוע, או אובייקט
אחר שלא הוצב כמחיצה.

(לז)     אם הלחי בולט לתוכו ארבע אמות
– אם הלחי הספציפי הזה, הנעשה מאיליו, בולט פנימה.

(לח)    וצריך
לחי אחר להתירו – הואיל ולא הונח כמחיצה, אינו נחשב ככזו. ואינו
נראה כהיכר, שהרי עומד שם מאיליו.

(לט)    ויעמידנו
ברוח שכנגדו – בצדה השני של הכניסה.

(מ)       עב או
דק יותר מהבליטה – כדי שיהיה ברור, שאינו חלק מהלחי שנוצר
מעצמו.

(מא)   העמידוֹ
לשֵם לחי – בדרך כלל, לחי ברוחב ארבע אמות יצא מתורת לחי,
מאחר ואינו נראה כזמני. אלא נידון כמחיצה, הסוגרת את המבוי ברוח הרביעית. מקרה זה שונה,
וניתן להציב בפתח הכניסה לחי ברוחב ארבע אמות, מהטעם שיבואר מיד.  

(מב)    דְאִית
לֵיה קָלָא שתקנו לחי למבוי זה – התפרסמה ידיעה, על הצבת לחי
בפתח. לכן הוא כשר במקרה זה, למרות רוחבו. כי הקול והפרסום, יצרו את ההיכר הנדרש.

 

 

סעיף יג

^חלחי המושך עם דפנו של מבוי (מג) שהעמיד
חודו כנגד עובי הכותל ^טדְּשָׁוֶה מבפנים ונראה מבחוץ, שאין חודו של לחי
מכסה כל עובי הדופן (מד), פחות מארבע אמות נידון משום לחי (מה) ומשתמש עם חודו
הפנימי (מו). ארבע אמות (מז), נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכל המבוי, שהרי אין
כאן לחי.

^חשם מימרא דרב הונא. ^טכזה.

 

(מג)    עם
דפנו של מבוי – ונראה כהמשך הקיר.

(מד)    שאין
חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן – אם שווה עובי הלחי לקיר המבוי,
והוצב שם כהמשכו, אין בו דין לחי, כי לא נוצר כל היכר. אבל לחי שרוחבו צר מעובי
קיר המבוי, אף שמתוך המבוי לא ניתן להכיר בהפרש זה, דינו לחי. כי אין צורך שההיכר ייראה
מבפנים, אלא די במה שניכר מבחוץ, כפי שלמדנו לעיל.

(מה)   פחות מארבע
אמות נידון משום לחי – רק כשהלחי פחות מארבע אמות, ניתן להכיר שאינו
חלק מהקיר, מפני שקיר זה ארוך מעט יותר, מהצד שמולו.

(מו)     ומשתמש עם חודו הפנימי – הטלטול
במבוי הותר רק עד נקודת מפגש הלחי עם קיר המבוי, ולא מעבר לכך. כי אין הלחי מוגדר כהמשך
למבוי, אלא כהיכר בלבד.

(מז)     ארבע אמות
– לחי גדול הוא מקום חשוב בפני עצמו, ואינו משמש כהיכר למבוי. רק כמו קיר המשך למבוי.
נמצא כי אין בפתח מבוי זה, שום לחי.

 

 

סעיף יד

(מח) ^יעוד יש הכשר אחר למבוי הפרוץ ברוח רביעית,
בקורה שיניחנה על ראש המבוי. וצריך שיניחנה על כותלי המבוי (מט), ^כאבל אם נעץ שתי
יתדות (נ) אצל המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו, והניחם עליהם, פסול (נא).  

^ימשנה שם יא, ב. ^כשם בגמרא (ח, ב) וכרבא.
הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק יז.

 

(מח)   הקדמה לסעיף – נזכיר
בקצרה, שמבוי הפרוץ ברוח רביעית, לצד רשות הרבים, דינו מן התורה רשות היחיד, ומותר
לטלטל בו[8]. אבל חכמים אסרו זאת, עקב קרבתו
לרשות הרבים, ומפאת היותו דרך לרבים. בשונה מרשות היחיד, שאין רבים צועדים שם.

סעיף זה מלמד, כי מלבד הלחי המתיר את המבוי, ניתן
להניח קורה כהיכר. ומכאן ועד סעיף כה, יוסברו דיני כשרותה של הקורה.

(מט)   שיניחנה
על כותלי המבוי – הנחת קורה על כותלי המבוי, שונה מהקמת צורת
הפתח. כי צורת הפתח מחייבת זקיפת שני קנים, על גבם יונח קנה שלישי. אבל הקורה אינה
זקוקה לדבר מלבד קירות, עליהם תונח. ולגבי התועלת, צורת הפתח מועילה יותר, כי דינה
מחיצה. מה שאין כן קורה, שמועילה רק כהיכר. ומלבד זאת, כשרותה תלויה בכללים רבים.

(נ)       
נעץ שתי יתדות – על הקיר, מצידו
החיצוני של המבוי, בצד רשות הרבים.

(נא)     פסול – כי הקורה צריכה לחבר
בין שני הקירות[9],
וכאן הונחה מחוץ לקירות.

 

 

סעיף טו

^לוצריך שיניחנה כדי להתיר המבוי (נב), אבל
אם לא נעשית לשם כך (נג), אפילו סמכו עליה מערב שבת, פסולה (נד).

^להרא"ש שם גבי לחי העומד מאליו, והרב המגיד בפרק
יז בשם הרשב"א.

 

(נב)     שיניחנה
כדי להתיר המבוי – הקורה תכליתה יצירת היכר. וכשמניחה, יעשה
זאת לצורך התפקיד שחכמים הועידו לה.

(נג)      אם לא
נעשית לשם כך – כגון שהוצבה כתמיכה לכתלים.

(נד)    
פסולה – הקורה[10].

 

סעיף טז

^מקורה זו שאמרנו, צריכה שיעור (נה). ^נולפיכך אם עשאה
מעצי אשירה (נו), פסולה. דכיון דלשריפה קיימא, כתותי מכתת שיעורה (נז).

^ממשנה שם יג, ב. ^נשם בגמרא פ, ב וכרבי חייא
בר אשי.

 

(נה)     צריכה
שיעור – מידת השיעור תוסבר בסעיף הבא.

(נו)       עשאה
מעצי אשירה – עצים ששירתו לעבודה זרה.

(נז)      דלשריפה
קיימא, כתותי מכתת שיעורה – תרגום: הואיל והעצים עומדים להישרף,
אין להם שיעור. פירוש, העובדה שהקורה זקוקה לשיעור, מצביעה על היותה דבר חשוב, בעל
ערך. לכן נפסלו עצי אשירה אלו לקורה, כי הוקצו לשריפה, ואיבדו כל ערך. הלחי לעומת
זאת, אינו זקוק לשיעור מסוים, ולכן ניתן להשתמש בעצי אשרה כלחי, וכפי שלמדנו (לעיל
סעיף ח). כל זה תיאורטי, כי עצי אשרה אינם מצויים כלל בימינו.

 

 

סעיף יז

^סשיעור הקורה, רָחבה טפח (נח) ועָביה כל
שהוא (נט), רק שתהא חזקה כדי לקבל אריח שהיא חצי לְבֵנה של שלושה טפחים (ס), ^עואם היא רחבה ארבעה
טפחים (סא) אין צריך להיות חזקה לקבל אריח (סב).

^סמשנה שם יג, ב וכתנא קמא. ^עשם בגמרא יד, א
וכרבי אלעאי אמר רב. הרא"ש והמרדכי בשם רבנו חננאל שם. והרב המגיד בפרק יז
בשם הרשב"א.  

 

(נח)     רחבה
טפח – כי רק בעובי זה, ניתן להכיר בה. אבל חוט דק,
אינו ניכר.

(נט)    ועָביה
כל שהוא – אין אנו זקוקים לעובי, לצורך ההיכר.

(ס)       חצי לְבֵנה
של שלושה טפחים – אריח ברוחב טפח וחצי. וכשהקורה רחבה טפח,
יכולה היא לקבל אריח כזה.

(סא)   רחבה ארבעה
טפחים – זה נחשב מקום חשוב.

(סב)   אין צריך להיות חזקה לקבל אריח
– כי יש לה היכר בזכות חשיבותה.

 

 

סעיף יח

^פמעמידים (סג), דהיינו אם היא נסמכת על
יתדות היוצאים מן הכותל שאין ברחבן טפח (סד) ולא בארכן שלשה (סה), ^ציש אומרים שצריך
שיהיו חזקים לְקַבְּלָהּ ולקבל חצי לבנה (סו). ^קויש אומרים שאין צריך שיהיו חזקים אלא כדי
לְקַבְּלָהּ בלבד (סז).

^פשם בגמרא וכפירוש רש"י. ^צכרב חסדא
שם. הרמב"ם בפרק יז וסמ"ג. ^קכרבה בר רב הונא. הרא"ש בשם
הר"מ והסכים עמו.

 

(סג)    מעמידים
– ניתן אמנם להניח את הקורה ישירות על קירות המבוי, בשני צידי הפתח. אך לא תמיד זה
נוח, כגון אם הקירות גבוהים. הפתרון הוא, להניח קורה על יתדות קבועות בקיר, בתוך
המרחב שבין שתי הקירות.

(סד)   שאין
ברחבן טפח – לכן לא ניתן להגדיר אותן עצמן כקורה.

(סה)   ולא
בארכן שלשה – כיון שכך, הקורה המונחת על היתדות, מוגדרת כנוגעת
בקיר.

(סו)     שיהיו
חזקים לְקַבְּלָהּ ולקבל חצי לבנה – אף שהיתדות עצמן אינן הקורה,
ורק תומכות בה, דיני הקורה חלים גם עליהן.

(סז)    כדי לְקַבְּלָהּ בלבד – די בכך
שיתדות יחזיקו את הקורה. אבל הן עצמן אין להם דין קורה, כי לא מחמתם יוכשר המבוי.
אלא הקורה שתונח עליהן היא שתכשיר את המבוי. להלכה, אפשר לסמוך על שיטה זו.

 

 

סעיף יט

^ראם היתה הקורה עגולה, צריך שיהיה בְּהֶקֵפָהּ שלשה
טפחים, שאז יש בְּרָחְבָּהּ טפח (סח).

^רמשנה יג, ב.

 

(סח)   שאז יש
ברחבה טפח – על פי הכלל המתמטי שההיקף הוא פי שלוש מהקוטר (אם
כי זה בערך, כי המידה המדויקת היא פי 3.14 ועוד משהו).

 

 

סעיף כ

^שהיתה עקומה (סט), ועקמימותה נוטה חוץ
למבוי (ע) או למעלה מעשרים (עא) או למטה מעשרה (עב), רואין כל שֶאִלו ינטל
העקמימות ואין בין זה לזה שלשה (עג), כשרה; ואם לאו, פסולה.

^שבגמרא בפירוש המשנה.

 

(סט)  היתה עקומה –
כמין קשת.

(ע)       ועקמימותה
נוטה חוץ למבוי – בצד רשות הרבים.

(עא)    או
למעלה מעשרים – בהמשך נראה שקורה שהונחה למעלה מעשרים אמה
פסולה, כי אינה ניכרת.

(עב)    או
למטה מעשרה – קורה שהונחה למטה מעשרה טפחים, אינה מועילה,
כפי שעוד נלמד.

(עג)     ואין בין זה לזה שלשה – טפחים.
אם יוסר החלק הגבוה מדאי, או הנמוך מדאי, מהקורה. והפער שבין שני החלקים הנותרים, פחות
משלושה טפחים, הרי זו קורה כשרה. עצם עקמימותה, אינה בעיה.

 

 

סעיף כא

^תהיתה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל
זה, כגון שסמכה על עמודים, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה
ופגעו זו בזו באמצע המבוי, אם אין ביניהם שלשה (עד), כשרה; יש ביניהם שלשה, פסולה
(עה).  

^תברייתא שם. 

 

(עד)    אם אין
ביניהם שלשה – טפחים.

(עה)    פסולה – הקורה צריכה להימשך
ברצף, מקיר אחד למשנהו. ואם יש מרחק פחות משלושה טפחים, הרי הוא כסתום, וזו קורה כשרה.
יותר מכך, היא פסולה.

 

 

סעיף כב

^אהניח שתי קורות זו בצד זו, ולא בזו לקבל
אריח (עו) ולא בזו לקבל אריח, אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו, דהיינו טפח (עז),
^בואין בין זו לזו
שלשה טפחים (עח), אינו צריך להביא קורה אחרת (עט); ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.
^גויש אומרים שצריך
שיהיו קרובות זו לזו בתוך טפח (פ).

^אברייתא שם. ^בהרמב"ם בפרק יז. ^גטור,
וכן כתב הגהות מיימוני החדשות בשם מהר"ם, וכן פירש רבנו יהונתן.

 

(עו)      ולא
בזו לקבל אריח – כלומר, אינה רחבה טפח.

(עז)     דהיינו טפח – כגון
שכל אחת חצי טפח.

(עח)    ואין בין זו לזו שלשה טפחים
– שתי הקורות נחשבת מחוברות, מדין לבוד.

(עט)   אינו
צריך להביא קורה אחרת – כלומר, המבוי מוכשר באמצעות שתי
הקורות יחד.

(פ)       שיהיו
קרובות זו לזו בתוך טפח – דין לבוד אינו מועיל אלא, שהאוויר
ייחשב סתום. וכאן אין בכך תועלת, כי נדרשת קורה שבמציאות יש ברוחבה טפח. ורק קורות
קרובות מאוד, שבמציאות ניתן להניח עליהם אריח ברוחב טפח וחצי, כשירות. אבל אם הן
מרוחקות שלושה טפחים, האריח ייפול. להלכה, אפשר לסמוך על השיטה הראשונה.

 

 

סעיף כג

(פא) היתה אחת למעלה ואחת למטה, ^דרואים את העליונה
כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה (פב), ובלבד שלא תהא העליונה למעלה
מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה (פג). ^הולא יהיה ביניהם שלשה טפחים לא בגובה (פד)
ולא במשך (פה) כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכוונה עד שיֵעשו זו בצד זו. ^וויש פוסלים (פו).

^דברייתא דרבי יוסי ברבי יהודה שם, טור בשם
הרמב"ם. ^ההרמב"ם שם. ^וטור בשם רבנו מאיר
מרוטנבורג ואביו הרא"ש, וכן הוא בנוסח הרי"ף דאין הלכה כרבי יוסי ברבי
יהודה.  

 

(פא)    הקדמה
לסעיף – סעיף זה ממשיך לדון בשתי קורות שרוחב כל אחת
פחות מטפח, וביחד רוחבן טפח. נוסף על כך שאינן צמודות, הן גם לא בגובה זהה.

(פב)    כאלו
היא למעלה – כלומר לא מתחשבים בהפרשי גובה, ואם הם קרובים
זה לזה בפחות משלושה טפחים, אחר שנדמיין שגובהם זהה, שתי הקורות כביכול מתחברות, ומתירות
את המבוי.

(פג)     ולא
תחתונה למטה מעשרה – כי אז הם כלל לא נחשבים כקורה.

(פד)    לא
בגובה – כלומר הדימוי, כביכול הם בגובה זהה, הוא רק כשהגובה
בינם אינו יותר משלושה טפחים.

(פה)   ולא
במשך – כפי שהסברנו למעלה, הדימוי, כאילו הם בגובה
זהה, הוא רק כשהמרחק בינם פחות משלושה טפחים.

(פו)     ויש
פוסלים – לדעתם ניתן להכשיר רק אם הם בגובה זהה, כי הנחת
אריח על גבם אפשרית אך ורק כך. ואפשר לסמוך על השיטה המקילה[11].

 

 

סעיף כד

^זפירס על הקורה מחצלת (פז) ואינה נוגעת עד
הקרקע (פח), אם גבוהה שלושה טפחים (פט), פסולה שהרי כיסה הקורה ואינה נראית, ובטלה
מהיות קורה; ומחיצה גם כן אינה, כיון שגבוה מהארץ שלשה (צ). ^חאבל אם הניח קורה
רחבה ונמשכת קצת למטה מעשרה, כשרה (צא).

^זשם בגמרא. ^חהרא"ש שם, ודלא
כהרשב"א וכן פסק הטור.

 

(פז)     מחצלת – כעין שטיח עשוי קנים
וקש שישמש ווילון, והניחו על חלק מהקורה, כדי שלא למנוע מעבר מאנשים[12].

(פח)    ואינה
נוגעת עד הקרקע – אם היא תיגע בקרקע, הרי זו מחיצה, ולא
קורה.

(פט)   אם
גבוהה שלושה טפחים – נחשבת מנותקת מן הארץ.

(צ)       כיון שגבוה
מהארץ שלשה – חכמים תיקנו שהקורה תועיל כהיכר, בין המבוי
לרשות הרבים. וכאשר המחצלת מכסה אותה, אין כאן היכר, והיא פסולה. ומטעם מחיצה אי
אפשר להכשיר, כי המחצלת אינה קרובה לקרקע. וגם אם תיגע בקרקע, לא תוכל להיות מחיצה
אם הרוח תנידה.

(צא)    כשרה – כי אין הקורה מכוסה
ונסתרת, רק עובייה גדול, ולא פסקה מהיות קורה[13].

 

סעיף כה

(צב) ^טנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי המבוי
(צג), ועקמימותה נוטה לתוך המבוי (צד), ונתן הקורה עליהם, ואין ביתדות טפח, שהוא
שיעור קורה להיות נחשבים כקורה (צה), אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלשה (צו) ואין
בנטייתן שלשה (צז), כשרה שאנו רואים כאלו הם על כתלי המבוי וכאלו הקורה נוגעת
במבוי; ואם יש בגובהן או בנטייתן שלשה, פסולה (צח).

^טשם ט, א וכאוקימתא דרב אשי וכפירוש רש"י.

 

(צב)    הקדמה
לסעיף – כאן נלמד כי בניגוד לצורת הפתח, בה ניתן למקם
קנה עליון בגובה רב (מכוון בדיוק מעל שני הקנים הזקופים). ה'קורה' אינה כשירה אלא
אם הונחה ממש על קירות המבוי, ואין להגביהה, אף אם תועמד במכוון מעל כותלי המבוי.

(צג)     על שני
כותלי המבוי – כדי להניח עליהן את הקורה.

(צד)    ועקמימותה
נוטה לתוך המבוי – ולא לרשות הרבים.

(צה)    להיות נחשבים
כקורה – אם יש ביתדות טפח, נחשבים החלקים כולם קורה
אחת. ואף שחלקה העיקרי של הקורה נוטה לתוך המבוי, ולא ממש בפתחו, אין זה פוסל את
הקורה. אבל ההיתר לטלטל, הוא רק עד הקורה.

(צו)      אינם
גבוהים מכותלי המבוי שלשה – אם ההפרש בינם לכותלי המבוי גבוה
משלושה טפחים, אין הקורה מונחת על המבוי, ואסור לטלטל במבוי.

(צז)     ואין בנטייתן שלשה – אם נטיית
היתדות פנימה אל המבוי, פחותה משלושה טפחים, הקורה נחשבת מונחת על הקירות, או נוגעת
בהם.

(צח)    פסולה – כי במקרה זה, אין הקורה
מונחת על הקירות, ולא נוגעת בהם. 

 

 

סעיף כו

הא דמבוי ניתר בלחי או קורה ^ידוקא כשאינו נמוך
פחות מעשרה טפחים (צט) מְרוּוָחִים (ק) ^כולא יהא רחבו יותר מעשר אמות (קא)
מצומצמות (קב) ^לושיהא ארכו ארבע אמות מרווחות (קג) או יותר (קד), אבל אם חסר אחד מכל אלו
אין לו תקנה אלא בצורת פתח (קה); ^מואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות (קו),
אינו ניתר בקורה (קז) ^נאבל ניתר הוא בלחי (קח) ואם רוצה להכשירו בקורה (קט)
^סצריך שיעשה בה
ציור וְכִיּוּר (קי) (פירוש, ציור אחד בכותל מן הסיד, או על שמי קורה (קיא)). שעל ידי כך מסתכלים בה. ^עואם היה גבוה
יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה למעטו מעשרים, די בבנין רחב טפח כרוחב הקורה (קיב).
אבל אם אינו גבוה עשרה (קיג) וחוקק בו להשלימו לעשרה (קיד), ^פצריך לחוק ארבע אמות
לתוך המבוי על פני כל רחבו (קטו). ^צאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו
פתוחים לתוכו שני חצרות ולכל חצר ^קשני בתים (קטז) (ואפילו כל החצרות פתוחות זו לזו (קיז)) ^ר(הרא"ש
ומרדכי והטור) ויש חולקים בזה (קיח) (ב"י
בשם הרי"ף ורמב"ם), ^שושלא יהא בכל פתח מאלו פחות מארבעה טפחים (קיט), ושיהיו דיורים אוכלים
בכל בית, שמקום הפת גורם (קכ); ואפילו היה הבית ^תהאחד לאב והשני לבן, אף על פי שהבן מקבל
פרס משלחן אביו ואוכל בביתו (קכא), הרי הם נידונים כשנַים (קכב); ^אואפילו צִדּוֹ אחד
עכו"ם ואחד ישראל, מהני (קכג). עוד צריך ^בשיהא ארכו יותר על רחבו (קכד). ואם חסר אחד
מאלו, ^גאינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין שני מַשֶׁהוּיִין או צורת פתח (קכה).
הגה: ויש
אומרים דנוהגין האידנא (קכו) לתקן
כל המבואות בצורת הפתח, דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות (קכז) (ת"ה סי'
ע"ד). והמנהג
הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי (קכח), ודין חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח, ולא
מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפילו בגמי (קכט) כדלעיל סוף סי' שס"ב, ועל כן יש ליזהר
להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים עשרה, מכוונים תחת החבל (קל), ואז מהני אפילו במבוי מפולש (קלא) בתורת צורת פתח (קלב), או אפילו בחצר (קלג) ובכל מקום שצורת הפתח מהני (וכמו שנתבאר לעיל סוף
סימן שס"ב) (דברי עצמו).

^ישם בגמרא ה, א.  ^כמשנה ריש עירובין. ^לשם
בגמרא ג, ב. ^ממשנה ריש עירובין וכרבא שם בגמרא ג, א-ב. ^נבית
יוסף, וכן כתב הרב המגיד בפרק יז. ^סשם בגמרא ג, א וכרב דימי וכפירוש
רבנו יהונתן. ^עשם בגמרא ד, א וכרב יוסף. הרי"ף והרא"ש
ורמב"ם בפרק יז. ^פשם ה, א וכאביי, דכל פחות מעשרה לא מיקרי דופן
וצריך תיקון כשיעור משך המבוי לאביי. ^צשם יב, ב. ^קתוספות
ורא"ש וכפירוש רש"י עד, א ושארי פוסקים. ^רכן צריך לומר, שהם
פסקו שאין הלכה כרב. ^שהרב המגיד בפרק יז מהלכות שבת. ^תשם
ובגמרא עג, ב בעיא ונפשטא. ^אהרא"ש. והגהות מיימוני בפרק ב מהלכות
עירובין ממסקנת הגמרא שם עד, א. ^בשם יב, ב. ^גשם בפירוש
רש"י.  

 

(צט)   כשאינו
נמוך פחות מעשרה טפחים – אם המחיצות בשלושת צידי
המבוי אינן גבוהות עשרה טפחים בצד הפנימי, לא ניתן להכשיר מבוי זה בלחי או קורה.
למרות שכלפי החוץ הן גבוהות מעשרה טפחים, כגון שרצפת המבוי גבוהה מזו שבחוץ.

(ק)       מְרוּוָחִים – קצת
יותר מעשרה טפחים[14].

(קא)   ולא
יהא רחבו יותר מעשר אמות – אם הרוח הרביעית רחבה יותר מעשר
אמות, לא ניתן להתירה בלחי או בקורה, אלא יש להקים בה צורת הפתח.

(קב)    מצומצמות – כארבע
מטר ושמונים ס"מ.

(קג)    ושיהא
ארכו ארבע אמות מרווחות – ארבע אמות הן כשלש מטר ועשרים
ס"מ. וכשהן מרווחות קצת, הן יותר משלש מטר ועשרים וארבע ס"מ[15].

(קד)    או
יותר – במציאות, אורך המבוי בדרך כלל, רב מכך.

(קה)   אין לו
תקנה אלא בצורת פתח – בכניסת המבוי, כי רק היא נחשבת מחיצה של
ממש.

(קו)     יותר
מעשרים אמה מצומצמות – מציאות זו תיתכן כשרצפת המבוי נמוכה מזו שחוצה
לה.

(קז)     אינו
ניתר בקורה – כשזו אינה מונחת על הקירות, אלא מעליהן. אין
תועלת בקורה זו, שנועדה ליצור היכר, וכשהיא בגובה רב כל כך, אין רואים אותה[16].

(קח)   ניתר הוא בלחי – כי
הלחי מוצב על הרצפה, ודינו כתחילת מחיצה רביעית, ודי לנו בזה.

(קט)   ואם
רוצה להכשירו בקורה – המונחת מעל הקירות, למעלה מעשרים אמה.

(קי)     ציור וְכִיּוּר – חקיקת
דמויות בולטות בגוף הקורה, כדי להופכה לאובייקט מושך עין. ואף שהיא ממוקמת למעלה מעשרים
אמה, מסתכלים בה.

(קיא) על שמי
קורה – הגהה זו לא כל כך מובנת, ונראה שאינה מדברי הרמ"א,
כי הציור צריך להיות על הקורה עצמה.

(קיב)     די
בבנין רחב טפח כרוחב הקורה – מספיק להקים על הקרקע, תחת
הקורה, מדרגה בגובה טפח. כי זו תצמצם את הפער בין הקורה לקרקע, לפחות מעשרים אמה. וביציאה
מן המבוי, תורגש נוכחות הקורה.

(קיג)      אם אינו גבוה עשרה – מחיצות
המבוי אמנם בגובה עשרה טפחים, ביחס לקרקע מן החוץ. אבל רצפת המבוי עצמה גבוהה, ואין
עשרה טפחים במחיצות מבפנים.

(קיד)     וחוקק בו להשלימו לעשרה – כלומר
חופר תחת הקורה, להנמכת הרצפה.

(קטו)     על פני כל רחבו – כשיעור
המבוי הקטן ביותר[17].

(קטז)    שני בתים – כי המבוי
צריך להידמות לכביש ולא לחצר, וכשאין תושבים רבים בתוכו, דינו כחצר. כי הדיירים חשים
בנוח, לטפל בכל ענייניהם הפרטיים, בשטח המבוי. וכיון שהוא דומה לחצר, דין היתרו נתבאר
בסעיף ב.

(קיז)      ואפילו
כל החצרות פתוחות זו לזו – פתח זה מתיר לטלטל מאחת לשנייה
אם מערבים ביניהם, כאילו היו חצר אחת, ויש מקום לחשוב שהקורה לא תועיל. מלמדנו
הרמ"א שאין עובדה זו מבטלת את הקורה, כי הצורך בחצרות עם בתים הוא, כדי לדמות
את המבוי לרשות הרבים, והוא הרי דומה לכך, גם כשפתוחות זו לזו.

(קיח)     ויש
חולקים בזה – כי הגדרתן המשפטית של החצרות הפתוחות זו לזו
היא, חצר אחת, ובלבד שעירבו ביניהן. המחבר סבור שיש להחמיר כדעה זו[18]. בשעת הצורך, ניתן לסמוך על
דעת המקילים[19].

(קיט)    פחות מארבעה
טפחים – כוונתו לפתחים בין החצר למבוי, שאם רוחבם פחות
מארבעה טפחים, אינם קרויים פתחים. כי בדרך כלל אנשים אינם חולפים בפתח צר זה, שרוחבו
שלושים ושנים ס"מ.

(קכ)       
שמקום הפת גורם – בית שנמנעים מלאכול
בו, אינו קרוי בית מגורים.

(קכא)    ואוכל
בביתו – את האוכל מקבל מאביו, אבל אינו אוכל אצלו, אלא
בביתו שלו.

(קכב)    הם
נידונים כשנַים – איננו מתייחסים למקור האוכל, אלא למקום
אכילתו, והוא נאכל בשני בתים.

(קכג)     צִדּוֹ אחד עכו"ם ואחד ישראל, מהני
– כלומר מבוי שיש בו שתי חצרות, באחת מהן מתגורר גוי. ובאחרת, יש בתי יהודים. אפשר
להתיר מבוי זה, על ידי לחי וקורה.

(קכד)    שיהא ארכו יותר על רחבו – כי אם
היה מרובע, הוא דומה לחצר, ואינו ניתר בלחי או קורה.

(קכה)    שני
פסין שני מַשֶׁהוּיִין או צורת פתח – כדין חצר.

(קכו)      דנוהגין
האידנא – תרגום: כיום נהוג.

(קכז)     דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות
– בעבר היו שלוש רשויות נפרדות: רשות הרבים, מבוי וחצר. אבל בזמן הרמ"א היו רוב
הערים מסובבות במחיצה, ועל כן היה דין הערים כרמלית, והמציאות לא דמתה לזו שהיתה בעידן
חז"ל. וקשה לדעת אם אפשר להקל גם במבוי של ימינו, על כן נהגו להחמיר ולעשות
צורות הפתח, כי זו ודאי מועילה.

(קכח)    חבל הקשור לרחבו של מבוי
– בניגוד לקורה, אין צורך בקנה עליון שרוחבו טפח.

(קכט)    דמהני למעלה אפילו בגמי – סוג
של חוט. ולכן עדיף להקים צורת הפתח, שגם מועילה יותר. וגם קלה יותר להקמה, מבחינה
טכנית.

(קל)       
מכוונים תחת החבל – בניגוד לקורה שאינה צריכה
להיות מכוונת ממש מול הכתלים תחתיה, הקנה העליון של צורת הפתח, צריך לעבור בדיוק מעל
הקנים, ולא סמוך אליהם, כפי שלמדנו. ואם החוט נמתח מעליהם בגובה, יש לכוונו ולמתחו
בדיוק מעל שני הקנים.

(קלא)    במבוי מפולש – פירוש,
מבוי בעל שתי מחיצות, זו מול זו. ומשני צדדיו האחרים, הכל פתוח.

(קלב)     בתורת
צורת פתח – בהמשך נלמד כי מבוי מפולש ניתר על ידי הצבת
צורת הפתח בראשו האחד, ובראשו השני לחי או קורה.

(קלג)     או אפילו
בחצר – רחב מעשר אמות, שאינו נכשר אלא על ידי צורת
הפתח.

 

 

סעיף כז

(קלד) ^דחצר שארכו יותר על רחבו (קלה) דינו כמבוי
וניתר בלחי או קורה (קלו). הגה: אף על פי שאין חצרות ובתים פתוחין לתוכו (קלז), הואיל ואינו קרוב לרשות הרבים אלא פתוח למבוי
והמבוי פתוח לרשות הרבים (קלח) (ב"י בשם תשובת מהרי"ל בשם סמ"ק).

^דרמב"ם בפרק יז מהלכות שבת מתוך הגמרא דלעיל (יב,
ב).

 

(קלד)     הקדמה
לסעיף – ראינו בסעיף ב, שהתרת הטלטול בחצר קשה יותר
מהתרת מבוי. בסעיף זה צומצמה חומרה זו מאד, ולמעשה מקילים לטלטל ברוב החצרות, על
ידי לחי או קורה, כמו במבוי.

(קלה)    שארכו יותר על רחבו – אורך
החצר פירושו, הכניסה לתוכה. רוחב החצר, הוא המרחק שבין הקירות, משני צדי הכניסה. ומדובר
כאן, על חצר הפתוחה למבוי.

(קלו)      וניתר
בלחי או קורה – טעם ההיתר מוסבר ברמ"א.

(קלז)      שאין חצרות ובתים פתוחין לתוכו
– ואם כן אינו מבוי.

(קלח)    והמבוי פתוח לרשות הרבים
– ההסבר הוא שיש בדיון זה, שני צדדים. מצד אחד, אין בחצר פתח לרשות הרבים, וזו
סיבה מקילה. מצד שני, נעשים דברים צנועים בחצר, וזו סיבה להחמיר, כמוסבר בתחילת
הסימן. וכשהחצר ארוכה יותר מרוחבה, היא נראית ככביש, ולכן אפשר להקל בו כבמבוי. ובמבוי
עצמו, הגם שלא נעשים בו דברים צנועים, הואיל והוא קרוב לרשות הרבים, אין להקל בו
אלא אם כן חצרות פתוחות לו, כי הוא דומה יותר למעבר.

 

 

סעיף כח

^המבוי שאין ברחבו שלושה טפחים (קלט) אינו
צריך שום תיקון, שהוא כסתום. ^וויש אומרים דכל שאין בו ארבעה טפחים (קמ) אין צריך
שום תיקון.

^הרמב"ם בפרק יז מהלכות עירובין, ודלא כרב אחלאי
יב, א. ^והראב"ד והרא"ש והמרדכי בשם ר"מ והרב המגיד בשם
הרשב"א.

 

(קלט)    שאין ברחבו שלושה טפחים – מציאות
לא שכיחה כלל.

(קמ)       דכל
שאין בו ארבעה טפחים – אינו מקום חשוב. גם מבוי צר כזה, אינו
שכיח כלל.

 

 

סעיף כט

^זמבוי שצדו אחד כָּלֶה לים, וצדו אחר כָּלֶה
לאשפה של רבים (קמא), ^חאין צריך כלום; שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות
(קמב) ואין חוששין שמא יעלה הים שירטון (קמג) (פירוש יובש כעין אִי, שנדחו המים ממנו, שנעשה
ראוי לזריעה (קמד)). הגה: ויש חולקים וסוברים דחיישינן שמא יעלה
שירטון, ואין כאן מחיצה (קמה) (הרא"ש ורש"י וטור והמגיד).  

^זשם ח, א. ^חהרי"ף והרמב"ם בפרק
יז לפי גירסתם.

 

(קמא)   כָּלֶה לאשפה של רבים – מדובר
במבוי שראשו אחד פתוח לרשות הרבים, ובצד האחר מולו, חצרות ובתים הפתוחים לו. מן
הרוח השלישית, ישנה ערמת אשפה בגובה עשרה טפחים, רחבה יותר מארבעה טפחים, ומשמשת כמחיצה.
ומן הרוח הרביעית אין מחיצה בגובה, אבל יש שם מורד ששיפועו לפחות עשרה טפחים, ובתחתיתו
הים. על כן נידון מקום זה כמחיצה, בת עשרה טפחים. נמצא שמבוי זה מוקף מחיצות משלושה
צדדים: האשפה, החצרות והבתים, והים. ובפתחו של המבוי הונח לחי או קורה, כדין.

(קמב)    אינה
עשויה להתפנות – אין חשש שהמחיצה תבוטל, כי רבים מניחים שם את
אשפתם. אבל אשפת יחיד, עשויה להתרוקן. לכן המבוי אסור בטלטול, שמא יפנה היחיד את הפסולת,
והמחיצה תבוטל.

(קמג)    שמא יעלה הים שירטון – סחף
של חול ובוץ, שהצטברותם תבטל את מחיצה עשרת הטפחים.

(קמד)    שנעשה ראוי לזריעה – המְפָרש
מסביר, כי הסחף עלול לבטל את המחיצה.

(קמה)   ואין
כאן מחיצה – לדעה זו חוששים מפני שינוי המצב, ואוסרים
לטלטל שם. ופסיקה זו היא למנהג אשכנז.

 

 

סעיף ל

^טמבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר (קמו), אפילו
אין צד הארוך עודף על הקצר ארבע אמות, אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר (קמז); ^יאבל אם ירצה יעשה
שם צורת פתח באלכסון (קמח). ^כותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון (קמט),
ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך (קנ).

^טשם בגמרא וכרבא. ^יהרא"ש בשם
הראב"ד והרב המגיד בפרק יז בשם הרשב"א. ^כהרא"ש שם בשם
ר"מ והמרדכי.

 

(קמו)     ואחד קצר – כגון
שהמחיצה הימנית, בכניסה למבוי, מתארכת וחודרת לרשות הרבים. אבל המחיצה השמאלית, קצרה,
ומסתיימת בפתח המבוי.

(קמז)     אלא כנגד
הקצר – אין להניח את הקורה אלכסונית, על קצוות שתי
המחיצות, שמא ישתמשו בשטח מול המחיצה העודפת. ושם הרי אסור לטלטל, כי אין מחיצה ממול,
וזו עדיין רשות הרבים.

(קמח)   יעשה שם צורת פתח באלכסון
– צורת הפתח היא מחיצה גמורה. ומותר לטלטל עד הקו האלכסוני של צורת הפתח, ולא
מעבר.

(קמט)   ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון
– מותר לטלטל עד הקורה, ולא מעבר לה. ואף שהשטח מול קו האלכסון לא הותר בטלטול, הרי
מול האלכסון קיימת מחיצה, ואין זה טלטול ברשות הרבים.

(קנ)        
ובארוך
כנגד הארוך – כלומר עד הקו האלכסוני של הקורה.

 

 

סעיף לא

(קנא) ^להעמיד לחי באמצע המבוי (קנב), אם יש חצר
מהלחי ולחוץ (קנג) ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי (קנד), אוסרים אלו על אלו עד
שיערבו יחד (קנה). ואם אין שם חצר, או שיש חצר ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי
(קנו), שֶמִן הלחי ולפנים, מותרים (קנז); ממנו ולחוץ, אסורים (קנח). ^מאבל אם עשו באמצע
שני פסים (קנט), או פס ארבעה אם אינו רחב יותר מעשר (קס), או שעשו צורת פתח אם הוא
רחב יותר מעשר (קסא), אפילו אם יש חצר מהתיקון ולחוץ ועשו גם החיצונים תיקון לראש
המבוי (קסב), כל אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו (קסג).

^להתוספות שם נט, ב והרא"ש. ^מהרא"ש
בשם ר"מ שם והמרדכי והגהת מיימוני בפרק ה' מהלכות עירובין.

 

(קנא)     הקדמה לסעיף – להבנת
הסעיף צריך להזכיר, שכדי להתיר טלטול בחצר או במבוי נדרשים שני דברים: האחד, סגירת
הפרצה באמצעות פס או לחי, או לחיים, או קורה, או צורת הפתח. אלא שזה לבד לא מספיק,
כי הקמתם של אלה מייצרת אמנם גבול בין המקום המותר בטלטול, למקום האסור, אבל אין
די בכך. והדבר השני הוא ערוב חצרות ושיתופי מבואות. כי הנה גם אם הרשויות סגורות
כדין, הרי החצרות והמבואות משמשים אנשים רבים, מבתים שונים, ובכך דומים החצרות
והמבואות לרשות הרבים, לכן אסרו חכמים לטלטל בהם, כל זמן שלא עירבו.

הפתרון שתיקנו חכמים כדי להתיר את הטלטול בחצר הוא,
לחבר את בני החצר כולם יחד, כמשפחה אחת, על ידי הנחת מאכל, השייך לכל הבתים, בתוך
אחד הבתים. ואם כך יעשו, יוּתר לטלטל
בחצר.

ברוח זו, הטלטול במבוי גם הוא זקוק לפתרון דומה.
הווי אומר, שכל החצרות יתחברו יחד, על ידי נתינת מאכל מכל החצרות, באחת החצרות,
וזה נקרא "שיתוף מבואות". דיני ערוב חצרות יילמדו בעזרת השם, בהמשך בסימן
שסו. ו"שיתוף מבואות",  בסימן
שפו. ערוב חצרות מתיר את הטלטול רק בחצר, בעוד ששיתוף מבואות, מתיר בכל המבוי, מאחר
והוא מצריך את שיתופן של כל החצרות.

סעיף זה דן באפשרות לחלק את המבוי לשני חלקים,
שכל אחד מחלקי המבוי, עושה שיתוף לעצמו, ולשותפים יהא מותר לטלטל, בכל חלק. אבל לא
מחלק אחד למשנהו.

(קנב)     באמצע המבוי – כגון,
שהמבוי אורכו מאה אמה. ולחי הוצב באמצעו, לאחר חמישים אמות.

(קנג)      יש חצר
מהלחי ולחוץ – חצרות פתוחות למבוי, בשני חלקיו.

(קנד)     ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי
– הציבו לחי בכניסה של המבוי, במיקום הסטנדרטי, ובכך חולקה מבואה גדולה זו לשניים.
אלא שגם אם כל חלק יעשו שיתוף לעצמם, לא יוכלו לטלטל, כמו שבחצר משותפת, כל שותף
אוסר על חברו לטלטל. כך גם במבוי זה, שני חלקי המבוי שותפים בו, וכל חלק אוסר על חברו.
כי הלחי אינו מחיצה גמורה, וההפרדה שייצר בין שני חלקי המבוי, אינה מוחלטת.

(קנה)     עד שיערבו יחד – לא ניתן
להסתפק בעירוב שכל חלק עירב לעצמו, אפילו כדי לטלטל בחלק שלהם עצמם. אלא יש לעשות ערוב
נוסף, בין שני חלקי המבוי, והוא יתיר את הטלטול בכל חלקי המבוי.

(קנו)       ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי
– בשטח הפנימי, הוצב לחי, ומותר לטלטל בו עד הלחי, כי אין כל שותפות ושייכות עם החלק
החיצוני. אבל בחלק החיצוני, בפתחו לא הוצב לחי, אין היתר לטלטל, כי דינו כרמלית.

(קנז)      שֶמִן הלחי ולפנים, מותרים
– בחלק הפנימי, רשאים הפנימיים לטלטל. אך בחיצוני, אסור להם.

(קנח)     ממנו ולחוץ, אסורים – כי
אין במבוי זה לחי, ודינו ככרמלית, בה הטלטול אסור. ומה שהפנימי מותר, זהו משום שהלחי
הוא הגבול שלו. אבל החיצון אינו מוגדר מבוי מבחינה הלכתית, רק כרמלית.

(קנט)    עשו
באמצע שני פסים – במרכז המעבר, בשני צדדיו, הוקמו פסים הנחשבים
מחיצה גמורה.

(קס)       אם אינו רחב יותר מעשר – אם פתח
המעבר אינו גדול מעשר אמות, והוצב בו פס ארבעה טפחים, הרי זו מחיצה, והמרחב נחשב כסגור
מכל עבר.

(קסא)   אם הוא רחב יותר מעשר – צורת
הפתח נחשבת מחיצה, והיא חוצה את המבוי לשתי מבואות, שאין קשר בין האחד לשני.

(קסב)    ועשו
גם החיצונים תיקון לראש המבוי – תיקון זה, מתיר את הטלטול בחלק
זה של המבוי.

(קסג)    ויהיה
מותר בחלקו – אין חובה ששתי המבואות יערבו ביניהן. אך בהעדר
ערוב, הטלטול ממבוי למשנהו, נותר אסור.

 

 

סעיף לב

^נזה שהכשרנו להעמיד לחי באמצע המבוי (קסד),
הוא הדין להעמיד קורה באמצע המבוי (קסה). ^סוכל זה ביש באותו חצי מבוי המוכשר תורת
מבוי (קסו), שלא יהא ארכו פחות מארבע אמות, ושיהא ארכו יָתֵר על רחבו, ושיהיו בתים
וחצרות פתוחים לתוכו; הא לאו הכי (קסז), צריך פס משהו מכאן ופס משהו מכאן, או פס ארבעה
בצד אחד (קסח).

^נהרא"ש שם מהירושלמי והרב המגיד בשם הרשב"א.
^סשם.

 

(קסד)    להעמיד לחי באמצע המבוי – מחמתו
מותר לטלטל בחצי הפנימי, ובתנאי שהחיצון לא עשה לחי כלל, או שאין בחלק החיצוני אלא
חצר אחת.

(קסה)   להעמיד קורה באמצע המבוי
– כמו שלחי מתיר, כך הקורה מתירה.

(קסו)     תורת מבוי – שניתן
יהא להגדירו מבוי מבחינה הלכתית, על פי הכללים שלמדנו לעיל, וכפי שהשולחן ערוך מיד
מפרט.

(קסז)    הא לאו הכי – אם
חסר אחד מן התנאים.

(קסח)   פס
ארבעה בצד אחד – אם מרחב זה לא יוגדר מבוי, דינו חצר. וכדי לטלטל
בתוכו, צריך להעמיד פס שרוחבו ארבעה טפחים, או שני לחיים.

 

 

סעיף לג

(קסט) ^עמבוי שהוא רחב עשרים אמות, עושה פס רחב ארבע
אמות ומעמידו באמצע (קע) וחשוב כל צד מצדי הפס כמבוי בפני עצמו, כיון שאורך הפס ארבע
אמות, ויתן קורה בראשו (קעא); ^פוצריך ליזהר שתהא הקורה מונחת על הפס (קעב), או
תוך שלושה טפחים (קעג). וצריך שיהא בכל מבוי מִשְּנַיִם אלו שהפס מפסיק ביניהם,
בתים וחצרות פתוחים לתוכו, וכל תְּנָאֵי מבוי (קעד). ^צומה שמן הפס עד
כותל האמצעי של מבוי, יש לו דין מבוי עקום, שהרי אלו שני המבואות מתעקמים ובאמצע
פתוחים בשני ראשיהם (קעה) לרשות הרבים (קעו). הגה: ויש אומרים דאין לו דין מבוי עקום, אלא אם
כן יש מן הפס עד כותל האמצעי (קעז) יותר מעשר אמות (קעח)
(הרא"ש ור' ירוחם וטור).

^עשם בגמרא י, ב. ^פטור בשם הרא"ש והרב
המגיד בפרק יז בשם הרשב"א. ^צואפילו בפחות מעשר אמות לדידן דקיימא
לן כרב דאמר תורתו כמפולש. בית יוסף.  

 

(קסט)   הקדמה
לסעיף – ראינו בסעיף כו שאם המבוי רחב יותר מעשר אמות,
לא ניתן להתירו בלחי או קורה. סעיף זה דן על דרך נוספת להתירו, שהיא הצבת קורה באורך
עשרים אמה בכניסה למבוי[20].

(קע)       
ומעמידו באמצע – כלומר יש לחלק את המבוי
הרחב לשתי מבואות, שכל אחת רחבה עשר אמות. וזאת, על ידי הצבת מחיצה לאורך המבוי (ולא
ברוחב הפתח).

(קעא)    ויתן
קורה בראשו – בראש המבוי (שעתה מוגדר כשנים).

(קעב)    מונחת
על הפס – כי יש להציב קורה בכל מבוי. ורק הנחה ישירה על
הפס, מועילה לכך.

(קעג)     תוך שלושה טפחים – אם
אינה גבוהה משלשה טפחים, הרי היא כמונחת על הפס, מדין לבוד.

(קעד)    וכל תְּנָאֵי מבוי – בכל
אחד מהם, זקוקים תנאי המבוי כולם להתקיים.

(קעה)    ובאמצע פתוחים בשני ראשיהם
– הגרסה הנכונה היא "שני המבואות מתעקמים באמצע, ופתוחים בשני ראשיהם".
כלומר, מבוי זה דומה לצורת האות חי"ת, ושני הראשים פתוחים לרשות הרבים. לכן
דינו כמבוי מפולש, שצריך לחי או קורה בראש אחד, וצורת הפתח בראש השני.

(קעו)      פתוחים בשני ראשיהם לרשות הרבים
– כדי להתירו, לא די בקורה שהוצבה בכניסה, אלא יש להקים גם צורת הפתח, במקום העקמימות.
כלומר, לאורך אמצע המבוי, מקצה הפס, עד הדופן האמצעי של המבוי.

(קעז)     כותל האמצעי – הניצב
מול פתח הכניסה.

(קעח)    יותר מעשר אמות – אם בין
הפס לכותל האמצעי אין יותר מעשר אמות, אין זה נחשב מבוי עקום, לדעת הרמ"א.
המחבר סבור, כי גם הוא מוגדר עקום. אמנם להלן נלמד בעזרת השם, שאם שני ראשי
המבואות פתוחים, כל אחד לרשות הרבים אחרת, הרמ"א יודה שיש להקים צורת הפתח במקום
העקמימות, גם אם הפער פחות מעשר אמות.

 

 

סעיף לד

(קעט) ^קעוד אפשר לעשות תיקון אחֵר למבוי שהוא רחב
עשרים אמות, שירחיק שתי אמות מהכותל ויעשה פס רחב שלש אמות (קפ), ויעשה כן גם בצד
השני (קפא) וישאר פתח רחב עשר אמות (קפב), או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה (קפג)
וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה (קפד) וכן יעשה בצד השני (קפה), ^ראו ירחיק שתי
אמות ושני טפחים ויעשה פס שתי אמות וארבעה טפחים (קפו) וכן יעשה בצד השני (קפז),
וכן כל כיוצא בזה ובלבד שהפס יהא יָתֵר על האויר שבינו לכותל (קפח), דאם לא כן אתי
אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה (קפט). וצריך ליזהר דלא לשבוק פתחא רבא
ועייל בזוטא (קצ), ^ששאם עשה כן בָּטֵל תיקון המבוי (קצא) אלא אם כן
עשה צורת פתח לזוטא (קצב).

^קמפורש שם בגמרא. ^רהרב המגיד בשם הרשב"א
בפרק יז מהלכות שבת. ^שהגהות אשירי.

 

(קעט)    הקדמה לסעיף – בסעיף
זה מובאות מספר הצעות נוספות, להכשרת מבוי שרוחבו עשרים אמות. העיקרון של כולן הוא,
צמצום מרווח הפתח, עד עשר אמות, באמצעות מחיצה חלקית. הקטנה זו נותנת אפשרות להתיר
את המבוי, על ידי לחי או קורה. בין אם זו מחיצה בת עשר אמות, או שתי מחיצות בנות
חמש אמות משני צידי המבוי, המבוי מוכן להכשרה.

כאן מציע המחבר להשתמש במחיצה דלה, בהישענו על העיקרון
ולפיו הצבת פס רחב, יותר מן האוויר שלצידו, הופך את המקום לסתום. עיקרון זה מסביר את
שלושת ההצעות, המובאות בסעיף[21].

(קפ)       ויעשה
פס רחב שלש אמות – רוחבו של הפס גדול מן האויר שבין הקיר
לפס, והמקום נראה כסתום.

(קפא)    ויעשה כן גם בצד השני – רוחבם
הפיזי של שני הפסים יחד, הוא שש אמות בלבד. אבל מבחינה הלכתית, נוצרה חסימה בת עשר
אמות.

(קפב)    וישאר
פתח רחב עשר אמות – אם אחר צמצום הרוחב, יוקם לחי או תונח קורה,
הטלטול הוּתר.

(קפג)     ויעשה
פס אמה ומחצה – בכך נחסמו, מבחינה הלכתית, שתיים וחצי אמות.

(קפד)    פס אמה ומחצה – אחר
חסימת שתיים וחצי אמות נוספות, נוצרה מחיצה בת חמש אמות, בצד זה.

(קפה)    וכן יעשה בצד השני – בכך נוצרה חסימה בת עשר אמות, וניתן להתיר את הפתח, שאינו
אלא עשר אמות, בלחי או קורה. וסך כל המחיצה הפיזית היא שש אמות של פסים בלבד.

(קפו)      פס שתי
אמות וארבעה טפחים – ועם הרווח, נוצרה מחיצה בת חמש אמות.

(קפז)     וכן
יעשה בצד השני – אורך הפסים, לפי זה, הוא רק חמש אמות ושני טפחים.

(קפח)    יהא יָתֵר על האויר שבינו לכותל
– לולי כן, האויר יבטל את המחיצה, כי רוחבו גדול מהפס.

(קפט)   ומבטל
ליה – תרגום: אוויר שני הצדדים, מבטל את המחיצה.

(קצ)       
ועייל
בזוטא – תרגום: יזהר שהחולפים במקום לא יבחרו במעברים
הצרים, והפתח הגדול (שרוחבו עשר אמות) יוזנח.

(קצא)    בָּטֵל
תיקון המבוי – הלחי והקורה מועילים רק אם ימוקמו בכניסה, לולי
כן, אין בם תועלת.

(קצב)    צורת
פתח לזוטא – אם הקים הציב צורת פתח בכניסה הצרה, הרי היא סתומה
לגמרי. ואף אם חולפים שם אנשים, אין בכך ביטול לכניסה הראשית, שהוכשרה בקורה או
לחי. כי הכניסה הקטנה אינה מוגדרת כפתח, מבחינה תיאורטית, אלא כמחיצה[22].

 

 

סעיף לה

^תפס זה שאמרנו שעושה כן למעט רוחב המבוי אין
צריך שיהא פס אחד שלם, אלא בְּקָנֶה קָנֶה פחות משלשה סגי (קצג), דפחות משלשה כְּשָׁלֵם
דמי.

^תהגהות מיימוני פרק יז בשם הר"מ והמרדכי בריש
עירובין ושארי פוסקים.

 

(קצג)     בְּקָנֶה קָנֶה פחות משלשה סגי
– כבר למדנו שניתן להקים מחיצה, באמצעות קנים או בולי עץ וכדומה, שהמרחק בינם פחות
משלושה טפחים.

 

 

סעיף לו

(קצד) ^אמבוי ששוה מתוכו (קצה) ומדרון (פירוש, מקום משופע) לרשות הרבים (קצו),
או ששוה לרשות הרבים (קצז) ומדרון לתוכו, אם הולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה עשרה מתוך
ארבע אמות (קצח) הרי הוא כאלו זקוף כולו ואין צריך שום תיקון (קצט). (ובזה הַתֵּל הוי כמחיצה (ר)) (בית
יוסף) ^*).

^אשבת ק, א. ^*) (וכל אמות דעירובין באמה
ששה, אלא לפעמים שוחקות ולפעמים עציבות, באופן שיהא לחומרא).

 

(קצד)    הקדמה לסעיף – כלל גדול לומדים אנו בסעיף זה והוא, ששיפוע גדול, נחשב מחיצה
לכל דבר.

(קצה)    ששוה מתוכו – כלומר,
מבוי שטוח.

(קצו)      לרשות הרבים –
מורד זה מוגדר כמחיצה, לכל אורך כניסת המבוי.

(קצז)     ששוה
לרשות הרבים – כלומר, רשות הרבים שטוחה, אבל כניסת המבוי היא
מורד משופע.

(קצח)    שמגביה עשרה מתוך ארבע אמות
– כאן מסביר המחבר, איזה שיפוע נידון כמחיצה. והוא, כאשר גובה השיפוע מנמיך ויורד עשרה
טפחים, במשך ארבע אמות. כלומר, ירידה של עשרים וארבעה טפחים.

(קצט)    ואין צריך שום תיקון –
שיפוע חד זה בכניסת המבוי, מוגדר מחיצה גמורה. כדי לקרב זאת אל השכל, עלינו
להסביר, שהצבת קורה או לחי תפקידם, יצירת היכר על הגבול שבין המבוי לרשות הרבים.
וכשכניסת המבוי עשויה שיפוע כזה, הוא נפרד לגמרי מרשות הרבים, ואין צורך בהיכר
נוסף.

(ר)          
ובזה הַתֵּל הוי כמחיצה – הרמ"א
מסביר את דברי המחבר. ורצה לומר, שלא צריך שום תיקון, משום ש"תל המתלקט"
נחשב כמחיצה. כלומר, דין זה מתיר לא רק מבוי, אלא כל מתחם בו יש סביב אחד או יותר
מצדדיו, תל משופע, הנחשב מחיצה גמורה.

 

סעיף ט באר הגולה 1

סעיף ט באר הגולה איור 2

 

 

סעיף ט באר הגולה איור 3

 

סעיף יב איור 1

סעיף יב איור ב

סעיף יב באר הגולה איור 3

 

סעיף יג באר הגולה

 

 

 

 

 

 

שסג הקדמה מבוי 
המבוי דומה לכביש חד סטרי, ממנו מסתעפים מספר חצרות, ומשמש כמעבר לרשות הרבים וממנה

 

 

הקדמה – חצר

שטח סמוך לבית או כמה בתים, ומשמש לשימושים יום יומיים, וכמעבר לרשות הרבים

 

סעיף ב

חצר שנפרץ במילואו עד עשר אמות, ניתר בפס רחב ארבעה טפחים

 

 

סעיף ב

ואם ירצה לתקנו בשני צדי הפרצה, די בִּשְׁנֵי פַּסִין שֶׁל שְׁנֵי מַשֶׁהוּיִין

 

 

סעיף י

ואם הגביהו פחות משלשה, אף על פי שאין בו אלא שבעה ומשהו, כשר

על סעיף ט

סעיף יג

 

סעיף יד סעיף קטן נ  

נעץ שתי יתדות על הקיר, מצידו החיצוני של המבוי

 

סעיף יח

קורה הנסמכת על יתדות היוצאים מן הכותל שאין ברחבן טפח ולא בארכן שלשה

סעיף יט

קורה עגולה – צריך שיהיה בְּהֶקֵפָהּ שלשה טפחים

 סעיף כ

שֶאִלו ינטל העקמימות ואין בין זה לזה שלשה – כשרה

 

 

סעיף כב

שתי קורות, כל אחת פחות מטפח, שהניחן זו בצד זו

 

סעיף כג

הייתה אחת למעלה ואחת למטה – לא יהיה ביניהם שלשה טפחים לא בגובה ולא במשך

 

 

 

 

 

 

סעיף כה

אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלשה ואין בנטייתן שלשה

 

סעיף כו

גבוה יותר מעשרים, ובנה בנין רחב טפח, כרוחב הקורה, למעטו מעשרים

 

סעיף כו

אם אינו גבוה עשרה, צריך לחוק ארבע אמות לתוך המבוי, על פני כל רחבו

  

 

סעיף כט

מבוי שצדו אחד כָּלֶה לים, וצדו אחר כָּלֶה לאשפה של רבים, אין צריך כלום

 

 

סעיף ל

מבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר, אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר

 

 

סעיף ל איור 2

אם ירצה, יעשה שם צורת פתח באלכסון

 

 

 

סעיף לא

העמיד לחי באמצע המבוי, ויש חצר מהלחי ולחוץ

סעיף לא

עשו באמצע שני פסים

 

 

 

סעיף לג

מבוי שהוא רחב עשרים אמות, עושה פס רחב ארבע אמות, ומעמידו באמצע

 

 

סעיף לד

אפשר לעשות תיקון אחֵר למבוי שהוא רחב עשרים אמות: שירחיק שתי אמות מהכותל, ויעשה פס
 רחב שלש אמות, ויעשה כן גםבצד השני, ויישאר פתח רחב עשר אמות

 

 

סעיף לד

או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, וירחיק אמה. ויעשה פס אמה ומחצה, וכן יעשה בצד השני.

 

 

 

 

סעיף לו

מבוי ששוה מתוכו, ומדרון לרשות הרבים, אם הולך ומתלקט מעט מעט, עד שמגביה עשרה מתוך ארבע  אמות, הרי הוא כאלו זקוף כולו, ואין צריך שום תיקון

 

 

 

דיני מבוי ולחי (שסג)

 

א.     אסרו חכמים
לטלטל במקום המוקף סביב בשלש מחיצות, עד שיעשו איזה תיקון, בצד הרביעי [א].

ב.      אם יש בצד
הרביעי מחיצה מועטת, אפילו אם רוחבה הוא טפח בלבד, ורוחב הפתח פחות מ-10 אמות, אין
צריך תיקון. וגם כשיש פרצה רחבה מ-10 אמות, באחת המחיצות, צריך לתקן את הפרצה [א].

ג.      התיקון המועיל
בכל מצב, הוא צורת הפתח [א].