הלכות ערובי חצרות

סימן ש"ע - דיני שיתוף בעירוב

סימן ש"ע

דיני שיתוף בעירוב, ובו ח' סעיפים.

הוצאת כלים מן הבתים לחצר, כפי שלמדנו כבר, אינה מותרת בהעדר עירוב חצרות, אם מתגוררים בה מספר משפחות. בסימן זה נלמד, מי הוא המוגדר דייר, המחייב עשיית עירוב.

סעיף א

^אהדר בבית שער (א), אכסדרה (ב) ומרפסת (ג) שבחצר, אינו אוסר על בני החצר, שאינם חשובים דירה (ד). אבל הדר בבית התֶּבֶן, בבית העצים, בבית הבָּקָר ובבית האוצרות (ה), אוסר.

^אמשנה ערובין פה, ב.

(א) בבית שער – מבנה קטן בכניסה לחצר, שאינו מיועד למגורים, אלא לשומר. מלבד זאת, הנכנסים לחצר חולפים כולם בתוכו, הלכך אין זה מיוחד לאדם אחד.

(ב) אכסדרה – מתחם המוקף מחיצות משלש רוחות בלבד, ואינו עשוי למגורים.

(ג) ומרפסת – מרחב בכניסה לבית, למעבר, או לישיבה ומנוחה. אין הוא סגור מכל צדדיו, ואינו עשוי לדירה.

(ד) שאינם חשובים דירה – ואפילו יגור בהם אדם, לא יוגדרו כמגורים, והטלטול לא ייאסר על דיירי החצר.

(ה) ובבית האוצרות – כל אלו מקומות מקורים וסגורים, מארבע רוחות. ואף שלכתחילה אינם מיועדים לדירה, אם בפועל גרים בתוכם, הם יוגדרו מקום מגורים.

סעיף ב

(ו) ^בבעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר, והשאילן או השכירן לאחרים, ויש לו בכל אחד מהם דברים ^גשאינם ניטלים בשבת מחמת כָּבְדָּן, או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן, אין הדרים בהם אוסרים עליו, ^דלפי שנעשו כולם כאורחים אצלו (ז) ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אף על פי שלא נתנו עירוב. ^הואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא שכורות, אף על פי שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם (ח), אוסרים זה על זה (ט). הגה: ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם, אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים עירובין אצלן (י), צריכין כל אחד לערב (יא) (הר"ר יהונתן פרק כיצד משתתפין). אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו, אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי (יב) הוה ליה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו (יג); אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי (יד), הוה ליה שני בתים (טו) ולא מהני אף על פי שיש לאחד תפיסת יד בבית חבירו (טז) (מהרי"ק שורש מ"א).

^בשם במשנה וכרבי יהודה. ^גשם בגמרא וברייתא פו, א. ^דרש"י שם והרמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין. ^הבית יוסף מדברי הרמב"ם שם ומדברי הטור ושארי פוסקים.

(ו) הקדמה לסעיף – האיסור להוציא מן הבתים לחצר המצריך את דיירי החצר לערב, וליצור כעין משפחה, נובע מנוכחות מספר בעלי בתים, בחצר אחת. אמנם המתארחים אצל בעל הבית אינם אוסרים, כי רק בעלי בתים אוסרים. בסעיף זה נראה הרחבה של המושג אורח.

(ז) כולם כאורחים אצלו – אי יכולתם להזיז את חפצי בעל הבית, מגדירה אותם כאורחים.

(ח) דברים שאסור לטלטלם – אין בכך סימן על בעלותו, כי בפועל, הוא אינו בעל הבית.

(ט) אוסרים זה על זה – כי המציאות היא, שיותר מדייר אחד משתמש בחצר.

(י) דיורים אחרים ומוליכים עירובין אצלן – שוכרים אלה מצויים במצב ביניים. מצד אחד, הם אינם אורחים, כי אינם אוכלים מפת בעל הבית. אך מצד שני, אינם בעלי בתים, משום שלבעל הבית רשאי להניח את חפציו במקום מגוריהם. מצב ביניים זה, לשיטת ה'יש אומרים' יוצר חילוק הלכתי. כלומר, הגדרתם כאורחים רלוונטית רק לבעל הבית שלהם, ולא לשאר הדיירים. לכן, עירוב שהונח בבית אחד הדיירים, גם השוכרים צריכים להשתתף. אבל אם הונח בבית בעל הבית, לא יצטרכו שוכריו להשתתף, כי הם נחשבים לגביו כאורחים.

(יא) צריכין כל אחד לערב – זו דעת הרמ"א, בניגוד לדעת המחבר.

(יב) מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי – לא שכר בית כדי להשכירו, ולכן הוא נחשב כבעל הבית.

(יג) לחבירו – במקרה זה, אם חפציו מצויים בבית השוכר שלו, אין השוכר צריך להשתתף בערוב, ואינו אוסר, כי נחשב כאורחו.

(יד) שכרה מתחלה אדעתא דהכי – כלומר, שכר את הבית, במטרה להשכירו.

(טו) הוה ליה שני בתים – כי בית זה נועד מתחילתו, לשתי משפחות.

(טז) שיש לאחד תפיסת יד בבית חבירו – תרגום: אף שיש לשוכר הראשון רשות להניח חפצים בבית זה ששכר ממנו, אין זה האחרון נחשב אורחו, וצריך לערב.

סעיף ג

^וחמש חבורות ששבתו בטרקלין (יז) וחִלקוהו במחיצות (יח), ^זאם עוברים כולם זה על זה, שאין פתח פתוח לחצר אלא החיצון וכולם עוברין דרך עליו (יט), אין צריכים ליתן בעירוב אלא שְׁנַיִם הפנימיים (כ), וכל האחרים חשובים כבית שער להם. ואם היה לכל אחד פתח פתוח לחצר (כא), הגה: או שאין עוברים זה על זה, רק כל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם, והבית שער פתוח לחצר (כב) (ב"י), ^חאם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלושה טפחים, דהוי כל אחד חדר בפני עצמו ^טאפילו הן של יריעות, ^יאם בני החצר נותנים העירוב באחד משאר בתי החצר, צריך כל אחת ואחת מחבורות שבטרקלין ליתן עירוב (כג); אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין, אין צריכין ליתן עירוב כלל שכולם דרים בבית זה (כד), ובית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן עירוב (כה). וכן אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב (כו). חִלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקרה, (אפילו) אם בני החצר נותנים עירובן באחד משאר בתי החצר די בעירוב אחד לכל החמש חבורות (כז). הגה: אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הם מחולקים, ואותן שלא עשו, הם כמשותפין (כח). (המגיד פרק ד'). ^כואם היו דיורין בעליות ממש, אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין, צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב (כט). אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל אחד בחדרו, אפילו יש לכל אחד פתח פתוח ^מלחצר ואוכל וישן בחדרו, אינם אוסרים (ל).

^ומשנה שם עב, א ובגמרא שם. ^זרש"י שם והתוספות ושאר פוסקים וכרבי יוחנן עה, ב. ^חהרב המגיד בפרק ד מהלכות ערובין בשם הרשב"א. ^טתוספות והרא"ש שם ושארי פוסקים. ^יברייתא שם. ^כתוספות שם והרא"ש והמרדכי ושארי פוסקים. ^מלשון פסקי הרא"ש.

(יז) בטרקלין – אולם גדול.

(יח) וחִלקוהו במחיצות – הלכך ניתן להגדירם כחמשה בתים. אך כיון שזה אכן אולם אחד, אין כאן ממש חמשה בתים. ובהמשך יסביר המחבר, מתי הם אכן יוגדרו כחמשה בתים, ומתי גדרם בית אחד.

(יט) וכולם עוברין דרך עליו – נמצא כי החלוקה לא יצרה פרטיות מוחלטת, שהרי זרים חולפים, בדרכם חוצה.

(כ) שְׁנַיִם הפנימיים – אין מי שחולף בחלק הפנימי ביותר, על כן הוא מוגדר בית ממש. החלק הסמוך לו גם הוא נחשב בית, מאחר ורק משפחה אחת חולפת שם, והפרטיות אינה נפגעת כל כך. אבל שאר ה"חדרים", בהם חולפות לכל הפחות שתי משפחות, נחשבים כבית שער. ובית שער, כפי שראינו, אינו אוסר, וגם אין הערוב מונח בו.

(כא) לכל אחד פתח פתוח לחצר – לכל הנוכחים שם יש פרטיות מוחלטת, כי היוצאים חוצה אינם חולפים דרכם. הלכך כל "חדר" מוגדר כבית בפני עצמו, לפי התנאים שיפורטו.

(כב) והבית שער פתוח לחצר – המציאות דומה מאד לנתבאר לעיל, אלא שבמקום פתח ישיר לחצר, יוצאים כולם דרך בית שער, וזה, כמובן, אינו משנה את הדין.

(כג) ליתן עירוב – כל אחד צריך לתת את חלקו בעירוב, כי המחיצות חילקו בינם לגמרי. ואין מי שחולף דרכם החוצה, לכן אין דינם כבית שער, אלא כחמשה בתים.

(כד) שכולם דרים בבית זה – אף כי האולם חוּלק לחמישה, הוא אינו מוגדר לגמרי כחמישה בתים. ואם הונח שם ערוב בני החצר, דומה הדבר כהובא לבית כולם, אף שהונח אצל אחד בלבד. וכל דיירי האולם אינם צריכים להשתתף בו, מאחר וזה ביתם, וככל בית שהערוב בו, ואינו משתתף. רק הדרים מחוץ לאולם, צריכים להשתתף, כדי שיוגדרו כמתגוררים בבית בו הונח העירוב, וכפי שלמדנו.

(כה) אין צריך ליתן עירוב – כפי שנראה בהמשך.

(כו) אינם צריכים עירוב – השוהים באולם נחשבים כדייר אחד, מאחר ואין שם מחיצות גמורות. ואין חילוק האולם לחמישה נוגע אלא לדיירים האחרים שבחצר. כי הללו אינם יודעים אם זה אולם אחד, או חמישה אולמות נפרדים. שהרי דיירי האולם יוצאים כל אחד ביציאה נפרדת, אל החצר. אבל המתגוררים באולם, יודעים בבירור, כי אין שם בתים נפרדים ממש, רק הפרדה דלה.

(כז) בעירוב אחד לכל החמש חבורות – כי מחיצות אלה, שאינן מגיעות לתקרה, מועילות בעיקר לצניעות ופרטיות מסוימת, אבל אינן הופכות כל יחידה לבית בפני עצמו.

(כח) כמשותפין – כפי שמתבקש מההיגיון.

(כט) לתת עירוב – העלייה היא קומה נוספת. ומשפחות שנחלקו לחמש קומות, כל אחת מהן מוגדרת כבית בפני עצמו.

(ל) אינם אוסרים – כי הם כולם תלויים בבעל הבית, הדואג לכל צורכיהם, ואין כאן קבוצות חלוקות.

סעיף ד

(לא) ^נאנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד (לב), אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו (לג), אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד (לד). ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת (לה), עירוב אחד (לכולן (לו)) ופת אחד בלבד (לז) מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו. ואם היה עירוב בא אצלם, אינם צריכים לתת עירוב, כדין בית שמניחים בו עירוב (לח), שכל אלו הבתים כבית אחת הם חשובים. הגה: וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו, עירוב אחד לכולם (לט); הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין (מ) וכו' ואף על פי שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות, לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות (מא) (רבינו ירוחם נתיב יב חלק ט"ו).

^נלשון רמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין.

(לא) הקדמה לסעיף – בסעיף זה נלמד, כי הגורם היחיד הקובע אם מספר אנשים ייחשבו כמשפחה אחת או ככמה, הוא מקום האכילה. אם אוכלים כולם במקום אחד, דינם לגבי ערוב הוא כמשפחה אחת, אפילו אם ילוּנוּ בבתים נפרדים. בגמרא נקרא דין זה 'מקום פיתא גורם'.

(לב) כולם אוכלים על שלחן אחד – כלומר, בחדר אחד.

(לג) יש לו בית בפני עצמו – בו הוא ישן.

(לד) שהם כאנשי בית אחד – כי מקום האכילה גורם, כאמור.

(לה) עם אנשי חצר אחרת – הכוונה לאנשים אחרים, המשתמשים באותה חצר.

(לו) לכולן – אין לקרוא מילה זו.

(לז) ופת אחד בלבד – כלומר, הלחם שעליהם לתת, שיעורו כגרוגרת בלבד.

(לח) כדין בית שמניחים בו עירוב – למדנו כבר, שהבית בו הונח הערוב, אינו צריך לתת כיכר. ואלה נחשבים כולם, כבית אחד.

(לט) עירוב אחד לכולם – כוונת הרמ"א להסביר את דברי המחבר, ומה שכתוב "בשולחן אחד", הוא לאו דווקא, אלא הכוונה לאותו חדר.

(מ) הוי כחמשה ששבתו בטרקלין – כמו שראינו בסעיף הקודם.

(מא) הואיל ולא הוי שם בקביעות – אין זו הפרדה.

סעיף ה

^סמי שאוכל במקום אחד (מב) וישן במקום אחר (מג), מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר (מד); ^עהילכך האחין שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם, אינם אוסרים (מה). ואם נותן להם פרס (מו) ואוכלים בבתיהם (מז), אוסרים (מח). ^פוהני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אחד (מט), אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב באחד מבתים אלו (נ), או שאין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב (נא).

^סעב, ב ועג, א בברייתא וכמו שפרשה רב. ^עמשנה שם וכדמפרש לה רב יהודה אמר רב. ^פשם במשנה.

(מב) שאוכל במקום אחד – בבית הפתוח לחצר אחת.

(מג) וישן במקום אחר – בבית הפתוח לחצר שונה.

(מד) ושם הוא אוסר – אם אינו משתתף בערוב.

(מה) אינם אוסרים – כי אוכלים בבית אחד.

(מו) ואם נותן להם פרס – כסף, לרכישת מאכליהם.

(מז) ואוכלים בבתיהם – מצב זה מורכב, כי מצד אחד האוכל שלהם נרכש בכסף אביהם. ומפאת כן, נחשבים המה כמשפחה אחת. אבל מצד שני, הם אוכלים בבתים נפרדים, ונחשבים כמשפחות שונות.

(מח) אוסרים – כי אוכלים בנפרד. אבל היות ואוכלים מכספו של אביהם, יַאַסרו רק במקרים מסוימים, כפי שממשיך המחבר להסביר.

(מט) עירובן במקום אחד – חובת ההשתתפות בעירוב חלה על האוכלים במקום נפרד. וגם עליהם, כי העירוב לא הונח בבית אביהם.

(נ) באחד מבתים אלו – שלהם, או של אביהם, אינם צריכים להשתתף, כי אוכלים משל אביהם.

(נא) אינם צריכים לערב – כי זו משפחה אחת.

סעיף ו

^צמי שיש לו חמש נשים וחמשה עבדים (נב) מקבלים ממנו פרס וכל אחד אוכל בביתו (נג), וכן ^קתלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו (נד), אינם אוסרים זה על זה אם אין עמהם דיורין בחצר או אם העירוב בא אצלם (נה).

^צברייתא שם ופלוגתא דתנאי והלכה כדברי שניהם להקל. הרא"ש בשם הר"מ והרמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין. ^קשם בעיא ונפשטא.

(נב) וחמשה עבדים – או נשים או עבדים. מדובר בעבדים כנענים, הקנויים לאדונם. כיום, אין כזו מציאות.

(נג) וכל אחד אוכל בביתו – למרות שהאכילה נעשית במקומות שונים ונפרדים לגמרי, הרי גבר ואשתו נחשבים משפחה אחת. והעבדים נחשבים כאדוניהם, עקב בעלותו עליהם.

(נד) תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו – דינו כאוכל בבית רבו, כי מצוי באחריותו.

(נה) אם העירוב בא אצלם – כמו בסעיף הקודם, כאשר הבנים מקבלים פרס מאביהם, ואוכלים בנפרד. אך אם הערוב הונח באחד משאר בתי החצר, עליהם להשתתף. כי במציאות אינם אוכלים אצל האב, האדון, או הרב.

סעיף ז

^רעשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר, שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורים, שחשובים כולם כבית שער (נו).

^רשם עה, ב.

(נו) שחשובים כולם כבית שער – ראינו בתחילת הסימן שבית שער אינו אוסר, מאחר וכולם חולפים דרכו, והדר שם אינו נחשב כמתגורר בבית. עוד ראינו, כי בית שער הוא דווקא זה שדרכו נכנסים לכל הפחות לשני בתים. נמצא, שהפנימי ביותר אינו בית שער, וגם הסמוך לו, בו חולפת משפחה אחת בלבד, בדרכה חוצה. אבל שאר ה"בתים" אינם אלא מעברים, ואף אם דרים בהם, אינם אוסרים.

סעיף ח

^שהמתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות, אינו אוסר על בני החצר והוא והם מותרים, בין בביתו בין בביתם (נז). הגה: ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית אחד. ודווקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע דאז האורחים בטלים לגביה (נח), אבל אורחים ביחד, אוסרים זה על זה מיד (נט). (תה"ד סי' ע"ו מגמ' סוף דף ע') ועיין לקמן ס"ס שצ"א (ועכו"ם המתארח ע"ל סי' שפ"ד).

^שתרומת הדשן סימן עו.

(נז) בין בביתו בין בביתם – סעיף זה מלמד, כי רק זה המתגורר במקום באופן קבוע, נקרא דייר. דין זה רלוונטי מאד למתארחים במלונות או בתי הארחה, שאינם אוסרים[1].

(נח) דאז האורחים בטלים לגביה – המתגוררים דינם כאורחי בעל הבית, ובחצר יש בעל הבית אחד בלבד.

(נט) אוסרים זה על זה מיד – בכפרי נופש ובאתרים דומים, שכיח שבעל הבית אינו מתגורר במקום, רק משכיר מספר דירות קטנות לתקופת מה, בעתות חופשה. נמצא שכל דייר מוגדר בעל הבית, והחצר המשותפת משמשת משפחות רבות. ואם רוצים לטלטל מן הדירות לשטח המשותף, חייבים לעשות בו ערוב[2]. נראה שהמחבר מסכים לחומרה זו[3].