הלכות ערובי חצרות

סימן שע"ה מה הם הדברים השרוים בחצר שאינם אסורים

סימן שע"ה

מה הם הדברים השרוים בחצר שאינם אוסרים, ובו ד' סעיפים.

ראינו[1] כי שתי חצרות המבקשות להשתמש בשטח משותף, אוסרות את השימוש בו אחת על חברתה, כל עוד לא עירבו יחד. סימן זה דן ביוצאים מן הכלל, כלומר, בשטחים שיכולים לשמש שתי חצרות, ובכל זאת לא יגרמו לאיסור.

סעיף א

(א) ^אמרפסת שהוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים (ב), אינם אוסרים על בני החצר (ג), דסולם תורת פתח עליו (ד) והוי כשתי חצרות ופתח ביניהם, שאם רצו מערבים יחד, ואם רצו כל אחד מערב לעצמו (ה), ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן כדי שתהא רגל המותרת במקומה (ו).

^אהטור, מדברי רש"י בערובין במשנה דלקמן.

(א) הקדמה לסעיף – מדובר בחצר שבתים רבים פתוחים אליה, ומלבד זאת, בתים רבים בנויים בקומה השנייה, ולפניהם מרפסת הנמשכת לאורך צידם הקדמי. המרפסת משמשת כפרוזדור, אליו הבתים פתוחים. בקצה הפרוזדור ניצב סולם או מדרגות, שם יורדים בני הקומה הגבוהה לחצר, ולרשות הרבים.

(ב) ועוברים לרשות הרבים – נמצא שיש כאן שתי חצרות, התחתונה ו"המרפסת", ופתח ביניהם.

(ג) אינם אוסרים על בני החצר – התחתונה, שתושביה עירבו בפני עצמם. כי למרות שבני החצר העליונה חולפים בתחתונה, לא אסרו חכמים לטלטל בה, כי המעבר בחצר אינו שימוש חשוב. ובלבד שבני העליונה עשו ערוב ביניהם, ורשאים להוציא חפצים למרפסת. כי בכך, הותר השימוש בחצרם, והמעבר בחצר התחתונה אינו חשוב. מצב זה נקרא "רגל המותרת במקומה, אינה אוסרת".[2]

(ד) דסולם תורת פתח עליו – הוא מוגדר פתח בלבד, ואינו מחבר בין העליונה לתחתונה, לעשותן חצר אחת.

(ה) כל אחד מערב לעצמו – אם עירבו, רשאים בני הקומה העליונה להוציא חפצים מן הבתים למרפסת, שהיא כעין פרוזדור, ובני החצר מותרים להוציא מבתיהם לחצרם.

(ו) שתהא רגל המותרת במקומה – אם לא עירבה החצר העליונה בפני עצמה, נאסרו דייריה בהוצאת חפצים למרפסת המשותפת. והיציאה דרך החצר התחתונה, מוגדרת כחשובה יותר מן הנעשה במרפסתם. הלכך אוסרים על בני החצר התחתונה, לטלטל בחצרם. בהלכה מוגדר דין זה "רגל האסורה במקומה, אוסרת".

סעיף ב

(ז) ^באם לא עירבו יחד ויש בחצר תל או עמוד ^גשהוא משותף בין שניהם (ח), אם אינם גבוהים עשרה טפחים (ט) ^דהרי אלו נחשבים בין החצר ובין המרפסת ושניהם אסורים ^הלהוציא שם כלים שבבתים (י). ^וואם הם גבוהים מקרקעית החצר עשרה טפחים (יא) (ובתוך עשרה למרפסת (יב)) (טור) ^זוהם בתוך ארבעה טפחים למרפסת (יג), בני מרפסת מותרים, לפי שתשמישו (להם) בנחת מִלִּבְנֵי החצר (יד). ואם היו רחוקים מהמרפסת ארבעה טפחים או יותר (טו), אף על פי שגבוהים עשרה (מן החצר לתוך עשרה למרפסת) (טז) (טור), הרי אלו בכלל החצר והמרפסת (יז); לפי ששניהם אפשר להשתמש בהן על ידי זריקה (יח), לפיכך שניהם אסורים להוציא שם כלים ששבתו בבתים עד שיערבו (יט).

^במשנה שם פג, ב. ^גטור. ^דשם בגמרא פד, א וכרב. ^ההרמב"ם והרב המגיד בפרק ד מהלכות ערובין. ^ושם במשנה פרק ג. ^זשם.

(ז) הקדמה לסעיף – כבר ראינו שאסור לשתי חצרות להשתמש בשטח משותף, אם לא עירבו יחד. אלא שאם השימוש בשטח נוח לאחת, יותר מחברתה, הוא מותר לזו שנוח לה. על פי זה נבין את הסעיף.

(ח) שהוא משותף בין שניהם – שטח זה מצוי בבעלות שתיהן, והן עושות בו שימוש, במשך השבוע.

(ט) אינם גבוהים עשרה טפחים – עמוד או תל זה אינו גבוה עשרה טפחים, ביחס לחצר. ואינו נמוך עשרה טפחים, מן החצר הגבוהה. נמצא כי השימוש בו נוח עבור שתיהן.

(י) אסורים להוציא שם כלים שבבתים – אבל הנחת כלים ששבתו בחצר מותרת, כפי שלמדנו בתחילת סימן שע"ב, שחצרות גגות וקרפפות דינם רשות אחת, לכלים ששבתו בתוכם.

(יא) גבוהים מקרקעית החצר עשרה טפחים – והשימוש אינו נוח לבני החצר התחתונה.

(יב) ובתוך עשרה למרפסת – והשימוש בו נוח לבני המרפסת.

(יג) בתוך ארבעה טפחים למרפסת – המרחק האווירי בין המרפסת למקום זה, אינו גדול מארבעה טפחים. וכיון שהוא קרוב, השימוש בו נוח עבורם.

(יד) בנחת מִלִּבְנֵי החצר – ואם תשאל, הרי מחיצה בת עשרה טפחים אינה גבוהה כלל, והשימוש בגובה כזה, נוח גם לבני החצר? דע, שהגדרת נוח ולא נוח אינה נובעת מהגדרת הנוחות האמיתית, אלא מן הבחינה ההלכתית. והיות שבהלכה גובה עשרה טפחים דינו מחיצה, די בכך כדי להגדיר את השימוש "לא נוח". אבל בפועל, השימוש בעמוד נוח לבני החצר, עבורם גבהו אחד עשר טפחים, יותר מלבני המרפסת, אף שהוא נמוך ממפלסם רק תשעה טפחים.

(טו) ארבעה טפחים או יותר – השימוש במרחק זה אינו נוח.

(טז) מן החצר לתוך עשרה למרפסת – גם לבני החצר אין שימוש נוח, מפאת גבהו.

(יז) בכלל החצר והמרפסת – לשניהם אין שימוש נוח במקום. לחצר מפאת הגובה, ולמרפסת בגלל המרחק.

(יח) להשתמש בהן על ידי זריקה – כלומר מבחינה הלכתית, השימוש נחשב לא נוח לשניהם, כי אינם יכולים להשתמש בו בקלות, מלבד על ידי זריקה.

(יט) עד שיערבו – הואיל ונוחות השימוש שווה לשניהם, הוא נחשב שטח משותף. ודינו כדין חצר משותפת, בה אסור לטלטל כלים ששבתו בבתים, עד שיערבו יחד.

סעיף ג

^חהיתה מַצֵּבָה ארבעה טפחים (כ) לפני המרפסת, אין המרפסת אוסרת על בני החצר, שהרי נחלקה מהם.

^חרמב"ם בפרק ד מהלכות ערובין מהא דשמואל ערובין ס, א.

(כ) מַצֵּבָה ארבעה טפחים – כלומר, בין העמוד (הנזכר בסעיף הקודם) למרפסת, ניצב מבנה קטן, שגבהו שלושה טפחים לפחות, ורחבו ארבעה על ארבעה טפחים. מבנה זה מגלה כי בני המרפסת איבדו עניין בעמוד הניצב מֵעֶברו האחר, לכן רשאים בני החצר להשתמש בו.

סעיף ד

^טזיזים היוצאים מהכתלים (כא), כל שהוא למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מהחצר (כב) ובני החצר משתמשין בו. וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים לעלייה, אנשי עלייה משתמשין בו (כג). והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחילת עשרה העליונים, מן הזיזין היוצאים (כד), שניהם אסורים בו ואין משתמשין בהם בכלים ששבתו בבתים אלא אם כן עירבו (כה).

^טברייתא שם פד, א וכרב.

(כא) זיזים היוצאים מהכתלים – כעין קרשים.

(כב) הרי זה נחשב מהחצר – כי השימוש על הזיז נוח לבני החצר בלבד.

(כג) אנשי עלייה משתמשין בו – כי בני הקומה העליונה, הם המשתמשים בו בנוחות.

(כד) מן הזיזין היוצאים – חוסר הנוחות בשאר הזיזין שעל הקיר, קיים אצל שניהם, במידה שווה.

(כה) אלא אם כן עירבו – ביניהם, אנשי החצר ואנשי העלייה.