הלכות ערובי חצרות

סימן שע"ז

דין שתי עליות זו כנגד זו הפתוחות לחצר, ובו סעיף אחד.

ראינו בסימן שנז כי נאסר לשפוך מי שופכין לחצר קטנה, אם גודלה פחות מארבע על ארבע אמות. טעם האיסור הוא, כי מי השופכין לא ייבלעו במקומם, ויזלגו בהכרח לרשות הרבים. אמנם אדם שעשה גומא (ובלשון השולחן ערוך עוּקָה) בקרקע החצר, אשר יכולת הקיבול שלה כ-סאתיים, שהיא הכמות המשוערת הנדרשת לשימוש אדם ביום אחד, מותר לשפוך בה (דינים שהוסברו בהרחבה, בסימן שנז). סימן זה דן בחצר קטנה המשותפת לשני בתים, שאחד מהם חפר גומא, והאחר לא. מתי ובאלו תנאים הותרה עבורם שפיכת מי שופכין, מן הבתים לעוקה.

סעיף א

^אשתי עליות (א) הפתוחות לחצר זו כנגד זו, ואחת עשתה גומא בחצר (ב) כדי לשפוך בחצר שאין בה  ארבע אמות מֵימֶיהָ (ג) והשניה לא עשתה, ^באם עירבו יחד, שתיהן מותרות לשפוך מימיהן (ד); ואם לא עירבו יחד (ה), והאחת עירבה לעצמה (ו) והשניה לא עירבה כלל (ז), זו שלא עירבה, אסורה (ח); ושעירבה, מותרת (ט); ^גובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא (י) אלא תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא ^*) (יא). הגה: דְּכֹחוֹ בחצר שאינה מעורבת, שרי (יב) (טור). והוא הדין אם החצר יותר מארבע אמות, דשתיהם מותרים בכהאי גוונא (יג) ואין צריכים לגומא (יד) (ב"י).

^אמשנה ערובין פח, א. ^בשם בגמרא פט, א. ^גתוספות והרא"ש שם. ^*) (ופרטי הדינים בגומא נתבאר בסימן שנז).

(א)       שתי עליות – העליות הן קומות, בהן בנויות מספר בתים, הפתוחים ל"מרפסת". שהיא כעין פרוזדור, ובקצה המרפסת יש סולם או מדרגות, כדי לרדת אל החצר.

(ב)       עשתה גומא בחצר – קרוב לביתה.

(ג)        מֵימֶיהָ – כמתחייב על פי ההלכה, וכנזכר בסימן שנז.

(ד)       שתיהן מותרות לשפוך מימיהן – כי מותר לטלטל מבית לחצר משותפת, שדייריה עירבו יחד.

(ה)       לא עירבו יחד – ובכך, נאסרו שני החצרות להוציא כלים ששבתו בבית, אל החצר.

(ו)         והאחת עירבה לעצמה – כלומר כל הבתים בקומה, עירבו יחד, והותרה להם הוצאה מן הבתים למרפסת. אבל בתי הקומה במרפסת הסמוכה, לא עירבו עמם, ואינם רשאים להוציא מבתיהם לחצר.

(ז)        והשניה לא עירבה כלל – וחל עליה איסור טלטול, אפילו למרפסת שבקדמת הבית.

(ח)       זו שלא עירבה, אסורה – אפילו לשפוך מן העלייה לגומא. כי היות והגומא לא נחפרה על ידם, מסתבר שיבקשו להימנע מטינוף החצר. ויטרחו לרדת עד הגומא, כדי להוריק את השופכין ישירות לתוכה. וזה אסור, כי לא עירבו יחד, ואף לעצמם לא עירבו.

(ט)       ושעירבה, מותרת – לשפוך מן העלייה לגומא. אבל אינם רשאים לרדת עם השופכין אל החצר, כדי להוריקם שם, ישירות לגומא, כי לא עירבה עם החצר השנייה.

(י)        שלא תשפוך להדיא בגומא – גם בהיותם למעלה, בקומה השנייה, אסורה השפיכה הישירה אל הגומא, כי לא עירבו עם בני העלייה האחרת.

(יא)     תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא – כפי שלמדנו, שכוחו בכרמלית מותר. וכפי שמפרש הרמ"א, בדברי המחבר.

(יב)     דְּכֹחוֹ בחצר שאינה מעורבת, שרי – כלומר, ללא שפיכה ישירה למקום האסור, אלא תחילה יישפכו על קרקע המרפסת, ומשם יזלגו אל הגומא. וכשם שמותר כוחו בחצר, כן מותר כוחו בכרמלית.

(יג)      דשתיהם מותרים בכהאי גוונא – רק אם המים יוכנסו אל הגומא באופן עקיף, ולא ישיר.

(יד)     ואין צריכים לגומא – היות ולא עירבו ביניהם, אסור לדיירי הקומה השניה להוריד את השופכין בכליהם אל החצר. אך כיון שזו חצר גדולה, השופכין ייבלעו בקרקע, והחצר לא תתלכלך. לכן אין חשש שייכשלו באיסור זה.

דין שתי עליות זו כנגד זו הפתוחות לחצר (שעז)

א.     כוחו בכרמלית מותר. כלומר, אם מוציא אדם מרשות היחיד לכרמלית, על ידי כוחו, ולא באופן ישיר, כגון שמערה נוזלים, או זורק חפץ על קרקע רשות היחיד, ומשם הם מתגלגלים לכרמלית, הדבר מותר. [א]