הלכות ערובי חצרות

סימן שפ"א

דיני המבטל רשותו ועבר והוציא, ובו ז' סעיפים.

בסימן זה ממשיכים לדון בהלכות ביטול רשות. הסימן הקודם עסק באחד מדיירי החצר שלא עירב, ומבטל את רשותו. כעת דנים באפשרויות נוספות לביטול רשות, כגון בין חצרות שונות, ובין בתים שונים, או חורבה משותפת. הסימן פותח באפשרות הסרת הביטול. ובסופו דן, אם גם יורש יכול לבטל רשות, אותה ירש במהלך השבת.

סעיף א

^אהמבטל רשותו (א) והוציא אחר כך מביתו לחצר בשוגג, אינו אוסר (ב); במזיד אוסר, שהרי חוזר מביטולו שביטל (ג). ^בואם החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם (ד), אינו יכול לחזור מביטולו (ה). ^גולרש"י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה (ו).

^אמשנה ערובין סט, ב וכרבי יהודה, הסכמת הפוסקים. ^בברייתא שם (סט, א) וכרבי יהודה, ולא כרבי יהודה דמתניתין, דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ^גטור בשם רש"י בדף סח, ב (ד"ה והוציאו).

(א)   המבטל רשותו – מוותר על זכות שימושו בחצר, ואוסר על עצמו להוציא מביתו לחצר.

(ב)   אינו אוסר – ההוצאה ארעה במשגה, וביטולו עדיין בתוקף.

(ג)    שהרי חוזר מביטולו שביטל – למרות שביטל את רשותו בחצר, הוא הרי משתמש בחצר, ובכך מבטל את העירוב שנעשה.

(ד)   שהכניסו מחצר לבתיהם – אפילו לפני כניסת השבת.

(ה)   אינו יכול לחזור מביטולו – פעולתו אכן מוגדרת כמעשה איסור, אבל אינה מסירה את ביטולו.

(ו)     אלא אם כן החזיקו משחשיכה – כלומר רק אם בעלי הבתים שעירבו, הוציאו מבתיהם לחצר, לפני שהמבטל יוציא מביתו. רק אז, יכולים הם להחזיק בחצרם, ולמנוע מן המבטל, את הסרת ביטולו. אבל השימוש בחצר לפני כניסת שבת, אינה נחשבת החזקה, כי עדיין לא חל האיסור על הוצאה והכנסה.

לכתחילה, טוב לחשוש לדעה זו. אבל להלכה, העיקר כדעה ראשונה[1].

סעיף ב

^דיש ביטול רשות מחצר לחצר, ^הלא שנא שתי חצרות ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה (ז), ולא שנא עירבו יחד (ח), יכולה כל אחת לבטל רשותה לחברתה להיותה מותרת להשתמש בה, ולא היא (ט),  לא שנא (י) שתי חצרות זו לפנים מזו ולא עירבו אלא החיצונה לבדה, שפנימית (יא) אוסרת על החיצונה (יב), יכולה לבטל לה רשותה שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת, ותהיה החיצונה מותרת (יג), או אם עירבו יחד (יד) ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מהפנימית ולא עירב (טו), יכול לבטל רשותו, דהיינו שיבטל רשותו לכל אחד מבני הפנימית, וגם לכל אחד מבני החיצונה (טז), ויהיה הוא לבדו אסור (יז) וכולם מותרים (יח).

^דגמרא סו, ב וכרבי יוחנן, הסכמת הפוסקים. ^השם ממשמעות הגמרא. 

(ז)    ועירבה כל אחת לעצמה – בזכות העירוב, יכולים כל בעלי הבתים להוציא חפצים מבתיהם לחצרם, אבל אינם רשאים להוציאם אל החצר השנייה.

(ח)   עירבו יחד – אבל אחד מבני החצרות שכח להשתתף בערוב, וגרם לביטול העירוב של כולם, וכאילו לא עירבו.

(ט)   ולא היא – במקרה הראשון, בו עירבה כל חצר לעצמה, יכולים בני אחת החצרות, אם ירצו, לבטל את רשותם בחצר, לטובת דיירי החצר השנייה. ביטול זה יתיר לבני החצר השנייה, את הוצאת החפצים מבתיהם לחצר שביטלה. אך בני החצר שביטלו רשותם, לא יוכלו להוציא מבתיהם אפילו לחצרם, כי זו הפכה לחצרם של בני החצר השנייה. במקרה השני, בו עירבו שתי החצרות יחד, ואחד מן הדיירים שכח להשתתף בעירוב, ובכך נאסרו כולם, יכולים בני חצר זו לבטל את רשותם לבני החצר השנייה, ולאסור על עצמם את ההוצאה אפילו לחצרם, אך בני החצר השנייה יורשו לטלטל מבתיהם, אל שתי החצרות.

(י)    לא שנא – כאן יפורטו מקרים נוספים.

(יא)     שפנימית – אשר דייריה לא עירבו ביניהם.

(יב)     אוסרת על החיצונה – כי זה הכלל שלמדנו "רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה"[2]. כלומר, מאחר ובני הפנימית לא עירבו, והם בהכרח חולפים בחיצונה, שווה דרגת שימושם בפנימית לשימושם בחיצונית. וכיון שהשימוש בזו האחרונה משותף לבני הפנימית והחיצונית, אין בני החיצונית רשאים להוציא מביתם לחצר.

(יג)      ותהיה החיצונה מותרת – כלומר מלבד זכות המעבר, ביטלו הפנימיים מעצמם כל זכות שימוש אחרת. ואף את המעבר הגבילו לזמנים מסוימים בלבד, ולא ישהו בה כלל. לכן אינם נחשבים כמשתמשי החיצונית, ורשאים בני החיצונית להוציא מבתיהם לחצרם, היות ועירבו ביניהם.

(יד)     אם עירבו יחד – דיירי הפנימית, עם דיירי החיצונית.

(טו)     ושכח אחד מהפנימית ולא עירב – וגרם לביטול העירוב של כולם.

(טז)    החיצונה – והרי הוא כלא נמצא, היות וביטל את זכות שימושו בחצר.

(יז)      ויהיה הוא לבדו אסור – להוציא, אפילו לחצר שלו.

(יח)     וכולם מותרים – להוציא מבתיהם, אל שתי החצרות.

סעיף ג

^ויש ביטול רשות בחורבה (יט), שאם היו שני בתים וחורבה ביניהם שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו, יכול אחד לבטל רשותו לחבירו ולהיותו מותר בו (כ).

^ושם וכרבי יוחנן, הסכמת הפוסקים.

(יט)    ביטול רשות בחורבה – כדין ביטול רשות בחצר, הנזכר בסימן הקודם.

(כ)       ולהיותו מותר בו – חברו מותר בו, והוא אסור בו. המחבר מלמד בסעיף זה, שלא נחשוב כי ההיתר לבטל רשות נתחדש רק בחצר, עקב שימושה הנחוץ. אלא גם בחורבה, אף שהשימוש בה אינו הכרחי כל כך, בכל זאת, לא חילקו חכמים בינם, והתירו לבטל.

סעיף ד

^זיש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו (כא), אחד מבטל רשות (כב) לחבירו. ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו (כג), ^חאבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו (כד), שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל. ^טוכן אם יש לו חדר פתוח לביתו (כה) וביטל רשות ביתו, אסור להוציא מהחדר לביתו (כו). הגה: ויש אומרים דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל (כז) ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו (כח). וטוב להחמיר לכתחלה (כט) (ב"י בשם רבינו ירוחם ור"ת והגהות מיימוני פ"ב מהלכות עירובין).

^זתוספות בשם רש"י אעובדא דהמן בר ריסתק, וכן פסקו הרא"ש והטור. ^חטור והגהות מיימוני בשם סמ"ק וסמ"ג. ^טשם.

(כא)    שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו – חכמים אסרו לטלטל מבית לבית הסמוך לו, כגון שיש פתח או חלון ביניהם. טעם האיסור הוא, כי שביתת האדם בשבת נועדה להותירו במקומו ובביתו[3]. וההעברה מבית לבית של שכן, כמוה כהעברה מרשות לרשות, וביטול השהות בבית. על כן רשאי כל אחד לטלטל בביתו, ולא להוציא או להכניס לבית חברו.

(כב)    אחד מבטל רשות – ביתו, ומתגורר כביכול בבית השייך לחברו. אם כי אין הכוונה, שהבית נעשה ממש של חברו. כי אז, היה מותר להכניס גם מבית חברו לביתו.

(כג)     מותר להוציא מביתו לבית חבירו – מאחר והוא כביכול דר אצלו.

(כד)    אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו – אם הייתה פעולה זו מותרת, לא היה ביטוי, בשום דרך, לביטול רשותו. הלכך, כדי ליצור היכר על ביטול רשותו, אינו מורשה להביא מבית חברו לביתו.

(כה)    יש לו חדר פתוח לביתו – חדר זה אינו חלק ממשי מביתו, אלא כעין נספח, או חדר אורחים.

(כו)      אסור להוציא מהחדר לביתו – כי ביטל את זכותו בביתו, וכמו שנאסר עליו להביא מבית חברו לביתו, כך אינו רשאי להביא מחדר נספח זה אל ביתו, לאחר שוויתר על זכות שימושו בביתו.

(כז)     ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל – ממנו יהא מבטל זה, אסור להוציא, הן לביתו והן לבית חברו, כדי לתת ביטוי לביטול רשותו.

(כח)    אפילו מבית חבירו לביתו – כי הוא נחשב כאורח[4].

(כט)   וטוב להחמיר לכתחלה – כדעת המחבר, שלא להביא מבית חבירו לביתו.

סעיף ה

^ישני בתים בשני צדי רשות הרבים (ל) והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת (לא) בענין שיש ביניהם כמו חצר ששני בתים פתוחים לו והרי הם אוסרים זה על זה (לב), אינם יכולים לבטל כל אחד לחבירו (לג).

^יברייתא שם ע, ב.

(ל)        בשני צדי רשות הרבים – במצב כזה אסור להעביר חפצים מבית לבית, כי יעבירום בהכרח דרך רשות הרבים. וגם אם יערבו ביניהם, אין זה מועיל.

(לא)    והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת – בכך הפכו את המקום לרשות היחיד.

(לב)     הם אוסרים זה על זה – כי המקום משותף לשניהם.

(לג)     לחבירו – לא ראו חכמים צורך להקל עליהם בהוצאת חפצים, על ידי ביטול רשות. מאחר ולפני שבת, לא הייתה להם כל אפשרות לערב ביניהם, שהרי מקום זה נועד לשימוש הרבים, ולא עבורם.

סעיף ו

^כיורש מבטל רשות, שאם לא עירב מורישו (לד), ומת בשבת, והיורש בא לדור בחצר ^לואוסר (לה), יכול לבטל רשותו (לו).

^כשם וכרב נחמן, הסכמת הפוסקים. ^לעל פי מה שנתבאר בסימן שע"א.

(לד)     לא עירב מורישו – אם מורישו אכן עירב, אין כל איסור אחר מותו וביאת היורש כדייר, אל ביתו.  שהרי חל היתר טלטול בחצר זו, בעת כניסת השבת.

(לה)    ואוסר – כלומר, האיסור שחל על החצר מחמת המוריש, נותר כפי שהוא.

(לו)      יכול לבטל רשותו – ככל דייר שלא עירב.

סעיף ז

^ממבטלין וחוזרין ומבטלין; כלומר, שמבטלים רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת, או לאחד מבני חצר, עד שיוציאו מה שירצו, וחוזרין ומבטלים לאותם שביטלו להם, עד שיוציאו גם הם מה שירצו (לז).

^משם (סח, ב) וכרב, הסכמת הפוסקים, וכן כתב רמב"ם בפרק ב מהלכות ערובין.

(לז)     מה שירצו – כך יוכלו כולם, בזה אחר זה, להוציא את חפציהם אל החצר, ולהשתמש בהם בחצר.