הלכות ערובי חצרות

סימן שפ"ה

דין צדוקי ומומר בעירוב, ובו ד' סעיפים.

 

 

להבנת הסימן עלינו להסביר כמה מושגים. ה'צְדוֹקִי' הוא יהודי שאורחות חייו מונהגים בדרכו של צדוק הכהן, שהיה כהן גדול. אשר בהגיעו לגבורות, פרש מדרכי ישראל. וטען, כי פירוש חכמים על התורה, אינו אמת. ממשיכי דרכו נהגו כמותו, וקיימו את מצוות התורה, לפי ראות עיניהם. ואף חינכו בדרך זו, את כל צאצאיהם. צְדוֹקִים אלה, לא הכירו את היהדות האמיתית. ואינם נחשבים רשעים, אלא אנוסים, כיון שזו הדרך שקיבלו מאבותיהם.^[1] אי אימונם בתקנות חכמים, גרם שנמנעו מקיום הלכות עירובין.

ה'כּוּתִי' הוא בן אומה שהגיעה לארץ ישראל, לאחר שהוגלתה מלכות ישראל. בעקבות מאורע מסעיר, של הופעת אריות אשר הרגו רבים מהם, התגיירו כל הכותים. אלא שהתברר כי הגיור לא היה כנה ואמיתי, ולא הקפידו על שמירת המצוות. לכן החשיבום חכמים כגוים, לכל הדינים^[2].

ה'מומר' הוא יהודי שעזב את שמירת המצוות, אם כי יש מספר מומרים. יש מומר להכעיס, שנוהג כך בדווקא. יש מומר לתיאבון, עליו מדברים בסימן זה, והוא נוהג בדרך הדתיים לשעבר (דתל"ש) בדור שלנו. יש גם מומר לדבר אחד, שהוא נמנע מקיום אחת מן המצוות. נוסף על כך, יש מומר לעבודה זרה, הנחשב לגבי דינים רבים, כמו גוי. זאת ועוד, יש מומר לחילול שבת, שדיניו דומים מאד למומר לעבודה זרה. אלא שצריך להבחין אם הוא מחלל שבת בפרהסיה, שאז דינו חמור יותר, ולרוב הדינים נחשב כאינו יהודי. או שהוא מומר לחלל שבת בצנעה, שדינו חמור פחות.

המרת דת פירושה עזיבה מוחלטת של היהדות, כגון המתנצר או מתאסלם. וזה שהמיר את דתו, דינו כגוי לכל הדינים, ולחומרה[3].

 

סעיף א

^אצדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות (א), אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב (ב).

^אמשנה ערובין סא, ב ובגמרא (סח, ב) בפירוש המשנה וכרבי שמעון בן גמליאל, הרא"ש בשם ר"מ, והרמב"ם בסוף פרק ב.

 

(א)   כישראל, ומבטל רשות – היות והוא יהודי, ומודה שה' נתן את התורה.

(ב)   שאינו מודה בעירוב – דיני עירובין אינם מפורשים בתורה, והוא אינו מאמין בהם. הלכך אינו יכול להשתתף בפעולה, נטולת ערך, לפי אמונתו. היתר הטלטול בחצר זו יושג, לאחר שהלה יסכים לבטל את רשותו. אם אינו מסכים, ניתן לשכור את רשותו, כמו ששוכרים מאינו יהודי, וכאמור בסימנים הקודמים.

 

 

סעיף ב

^בכותי הרי הוא כשאר עמים (ג), ואין לו תקנה אלא בשכירות (ד).

^בפשוט בריש חולין ו, א.

 

(ג)    הוא כשאר עמים – כפי שפירשנו בהקדמה. אחר שראו חכמים כי הכותים לא זנחו את דתם, נהגו בהם כגוים, ברוב הדינים.

(ד)   אלא בשכירות – כמו ששוכרים מאינו יהודי.

 

 

סעיף ג

^גישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, ^דאפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם (ה). ואם אינו מחלל אלא בצינעה (ו), אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות (ז).

^גברייתא ערובין סט, א. ^דתוספות והרא"ש והמרדכי שם, וכן דעת רש"י.

 

(ה)   הרי הוא כעכו"ם – ורק שכירת רשותו, תתיר את הטלטול.

(ו)     אינו מחלל אלא בצינעה – חילול שבת בפרהסיה אינה אלא אם עושה כן לפני עשרה יהודים.

(ז)    כישראל ומבטל רשות – אבל צירופו לעירוב לא יועיל, כי אינו מודה בעירוב.

 

 

סעיף ד

^הישראל שהֵמיר, והיו לו בתים בשכונת ישראל, שעירב לכל השנה (ח), אם אין לו פתח אחר כלל, הוא אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר (ט), אבל אם יש לו פתח אחר לשכונת העכו"ם, אפילו הוא פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחלה, דוחין אותו אצל פתח הפתוח לשכונת העכו"ם (י).

^ההרשב"א בתשובה.

 

(ח)   שעירב לכל השנה – את העירוב עשה, טרם המיר את דתו.

(ט)   אוסר בכל שבת שחל לאחר שהמיר – יהודי זה אינו מודה בעירוב, לפיכך דינו כאינו יהודי.

(י)    לשכונת העכו"ם – כלומר , הפתח הנוסף מאפשר לנו להחשיבו כאינו שייך לחצר זו, אלא לפתח שמקשר בינו לבין רעיו הגויים. למרות שבפועל, הוא אכן משתמש בחצר המשותפת לו וליהודים. כל זאת, כדי למנעו מלאסור, ולבל יצטרכו לשכור ממנו.

 

 

 

 

         דין צדוקי ומומר בעירוב (שפה)

א.     יהודי שאינו שומר מצוות ואינו מאמין בעירוב, הרי הוא כיהודי, ואוסר את הטלטול בחצר. אבל אינו יכול להשתתף בעירוב. על כן, כדי להתיר את הטלטול בחצר זו, צריך לשכור ממנו את רשותו בחצר [א].