הלכות שיתופי מבואות

סימן שפ"ז

שותפין במבוי צריכין לערב בחצרות, ובו סעיף אחד.

להבנת הסימן נקדים שהוא עוסק במציאות, בה מלבד הפתח שבין המבוי לחצרות, קיים פתח נוסף בין החצרות. וביד כל אחד לעבור בין חצר לחצר הן דרך המבוי, והן דרך החצרות.

במציאות  זו ניתן לעשות שלושה סוגי עירוב. א. עירוב חצרות. שמהותו עירוב בתי החצר זה עם זה, המתיר הוצאה מבתיהם לחצרם; ב. עירוב בין החצרות, שמהותו, עירוב החצרות ביניהם, והוא מתיר טלטול מכל הבתים לכל החצרות, בפתח שבין החצרות; ג. שיתופי מבואות, ומהותו חיבור כל החצרות יחד, ומתיר טלטול מחצר לחצר, דרך המבוי.

כבר למדנו כי עירוב חצרות אינו מתיר אלא אם נעשה בלחם. שיתופי מבואות לעומת זאת, ניתן לעשות בכל מיני מאכלים, ובכל זאת נהגו לעשותו ביין. בסימן זה נדון מה נדרש לעשות, כדי להתיר את הטלטול בכל חצר, ובין החצרות, וגם במבוי.

סעיף א

^אהמשתתפין במבוי (א) צריכים לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב (ב), שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי (ג). ^בלפיכך אם נשתתפו במבוי בפת (ד), סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירים בפת. ^גויש אומרים שאם לא עירבה כל חצר לעצמה, אין סומכין על השיתוף (ה); אבל כשכל חצר עירבה לעצמה, ואחר כך נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם (ו), מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי דרך פתחים שביניהם, שסומכים על שיתוף במקום עירוב (ז). ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי (ח), מותרות להשתמש החצרות במבוי, שסומכים על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף (ט). הגה: ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב אפילו לא נשתתפו אלא ביין (י), וכן סומכין אָעֵירוּב (יא) במקום שיתוף (הרא"ש והמרדכי פ' הדר וטור). ולעיל, סי' שס"ו ס"ז בהג"ה, כתבתי דאנו נוהגין לכתחלה שלא לעשות רק שיתוף אחד בקמח (יב); ונראה לי הטעם, כי עירוב שלנו שכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף, הוי כעירוב ושיתוף ביחד (יג), ולכתחלה אין לעשות יותר. והא שהצריכו שיתוף ועירוב, היינו בזמן הגמרא שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק החצר עירבו ביחד ואחד מבני החצר נותן לשיתוף (יד), אבל בכהאי גוונא (טו) כולי עלמא (טז) אין עושין רק שיתוף אחד, ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה (יז) (דברי עצמו ותשובת מהר"ם שהביא הב"י).

^אברייתא עירובין עא, ב וכרבי מאיר. ^בשם וכמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי. ^גבפירוש רש"י שם ובתוספות עא, ב (ד"ה בפת), ושאר פוסקים, ואין דעת הרמב"ם כן בפרק א ובפרק ה.

• המשתתפין במבוי – ביין, כפי המנהג.
• שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב – כלומר באופן עקרוני, שיתוף המבואות לבדו יכול להתיר את הטלטול, מן הבתים לכל החצרות, ואף למבוי. אלא שחכמים דרשו כי בנוסף לכך, ייעשה גם עירוב בכל חצר, כדי שהילדים יתוודעו לדיני עירוב.
• אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי – כיון שהשיתוף נעשה ביין, וילדים אינם רגילים לשתות יין, הם מן הסתם, לא יתוודעו לעירוב שנעשה.
• נשתתפו במבוי בפת – הלחם הוא מאכל שגם ילדים רגילים בו, וכיון ששיתוף זה ייוודע להם, הוא מועיל גם אם לא עירבו בכל חצר. ובתנאי שיניחו את הלחם באחד הבתים במבוי.
• אין סומכין על השיתוף – אפילו אם עשוהו בפת. כי הילדים, מטבע הדברים, אינם חשופים למתרחש במבוי, רק למתרחש בחצר. ותורת העירוב עדיין עלולה להשתכח מהם.
• ולא עירבו דרך פתחים שביניהם – זה ודאי מספיק כי השיתוף מחבר בין כל החצרות והעירוב שעשו בכל חצר מזכיר לילדים דיני עירוב.
• שסומכים על שיתוף במקום עירוב – כמו שהשיתוף חיבר בין חצרות, והתיר לטלטל מהבתים לכל חצר, כך הוא התיר טלטול ישיר בין חצר לחצר.
• ולא נשתתפו במבוי – כלומר, כל החצרות חוברו, אבל עם המבוי לא נוצר חיבור.
• במקום שיתוף – כי העירוב בין החצרות, הפך אותן לחצר אחת, והסיר את האיסור לטלטל כלים מן הבתים, ומחצר לחצר דרך המבוי.

סיכום: לדעת היש אומרים, יש שתי דרכים להתיר טלטול מהבתים לכל החצרות (גם דרך החצרות, וגם דרך המבוי); א. כל חצר תערב בפני עצמה, ומלבד זאת, יעשו שיתוף מבואות; ב. כל חצר תעשה עירוב, ומלבד זאת, יערבו בין כל החצרות.

• אפילו לא נשתתפו אלא ביין – שיטה זו מקילה יותר מהשיטה הראשונה, שהביא המחבר. כי לפיה, גם אם עשו רק שיתופי מבואות, ולא עירבו בפת אלא ביין, מותר לטלטל מן הבתים לכל החצרות, הן דרך המבוי, והן מחצר לחצר. גם אם הדבר יגרום, שהילדים לא יתוודעו לדיני עירוב.
• וכן סומכין אָעֵירוּב – של כל החצרות ביניהן, מלבד העירוב שעירבה כל חצר לעצמה. דין זה, הוא כדברי המחבר.
• שיתוף אחד בקמח – מנהג זה מבוסס על הדעה הראשונה במחבר ולפיה, אם שיתפו בלחם, אין עוד צורך בעירובי חצרות.
• כעירוב ושיתוף ביחד – כוונת הרמ"א לומר שזה מועיל גם לדעת היש אומרים, לפיהם כל חצר צריכה גם לערב לעצמה. אך כך נהגו רק בזמנם, כי לא גבו מכל בית עבור השיתוף. אבל לפי המנהג המאוחר, גובים מכל בית עבור השיתוף, ולא רק מנציג החצר. לכן תועיל נתינת הלחם, גם לשיתוף וגם לעירוב.
• ואחד מבני החצר נותן לשיתוף – מנהג זה, מנע מן הילדים להיחשף למושג השיתוף.
• אבל בכהאי גוונא – שגובים מכל בית.
• כולי עלמא – כלומר לפי כל הדעות.
• הוי ברכה לבטלה – כי השיתוף התיר לטלטל מכל בית, לכל חצר. בין דרך החצרות, ובין דרך המבוי. והעושה עירוב נוסף, אינו מתיר דבר, הלכך ברכתו ברכה לבטלה.

כיום נהגו לשתף בלחם, על ידי שאחד מזכה לכולם. וכשיטה המקילה, שאינה חוששת מהעובדה שהילדים לא יתוודעו לתורת עירוב[1].

שותפין במבוי צריכין לערב בחצרות (שפז)

• שיתוף מבואות הנעשה בלחם, ומונח באחד הבתים של המבוי, מועיל גם כעירובי חצרות, ואין צורך שכל חצר תעשה עירוב ביניהם [א].

[1] הסיבה שהקילו היא, משום שאין דרך מעשית יותר, להתיר את הטלטול במבואות, וברחובות הערים. התוצאה של קולא זו היא, שרבים אכן כלל אינם מודעים לאיסורי הוצאה. על כן מצוה רבה ללמד בבתי ספר ובישיבות, דינים אלה. כדי שיידעו, שאם יוצאים החוצה, במקום ללא עירוב, אין לטלטל שם.