הלכות שיתופי מבואות

סימן שפ"ט

אינו יהודי שיש לו חלון פתוח למבוי, ובו סעיף אחד.

להבנת הסימן נזכיר, שאם אינו יהודי גר במבוי, לא יתיר שיתוף המבואות את ההוצאה מבתים למבוי, מלבד אם ישכרו את רשות הגוי[1]. בסימן זה נלמד, שאם קיים בביתו פתח יציאה נוסף, דרכו יכול הנוכרי לצאת החוצה, ללא מעבר במבוי, הוא אינו אוסר, כי נחשב כמסולק מן המבוי. ברוח זו, גם יהודי שלא השתתף, ואינו מוכרח לעבור במבוי, כי יש לו יציאה אחרת, אינו אוסר. סימן זה מרחיב את עניין היציאה האחרת ומלמד, כי אף שבמציאות אין זו היציאה העיקרית שלו, מחשיבים אותה כאילו הייתה העיקרית, כי הדבר יקל על שאר הדיירים.

סעיף א

^אאינו יהודי הדר במבוי (א), ויש לו חלון אחורי ביתו פתוח לבקעה או לקרפף (ב), אפילו אין בו אלא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (ג), אינו אוסר על בני מבוי (ד) אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות דרך המבוי כל היום (ה), שֶׁחָפֵץ יותר באותו שפתוח לו מאחוריו לבדו שיש לו אויר, והוי פתחו למבוי, כמו שאינו רגיל, שאינו אוסר (ו). והוא שיש בבקעה או בקרפף יותר מִסְאָתַיִם (ז), אבל אם אין בו אלא סאתים, קטן הוא ולא ניחא ליה ביה (ח). וישראל שיש לו פתח למבוי, ופתח מאחוריו לקרפף, ושכח ולא עירב (ט), אם הקרפף יותר מסאתים, אוסר, לפי שאינו ראוי לו (י) ואינו מסתלק מן המבוי (יא), ^בואם הוקף לדירה, אפילו יותר מסאתים אינו אוסר, כיון שראוי לו (יב). ^גויש מי שאומר דאדרבה, אם הוקף לדירה אפילו בית סאתים אוסר, שכיון שהוקף לדירה (יג) אין בו אויר ואינו חפץ בו, להסתלק בשבילו מן המבוי (יד).

^אעירובין סז, א מימרא דאמוראי. ^בטור בשם רש"י, וכן כתב הרב המגיד בריש פרק ה מהלכות עירובין ושכן משמע מדברי הרמב"ם שם. ^גתוספות בשם ר"י שם.

(א)   הדר במבוי – ואם לא שכרו את רשותו, הוא לכאורה אוסר את הטלטול, מן הבתים למבוי.

(ב)   פתוח לבקעה או לקרפף – לאמיתו של דבר, אין זה נוח לצאת דרך החלון. ובכל זאת, החלון נחשב כפתח היציאה.

(ג)    על ארבעה טפחים – זה חלון קטן מאד, שהיציאה דרכו כלל אינה נוחה.

(ד)   אינו אוסר על בני מבוי – כי מחשיבים אותו כשייך לבקעה או לקרפף, אליהם יש לו קשר ישיר.

(ה)   כל היום – כלומר, למרות שבמציאות, הגוי עושה שימוש רב במבוי.

(ו)     כמו שאינו רגיל, שאינו אוסר – מתעלמים מן המציאות, והחלון הוא המוגדר כפתח העיקרי בביתו, דרכו הוא חולף, בצאתו לבקעה. הסיבה שמקילים כל כך היא, מאחר וכל הדין שאינו יהודי אוסר, הוא חומרא שהחמירו חכמים, לבל יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם. אך למרות שהחמירו, ביקשו להקל ככל האפשר, כי לא תמיד ניתן לשכור את רשות הגוי. ואל תאמר שאין טעם לגזירתם, אם היא מתבטלת בקלות רבה כל כך, כי הגזירה שלהם מלמדת אותנו על רצון התורה, ליצור בידול בין מגורי היהודים והנוכרים. ובאמצעות גזירה זו, אנו נחשפים לרצון התורה.

(ז)    יותר מִסְאָתַיִם – רק אם הוא מקום גדול ומרווח, הגיוני יותר שיציאה זו נוחה, יותר מן היציאה למבוי.

(ח)   קטן הוא ולא ניחא ליה ביה – אי אפשר להגזים, ולהחשיב את ביתו, כמסונף למקום קטן כזה.

(ט)   ושכח ולא עירב – מצב זה גורם לכאורה איסור הוצאה, מן הבתים למבוי.

(י)    אוסר, לפי שאינו ראוי לו – כיון שהטלטול בקרפף זה אסור, לא יוכל הפתח אליו, להיחשב כיציאה נוחה.

(יא)     ואינו מסתלק מן המבוי – על כן חל איסור להוציא מבתי התושבים למבוי.

(יב)     כיון שראוי לו – בתוך קרפף שהוקף לדירה, מותר לטלטל, אף אם הוא גדול. לכן ניתן להחשיב פתח זה, כמקום יציאה של הדייר.

(יג)      שכיון שהוקף לדירה – לקרפף או לבקעה אין יתרון משמעותי, שיגדיר אותם כמקום נוח יותר מן המבוי.

(יד)     להסתלק בשבילו מן המבוי – ואין הלכה כדעה זו.