הלכות שיתופי מבואות

סימן שצ"ג

דין עירוב ביום טוב שחל בערב שבת ודין בין השמשות לערב, ובו ג' סעיפים.

נקדים כמה הלכות, הנחוצות להבנת הסימן.

א.     התורה הורתה כי יש לחגוג כמה ימים טובים, בתאריכים קבועים בשנה, ובהם שלושת הרגלים: יום ראשון ושביעי של פסח, יום אחד של שבועות, יום ראשון של סוכות, ויום שמיני של סוכות, הקרוי גם שמיני עצרת.

ב.      תושבי חוץ לארץ מוסיפים יום אחד, לכל אחד מהחגים הללו. כי טרם תוקן הלוח העברי, היו חכמי בית דין קובעים את תאריכי החגים על פי עדים, שהעידו על מולד הלבנה. אלא ששלוחי בית דין, לא הספיקו להגיע לכל הנקודות הרחוקות מירושלים. וכמעט תמיד היה ספק, איזה יום נקבע כראש חודש, הלכך תיקנו חכמינו לחגוג כל חג יומיים.

ג.      גם לאחר כינון לוח השנה העברי, נותר היום הראשון חג מן התורה, והיום השני מדרבנן, כדי שלא לשנות את מנהג אבותיהם.

ד.      ראש השנה נחגג גם בארץ ישראל במשך יומיים, היות ובטרם תוקן הלוח, גם תושבי הארץ לא ידעו, בראש חודש עצמו, מתי אכן חל ראש חודש. וממילא, מתי חל ראש השנה. לכן נותר מנהג זה, לחוג ראש השנה במשך יומיים, גם אחר קביעת הלוח. כאשר יומו הראשון הוא מן התורה, והשני מדרבנן.

ה.     הכלל הוא שאין מערבים לא בשבת ולא ביום טוב, כי זה דומה לתיקון.

ו.       חובה על הערוב להיות קיים בכניסת השבת, ולאחר כניסתה, הוא מותר באכילה.

ז.      בין השמשות, הוא פרק הזמן שבין שקיעה לצאת הכוכבים. ויש ספק אם הוא שייך ליום שישי, או לשבת.

ח.     בבין השמשות מותר לעשות מלאכה דרבנן, בשביל מצוה, או לצורך גדול. 

סעיף א

^אאין מערבין עירובי חצירות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות בערב שבת (א). ואם שכח ולא עירב מערב יום טוב, וחלו שני ימים טובים ביום החמישי ויום ששי (ב), ^ביערב ביום טוב ראשון על תנאי שיאמר: אם היום חול יהא זה עירוב (ג), ואם היום קודש אין בדבָרַי כלום (ד). ולמחר יאמר: אם היום קודש הרי עירבתי מאתמול (ה), ואם היום חול יהא זה עירוב (ו). והני מילי בשני ימים טובים של גליות (ז), אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, לא, ^גדכיומא אריכתא דמיא (ח) (ועיין לקמן סי' תקכ"ח).

^אברייתא ביצה טז, ב וכתנא קמא. ^בשם בגמרא יז, א וכרבא, וכמו שכתבו הרי"ף והרא"ש שם. ^גשם.

(א)   ביום טוב שחל להיות בערב שבת – כי עירוב חצרות דומה לתיקון[1].

(ב)   ביום החמישי ויום ששי – מדובר כמובן על חגי חוץ לארץ.

(ג)    אם היום חול יהא זה עירוב – כי במקורה, היתה תקנת שני ימים טובים משום ספק, איזה יום מן הימים הוא הקדוש. ואם היום השני הוא הקדוש, היום הראשון חול, ואפשר לערב.

(ד)   אין בדבָרַי כלום – כאילו לא עשיתי כלום, כי אין לערב ביום טוב.

(ה)   הרי עירבתי מאתמול – ואם היה קודש, לא עשיתי כלום.

(ו)     יהא זה עירוב – אם אמש היה קודש, היום הוא חול, ואפשר לערב. ואף שבימינו, אין כל ספק, והיום הראשון הוא ודאי מן התורה, ולא ניתן להגדירו חול, וגם היום השני הוא חג מדרבנן, בצורה ודאית. אמנם בגלל שמקור התקנה היה משום ספק, לא השתנה דין זה[2].

כשמפאת הספק מערבים פעמיים, לא מברכים על הערוב[3].

(ז)    בשני ימים טובים של גליות – בפסח שבועות וסוכות.

(ח)   דכיומא אריכתא דמיא – תרגום: שני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך. ואף כי הוא אינו שונה משאר ימים טובים, שהיום הראשון הוא מן התורה, והשני הוא דרבנן, הרי במקור הדין, היה זה מפאת ספק. עם זאת, החמירו בו חכמים, ששני הימים ייחשבו כיום אחד ארוך, כי הם קיימים בכל מקום גם בארץ ישראל ובכל תקופה. על כן, אי אפשר לעשות תנאי.

סעיף ב

אחד עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות ^דמערבין אותם בין השמשות (ט), ^הואפילו אם כבר קבל עליו תוספת שבת (י). ^וויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת (יא).

^דמשנה שבת לד, א ובגמרא בפירוש המשנה ופירוש רש"י ותוספות שם, ושאר פוסקים. ^הטור בשם רבנו שמריה והמרדכי גם בשם רבנו יואל. ^ושם במרדכי בשם מקצת תלמידיו ושחזר בו הרב.

(ט)   בין השמשות – פרק הזמן שבין שקיעת השמש ליציאת הכוכבים, המוגדר ספק יום שישי, ספק שבת, והמלאכות בו נאסרו מדרבנן. אמנם אם לא הספיקו לערב לפני בין השמשות, התירו חכמים לערב בפרק הזמן הזה. ואף שלאחר כניסת השבת אי אפשר לערב, בפרק זמן זה, שהוא ספק, מקילים לומר שהשבת עדיין לא נכנסה.

(י)    כבר קבל עליו תוספת שבת – יכול אדם לקבל שבת החל מפלג המנחה ואילך (כשעה ורבע לפני השקיעה[4]). לאחר קבלתו, זהו יום השבת לכל הדינים, והוא אסור בעשיית מלאכות, ומתפלל ומקדש ואוכל את סעודת השבת. אמנם תוספת זו חלה רק מדרבנן, ואין להחמיר בפרק זמן זה, יותר מבין השמשות, על כן רשאי אדם זה לערב.

(יא)     תוספת שבת – לדעה זו, הואיל וכבר קיבל את השבת, הפך זמן זה לשבת גמורה מדרבנן. כי לא יתכן שאדם יקבל שבת רק לגבי מספר עניינים, כגון תפילה וקידוש, ולגבי דברים אחרים, ינהג כביום חול. בשעת הדוחק, אפשר לסמוך על הדעה הראשונה.

סעיף ג

^זעירב לִשְׁנַיִם (יב), לאחד מבעוד יום ונאכל העירוב בין השמשות (יג), וּלְאֶחָד עירב בין השמשות (יד), שניהם קנו עירוב; שלאותו שנאכל עירובו בין השמשות אנו חושבים אותו לילה (טו), ולאותו שהניח עירובו בין השמשות חושבים אותו יום (טז). ^חאבל אם עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות, אסור (יז).

^זמימרא דרבה בשבת לד (שם), ועירובין עו, א. ^חרבנו יונה שם בשבת (הובא ברא"ש פרק ב סימן כב).

(יב)     עירב לשנים – שני אנשים עשוהו שליח, לערב עבורם.

(יג)      ונאכל העירוב בין השמשות – אם העירוב שעשה מצוי וקיים בתחילת השבת, הוא חל, ומתיר, גם אם לאחר מכן נאכל. וכלפי זה שנעשה העירוב, מקילים לומר שבין השמשות הוא כבר שבת.

(יד)     וּלְאֶחָד עירב בין השמשות – ואם נחשיב עבורו זמן זה כשייך לימי חול, הערוב יחול.

(טו)     אנו חושבים אותו לילה – והעירוב חל.

(טז)    חושבים אותו יום – גם העירוב שהונח עבור זה, חל. ואף שאדם אחד עשה שני עירובים אלו, ולאחד החשיב את בין השמשות כיום שבת, בעוד שלאחר החשיבו כיום חול, הקילו חכמים בעניין עירוב, להקל בשני האופנים. כי העירוב הוא דרבנן, וניתן להקל גם כשיש סתירה בין שתי הקולות.

(יז)      אסור – כי לא ניתן להחשיב פרק זמן מסוים, לאותו אדם, גם כיום חול וגם כשבת.

דין עירוב ביום טוב שחל בערב שבת ודין בין השמשות לערב (שצג)

א.     אין מערבים עירובי חצרות ושיתופי מבואות ביום טוב, שחל בערב שבת. אלא צריך לערב בערב יום טוב [א].

ב.      כאשר חלים בחוץ לארץ שני ימים טובים, בחמישי ובשישי, יכול לערב ביום טוב הראשון, ויחזור ויערב ביום טוב שני על תנאי, שאם היום הראשון הוא אכן יום החג, אין בעירובו כלום. אלא העירוב שיעשה למחרת, ביום שישי, הוא שיחול. ואם היום הראשון הוא חול, אז העירוב שהוא עושה ביום חמישי, שהוא למעשה, ערב יום טוב הוא שיחול, ואין בדבריו למחרת כלום [א].

ג.      אבל בשני ימים טובים של ראש השנה שחלים בחמישי ושישי, אין אפשרות להתנות כך, וצריך לערב בערב יום טוב הראשון [א].