הלכות שיתופי מבואות

סימן שצ"ד

ספק עירוב מה דינו, ובו ג' סעיפים.

להבנת האמור בסימן, נסביר כמה מושגים.

א.     חזקה: כל זמן שלא נודע על שינוי במצב הלכתי (או עובדתי אחר) מסוים, יש להניח שהוא קיים, כפי שהיה.

ב.      אם קיימת מציאות לא ידועה, שיוצרת ספק בהלכה, יש להחמיר, כשמדובר על הלכה מן התורה. בתקנות דרבנן לעומת זאת, ובפרט בדיני ערוב, יש להקל.

ג.      מהותו של העירוב היא חיבור כל אנשי החצר, או דיירי המבוי, באמצעות מאכל משותף. לפיכך יש למקם את המאכל המשמש כעירוב, במקום נגיש וראוי לאכילה, לכל השייכים לעירוב.

ד.      בבין השמשות, מותר לעשות מלאכה דרבנן, לצורך מצוה.

סעיף א

^אספק עירוב, כגון ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו, מותר (א); והוא שהיה לו חזקת כשרות כגון שהניחו שם ואירע בו ספק (ב), ^באבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו, לא (ג).

^אמשנה עירובין לה, א וכרבי יוסי ורבי שמעון. ^במשמעות הגמרא שם לו, א.

(א)   מותר – על פי הכלל, שספק דרבנן לקולא. זאת מלבד העובדה, שהלכה כדברי המיקל בעירוב.

(ב)   ואירע בו ספק – האם נאכל או אבד, כי אינו נמצא במקום בו הונח. ניתן להקל, על פי הכלל שסומכים על חזקה, שהיא כאמור, מאפשרת להתייחס למצב הלכתי מסוים, כקיים ללא שינוי. אמנם הואיל ורואים שאין עירוב, ונודע שחל שינוי כלשהו, ולא נודע מתי ארע, יש לצרף לחזקה זו את הכלל "איסור דרבנן לקולא", על פיו מקילים בספק דרבנן.

(ג)    ספק אם הונח שם אם לאו, לא – אם לא ידוע על הנחת העירוב, לא ניתן להקל, כי החזקה היא שלא הונח עירוב.

סעיף ב

^גצריך שיהא העירוב בין השמשות במקום שראוי ליטלו (ד), הלכך אם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו בלא מָרָא וַחֲצִינָא, אסור (ה). הגה: והעירוב אין צריך להיות קיים רק בין השמשות (ו) (טור). ויוכל לאכלו כשודאי חשיכה (הגהות אשירי ומרדכי פרק בכל מערבין). ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת (ז) (מנהגים). ודוקא במקום שנוהגים לערב כל ערב שבת, אבל עדיף טפי לערב על כל השנה בפעם אחת (ח) כדלעיל סי' שס"ח (ב"י).

^גשם במשנה הנזכרת.

(ד)   במקום שראוי ליטלו – כי מהותו של העירוב הוא איחוד כל הדיירים במאכל זה, כאילו היו משפחה אחת. ואם אי אפשר לאוכלו, אין בכוחו לאחד את כולם.

(ה)   מרא וחצינא, אסור – מרא וחצינא הם כלי חפירה (מעדר וגרזן), ובפעולת החפירה יש איסור תורה. וכיוון שבבין השמשות לא ניתן לחפור, העירוב מוגדר כבלתי אכיל.

(ו)     רק בין השמשות – די בכך שהעירוב היה קיים עד צאת הכוכבים. אחר כך, בשבת, מותר לאוכלו.

(ז)    ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת – כדי לקיים את מצוות האכילה של שבת, בלחם שנעשתה בו מצוה אחרת. ולא אמר בסעודת הלילה, כי לפעמים מקבלים שבת מוקדם, ואוכלים לפני הלילה. ואת העירוב, כפי שראינו, יש להותיר לפחות עד צאת הכוכבים ממש.

(ח)   לערב על כל השנה בפעם אחת – בזה סר החשש שמא ישכחו לערב.

סעיף ג

^דנתנו במגדל (ט) ונעל בפניו ואבד המפתח קודם שחשכה, אם אי אפשר להוציא העירוב אלא אם כן עשה ^המלאכה גמורה בין השמשות (י), הרי זה כמי שאבד (יא) ואינו עירוב שהרי אי אפשר לאכלו.

^דמשנה שם לד, ב. ^הכאוקימתא דאביי ורבא שם (לה, א), ועיין בסימן שיד סעיף ז פרטי הדינין.

(ט)   במגדל – ארגז.

(י)    מלאכה גמורה בין השמשות – מלאכה גמורה פירושה, מלאכה מן התורה. ובבין השמשות, כל המלאכות מן התורה אסורות[1].

(יא)     הרי זה כמי שאבד – כי אין כל אפשרות לאכול את העירוב, וכבר התבאר, שעניין הערוב הוא, לאחד את כולם סביב מאכל זה.