הלכות תחומין

הקדמה להלכות תחומין

לכל אדם יש תחום שבת, ונאסר לצאת מתחומו כפי שנאמר (שמות טז, כט) "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

מהביטוי "אל יצא איש ממקומו" אנו לומדים כי יש איסור להתרחק ממקומו. אך לא נתפרש כמה הוא מקומו. ובא רבי שמעון בר כרסנא ואמר בשם רב אחא (ירושלמי עירובין פרק ג הלכה ד), כי מן התורה ניתן לאדם שטח בגודל 12 מיל[1], שהוא כשנים עשר קילומטרים, כגודל מחנה בני ישראל במדבר, והוא תחום השבת שלו. איסור זה, אף שהוא מן התורה, אינו חמור כמלאכה, אלא הוא איסור רגיל. אין בו חיוב מיתה כמי שעושה מלאכה מל"ט מלאכות. הוסיפו חכמים וגזרו שלא ממקום מושבו יותר מ-2000 אמה, שהוא כקילומטר. מקום מושבו זה הכפר שלו, המושב בו הוא שובת, או העיר בה הוא נמצא בשבת. איסור זה מבטא את עיקרו של קדושת השבת. יום שאדם לא נוסע לעבודתו, אלא נשאר במקומו, בביתו, עם בני משפחתו. וזמנו פנוי כדי ללכת אל בית הכנסת בו הוא מתפלל.

השוהה במקום מבודד, כגון מדבר או שדה, מודד 2000 אמה ממקום מושבו.

יצא אדם מחוץ לתחומו, עליו להישאר במקומו, ואינו רשאי לצאת משם. עם זאת, למדו חכמים מהמילים "שבו איש תחתיו", שגם מי שנמצא מחוץ לתחום, יש לו במקומו ארבע אמות על ארבע אמות, בתוכם הוא רשאי לנוע. פרטי דיני תחומין מפורטים מסימן זה עד סימן תז.

חשוב להדגיש שכל הדינים בהלכות תחומין עוסקים בתקנה דרבנן שאסרו את היציאה מעבר ל 2000 אמה. וכמעט אין דיון על האיסור מן התורה, שהוא לא מעשי, כיוון שאנו מחויבים בקיום גזירות חכמים.

סימן שצ"ו

דין ארבע אמות שיש לכל אדם בשבת, ובו ב' סעיפים.

בסימן זה אנו לומדים על השטח המינימלי שיש לאדם, אם יצא חוץ לתחום, והוא – ארבע אמות. כאן יוסברו אופני מדידת שטח זה. בנוסף על כך, ישנם מקומות מסוימים, שאם נכח בהם בכניסת השבת, יש לו 2000 אמה משם לכל צד. להלן יובהר, מה נקרא מקומו. עוד נזכיר, כי הביטוי 'בית סאתיים' הוא שטח בגודל 5000 אמות מרובעות (50 על 100 אמות).

סעיף א

^אשְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו (שמות טז, כט), מכאן שכל אדם יש לו ^בארבע אמות בכל מקום, אפילו יצא חוץ לתחום (א). ^גומודדים לכל אדם באמה שלו (ב), ואם היה ננס באיבריו נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם (ג), שכל אחת מהן ששה טפחים (ד). הגה: ואלו ארבע אמות מודדין לו מרווחות (ה), והוא באמצען (ו) (טור). ויש אומרים דמותר להלך ארבע אמות לכל צד (ז), אבל לטלטל אין לו רק ארבע אמות עם אלכסונן (ח), כמו שנתבאר לעיל סימן שמ"ט (ט) (טור בשם הרז"ה והמגיד פי"ב בשם רשב"א).

^אברייתא עירובין מח, א. ^בכתנא קמא במשנה שם מא, ב. הרי"ף והרמב"ם בפרק יב הלכה טו ובפרק כז הלכה ד. ^גציינתיו לעיל סימן שמט סעיפים א-ב.

(א)   אפילו יצא חוץ לתחום – שבת. אפילו שחל איסור ללכת הלאה, או לשוב על עקבותיו, אין צורך לעמוד במקום, אלא ניתן לשבת או לשכב, במרחב ארבע על ארבע אמות. בידו גם לבחור היכן למקם שטח זה, בדרומו או בצפונו, או הוא באמצעו.

(ב)   ומודדים לכל אדם באמה שלו – כדי שיוכל לשכב במקום. ואם הוא אדם גדול, נדרש לו מרחב גדול קצת יותר.

(ג)    ארבע אמות בינוניות של כל אדם – ארבע האמות הרגילות הן המרחב המינימלי. ולאדם גדול, מרחיבים שטח זה.

(ד)   שכל אחת מהן ששה טפחים – שזה כ-48 ס"מ.

(ה)   מודדין לו מרווחות – לדעת הרמ"א, שטח זה גדול מעט מ-4 אמות רגילות. כלומר, נותנים תוספת של שתי אצבעות לכל אמה, ומידתה היא כ-52 ס"מ. המחבר לא קיבל קולא זו.

(ו)     והוא באמצען – כתבנו בדעת המחבר, שרשאי האדם לבחור היכן למקם שטח זה, בן 4 על 4 אמות. הרמ"א מחמיר יותר וסובר, שאין לו בחירה במיקום הריבוע, כי שטח זה מרובע לפי רוחות העולם, והוא באמצעו. אלא שמייד מביא שיטה אחרת, מקילה יותר[2].

(ז)    ארבע אמות לכל צד – שזה 8 על 8 אמות, ובסך הכל 64 אמות מרובעות. וזה פי 4 מהשיטה הראשונה. למעשה, גם הספרדים יכולים לסמוך על שיטה זו[3].

(ח)   רק ארבע אמות עם אלכסונן – לא הותר אלא מרובע שגודלו 5 אמות ו-3/5 אמה, כשהוא באמצעו. אבל מותר ללכת או לשכב, בשטח 8 על 8 אמות. להלכה, הואיל והאדם נמצא חוץ לתחום, וזהו דין דרבנן, ניתן להגדיר זאת כשעת הדוחק, ואפשר לסמוך על השיטות המקילות.

(ט)   לעיל סימן שמ"ט – סעיף ב.

סעיף ב

(י) ^דבכל מקום שֶׁקָּדַשׁ עליו היום, אם הוא מוקף לדירה (יא) אפילו אין בו עתה דיורין (יב), חשוב כולו ארבע אמות (יג). ^הואם אינו מוקף לדירה, עד סְאָתַיִם (יד) חשוב כולו כארבע אמות (טו). ואפילו שבת בתל גבוה (טז), ובקמה קצורה (יז) ושבלים מקיפות אותה, חשיבי כארבע אמות עד סאתים.

^דפשוט שם סעיף א, לרבנן דקיימא לן כוותייהו. ^הברייתא נ, ב לענין השובת שם, והוא הדין לִמְעָרֵב, וכן כתב הרב המגיד (שבת פרק יב הלכה טו) בשם הרשב"א.

(י)    הקדמה לסעיף – בסעיף זה מובא כלל חשוב מאוד והוא, גם מתחם ענק, המוקף מחיצות מכל צדדיו, נחשב כארבע אמות בלבד. על כן מדידת 2000 אמה לכל רוח, ובמידות של ימינו – קילומטר[4], נעשית ממחיצות המתחם והלאה.

(יא)     אם הוא מוקף לדירה – כלומר, המחיצות סביבו הוקמו לצורך מגורים.

(יב)     אין בו עתה דיורין – אפילו אם זה מתחם שומם, הוא עדיין נקרא מוקף למגורים, כי בתחילתו נבנה לצורך דיירים.

(יג)      חשוב כולו ארבע אמות – אפילו היה זה מתחם רחב ידים, גודל השטח אינו מדד, אלא היקפו לדירה מגדיר את כולו, כארבע אמות בלבד.

(יד)     ואם אינו מוקף לדירה, עד סְאָתַיִם – בית סְאָתַיִם הוא מתחם בגודל 5000 אלפים מרובעות[5], שהן במידות שלנו כ-1152 מטר מרובע.

(טו)     חשוב כולו כארבע אמות – ומשם ואילך יש לו 2000 אמה.

(טז)    ואפילו שבת בתל גבוה – עשרה טפחים מכל צד, ונחשב רשות היחיד מן התורה.

(יז)      ובקמה קצורה – אחר קציר התבואה, נותרה קבוצת שיבולים בגובה עשרה טפחים, באמצע שדה, שלא נקצרה, והיא מקיפה את מרכז השדה. זו מחיצה ארעית, כי לאחר זמן, ייקצרו השיבולים. אף על פי כן, היא נחשבת מחיצה.

דין ארבע אמות שיש לכל אדם בשבת (שצו)

א.     אסור לצאת בשבת וביום טוב מחוץ לתחום, כפי שנאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" [הק].

ב.      מן התורה, תחום שבת הוא כ-12 מיל, שזה בערך כ-12 קילומטר [הק].

ג.      מדרבנן תחום שבת הוא 2000 אמה, שזה בערך קילומטר [א].

ד.      מי שיצא חוץ לתחום בשבת, יש לו 4 אמות בכל צד, ובסך הכל מרובע של 8 אמות על 8 אמות והוא באמצע [א].

ה.     אין היתר לטלטל בשבת חפצים, למעלה מ-5 אמות ושני שליש (ח).

ו.       מקום מוקף מחיצות למגורים נחשב כארבע אמות על ארבע אמות, גם אם שטחו גדול מאוד [ב].

ז.      שטח מוקף מחיצות נחשב כ 4 אמות, גם אם אין בו מגורים [ב].