הלכות תחומין

סימן שצ"ח

דין היאך מודדין אלפים אמה, ובו י"א סעיפים.

ראינו כי לכל אדם יש 2000 אמה מתחומו, וכי העיר בה שוהה אדם, היא תחומו, מגבולה נמדדים 2000 אמותיו. סימן זה דן על גבול העיר, ממנה מודדים אותם. היה ניתן לחשוב שהנקודה בה מתחילה המדידה, היא מהבית האחרון המצוי בקצה בהעיר. אבל חכמים קבעו לא כך. אלא העיר תתוחם בקווי מרובע, או מלבן, ורק מן מצלעות המרובע או המלבן יימדדו 2000 האמות. סיבת הדבר היא, משום שגבול העיר אינו תמיד קו ישר, וזה יגרום לבלבול במדידות הנדרשות. כי אם נבנו בקצה העיר שני בתים, שאינם רחוקים זה מזה, האחד פנימי, וחברו חיצוני, התוצאה תהא, שאלפיים אמותיו של זה היוצא מגבול הבית הפנימי יימדדו באופן שונה, מאלפיים אמותיו של היוצא מגבול הבית החיצוני, וזה כלל לא נוח. על כן השוו חכמים את מידותיהם ואמרו, לכל עיר תינתן צורת מרובע או מלבן, ורק משם והלאה יימדדו 2000 אמות. הסימן שלנו דן, היכן וכיצד למקם ריבוע או מלבן זה. השולחן ערוך כתב לפעמים "מרובע", אך זה כולל גם צורת מלבן. וכשכותב "עגול" כוונתו לכלול גם צורה סגלגלה.

סעיף א

^אהבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר, אם היתה העיר אריכא וקטינא (א) או שהיתה מרובעת (ב) ולא לְרִבּוּעַ העולם (ג), הואיל ויש להם ארבע זָוִיּוֹת שוות (ד) מניחים אותה כמות שהיא, ומודדים לה אלפים אמה לכל רוח, מארבע רוחותיה (ה).

^אברייתא ערובין נה, א ובגמרא שם.

(א)   היתה העיר אריכא וקטינא – כלומר, היתה העיר בצורת מלבן, ולו קווים ישרים, כאשר צלע אחת ארוכה, כמו מקבילתה. ושני הצדדים האחרים, צלעותיהם קצרות.

(ב)   שהיתה מרובעת – באורך ורוחב שווה.

(ג)    ולא לְרִבּוּעַ העולם – כלומר ארבע רוחות העיר, אינן מכוונות האחד לצפון, האחר למזרח, לדרום ולמערב, אלא בכיוון אלכסוני לרוחות העולם.

(ד)   ארבע זוויות שוות – זוויות בנות 90 מעלות.

(ה)   לכל רוח מארבע רוחותיה – ואין צורך למקם את הריבוע, בדיוק לפי רוחות העולם.

סעיף ב

^בהיתה עגולה (ו), עושין לה זויות ורואים אותה כאילו היא בתוך המרובע (ז), ומודדין חוץ מִצַּלְעוֹת אותו מרובע, אלפים אמה לכל רוח, שנמצא מִשְׂתַּכֵּר הזויות (ח); ^גוכן אם היתה העיר משולשת או שיש לה צלעות רבות, מרבעים אותה (ט) ואחר כך מוציאין חוץ למרובע (י) אלפים אמה לכל רוח.

^במשנה שם נב, ב וברייתא נה, א. ^גרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת.

(ו)     היתה עגולה – צורת העיר עגולה, או סגלגלה כעין אליפסה.

(ז)    בתוך המרובע – יש לשרטט מרובע או מלבן, סביב גבולות העיר, ומשם וחוצה למדוד 2000 אמה.

(ח)   שנמצא מִשְׂתַּכֵּר הזוויות – העמדת העיר בתוך צורת מלבן, מוסיפה חלקי שטח בני יותר מאלפים אמה, מן הבית האחרון.

(ט)   מרבעים אותה – משרטטים מלבן שיתאים לנקודות המיקום של העיר, וצדדי המלבן מוצבים לפי רוחות העולם.

(י)    מוציאין חוץ למרובע – כאמור, המרובע כולל גם צורת מלבן.

סעיף ג

^דכשהוא מְרַבְּעָהּ, מרבעה בריבוע העולם, כדי שתהא כל רוח ממנו משוכה, כנגד רוח מרוחות העולם, ומכוונת כנגדם (יא).

^דברייתא שם. 

(יא)     ומכוונת כנגדם – בניגוד לאמור בסעיף א, שם העיר מרובעת ומלבנית, ומדידת אלפיים האמה לכל רוח, נעשית מצלעות העיר. בסעיפים אלה, הואיל ומרבעים את העיר, המלבן סביב העיר אינו משורטט לכל כיוון שרוצים, אלא בהתאמה מוחלטת לארבע רוחות העולם.

סעיף ד

^ההיתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד (יב), רואין אותה כאילו כולה רחבה (יג). ^והיתה עשויה כמין ^*) גַם (יד) או כקשת (טו), אם יש בין שני ראשיה ^זפחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן הַיָּתֵר (טז) ורואין את כל הרוחב שבין הַיָּתֵר והקשת כאילו הוא מלא בתים (יז); ואם היה בין שני ראשיה ארבעת אלפים, אין מודדין לה אלא מן הקשת (יח). הגה: ויש אומרים מן המקום שנתקצר שם הקשת שאין בו ארבעת אלפים אמה (יט). וכל זה שיש בין הקשת והיתר יותר מאלפים, אבל אם אין ביניהם אלפיים, מודדין בכל ענין מן הַיָּתֵר (כ), וכן נראה להקל (כא). (הגהות מיימוני פרק כ"ה מהלכות שבת והרא"ש והטור).

^הברייתא שם. ^וברייתא שם. ^{* )} (פירוש, הוא כ"ף יוונית) (צריך לומר גימל, שכן גַמָ"א היא אות שלישית יוונית וצורתה כדל"ת הפוכה). ^זשם בגמרא וכרב הונא. כן דעת הרי"ף והרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת.

(יב)     רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד – כצורת טרפז.

(יג)      כאילו כולה רחבה – לא מרבעים לפי רוחות העולם, אלא מאריכים את הצלע הקצרה, כדי שתעמוד בזווית ישרה, מול הצלע הרחבה, ותיווצר צורה מלבנית.

(יד)     כמין גַם – שטח העיר הוא כעין סיבוב אנכי (כמו אות נו"ן, או כ"ף סופית).

(טו)     כקשת – הקשת היא חלק מהיקף מעגלי, ובתי העיר בנויים כחצי עיגול. שטחו הפנימי של חצי העיגול, ריק מבתים.

(טז)    הַיָּתֵר – הקו המתוח בין שני קצוות העיר. ולא מרבעים אותה לפי רוחות העולם, אלא מותחים קו מקביל ליתר, מעל הקשת, כדי לייצר צורת מלבן או מרובע.

(יז)      כאילו הוא מלא בתים – למרות שהוא שטח ריק, כולו נחשב חלק מן העיר. והעומדים בקשת, יכולים ללכת 2000 אמה, משם והלאה. מן העבר השני של העיר, מותחים קו ישר מהבית החיצוני ביותר, במקום המקביל ליתר, ומשם ואילך יש אלפים אמה, כמו בעיר עגולה.

(יח)     אין מודדין לה אלא מן הקשת – לא ניתן למדוד 2000 אמה מהקו המתוח בין שני ראשי הקשת, אלא ממש מן הנקודה המרכזית של עיגול הקשת. עם זאת, ניתן להלך דרך בתי העיר עד קצה הקשת, ומכל בית יש אלפים אמה.

(יט)    שאין בו ארבעת אלפים אמה – ניתן להתרחק מאמצע הקשת, לשני הצדדים, עד לנקודה בה המרחק בין שתי הנקודות יעמוד על 4000 אמה. מנקודת ציון זו, יימתח קו דמיוני, עד הצד השני מולו, ומשם והלאה מותר ללכת אלפיים אמה. שיטה זו מקילה, ומאפשרת למתוח קו כזה, גם אם המרחק בין שני קצוות העיר גדול מ-4000 אמה.

(כ)       מודדין בכל ענין מן הַיָּתֵר – הרמ"א מביא קולה נוספת. אם המרחק בין ראש הקשת לַיָּתֵר הוא פחות מ-2000 אמה, אפשר למתוח קו דמיוני בין שני קצוות הקשת, גם אם המרחק בינם גדול מ-4000 אמה.

(כא)    וכן נראה להקל – נראה, שגם הספרדים יכולים להקל בזה[1].

סעיף ה

(כב) ^חכל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים, שהוא צלע בית סְאָתַיִם המרובעות או פחות מזה, הרי זה מצטרף לעיר (כג) ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח, מודדין חוץ מבית דירה זה. הגה: ויש אומרים שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים ומתחילין (כד), וכן בכל מקום שמודדין (טור). וכן נראה לי להקל (כה).

^חמשנה שם (נג, א) ובפירוש רש"י שם, ובגמרא נה, א.

(כב)    הקדמה לסעיף – חצר המשכן היה מלבן בגודל 50 אמה על 100 אמה, כלומר 5000 אמות מרובעות. ריבועו של השטח יניב מתחם, שכל אחת מצלעותיו אורכה 70 אמה ושני שליש (70.66). ומן הפסוק שכתוב בערי הלווים (במדבר לה) "וּמִגְרְשֵׁי הֶֽעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב", למדו חכמים (עירובין נז, א), שהמדידה אינה מתחילה מקיר העיר, אלא קצת מחוצה לה. וקבעו חכמים שלכל בית יש חצר, על כן מוסיפים צלע בת 70 אמה ושני שליש, כחלק מן העיר. וזה מתבטא בשתי צורות, כפי שמיד נראה במחבר וברמ"א.

(כג)     הרי זה מצטרף לעיר – לפי המחבר, בית המצוי בתוך 70 אמה מן העיר, נכלל בשטחי העיר, ורק ממנו והלאה מודדים 2000 אמה.

(כד)    ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים ומתחילין – הרמ"א מקל יותר ולדעתו, גם 70 אמה מן העיר, נחשבים חלק מן העיר. ורק משם והלאה מתחילים את מדידת 2000 האמות. ואם לאחר הבית הנ"ל, יש בית נוסף בתוך 70 אמה, מודדים 70 אמה נוספות, ורק משם והלאה מודדים 2000 אמה. המחבר, לא מודה לקולה זו.

(כה)    וכן נראה לי להקל – וכך מנהג אשכנז.

סעיף ו

(כו) ^טהיה בית קרוב לעיר בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית הראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים, הרי הכל כעיר אחת וכשמודדין, מודדין מחוץ לבית האחרון (כז); ^יוהוא שיהיה בית דירה זה ארבע אמות על ארבע אמות או יותר (כח). וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנים (כט), ובית תפלה של אינם יהודים (ל) שיש בו בית דירה לְכֹהֲנֵיהֶם (לא), והאוצרות שיש בהם בית דירה (לב), והגשר והקבר (לג) שיש בהם בית דירה, ושלש מחיצות שאין עליהם תקרה (לד) ויש בהם ארבע אמות על ארבע אמות (לה). והבית הבנוי בַּיָּם (לו), ^כושתי מחיצות שיש עליהם תקרה ומעזיבה (לז), ^לומערה שיש בנין על פיה, ויש בה בית דירה (לח), כל אלו מצטרפין עמה. ואם היו בתוך שבעים אמה ושיריים, ומאותו הבית היוצא רואים כאלו חוט מתוח על פני כל העיר ומודדין חוץ מאותו החוט אַלְפַּיִם אמה. ^מאבל (לט) שתי מחיצות שאין עליהם תקרה אף על פי שדרים ביניהם (מ), והגשר והקבר ובית הכנסת ובית תפלה של אינם יהודים (מא) והאוצרות שאין בהן בית דירה (מב), והבור וְהַשִּׁיחַ והמערה (מג) והשובך (מד) ובית שבספינה (מה), כל אלו וכיוצא בהם אין מצטרפין עמה. הגה: ואם היו שני בתים כאלו נגד העיר (מו), דינם כעיר העשויה כקשת (טור).

^טרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת (הלכה ב), מעובדא דהוי אתי לבי כנישתא דדניאל שם כא, א. ^יברייתא שם נה, ב. ^כבעיא שם ולא נפשטה, ופסק רמב"ם בפרק כח (הלכה ג) לקולא. ^לשם בברייתא דרבי חייא וגמרא שם. ^משם בברייתא.

(כו)      הקדמה לסעיף – למדנו בסעיף הקודם, שניתן להרחיב את גבולות העיר, עד הבית המצוי בתוך 70 אמה, מגבול העיר. בסעיף זה נלמד, שגבולות העיר יכולים להתרחב עד אין סוף. כגון, שיש בית נוסף בתוך 70 אמה מגבולו של הבית הראשון, וכן הלאה, עד אין סוף. סעיף זה מסביר מה נקרא בית, לעניין זה.

(כז)     מודדין מחוץ לבית האחרון – כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף.

(כח)    על ארבע אמות או יותר – הגודל המינימאלי של בית, הוא 4 אמות על 4 אמות.

(כט)   בית דירה לחזנים – גם הוא נקרא בית.

(ל)        ובית תפלה של אינם יהודים – הכוונה לבית עבודה זרה.

(לא)    בית דירה לְכֹהֲנֵיהֶם – גם זה נחשב בית, אף שאינו בית של יהודים.

(לב)     שיש בהם בית דירה – האוצרות הם מתחמי אחסון, ולפעמים יש בהם מתחם מגורים לשומר, אשר מוגדר בית.

(לג)     והגשר והקבר – בזמנם נהגו להקים בתחילת גשר, ובכניסה לבית קברות, בקתת שומר. ואף שאינם בתי מגורים אלא מיועדים לשמירה, הם בכל זאת נקראים בתים, לעניין הרחבת תחום העיר.

(לד)     ושלש מחיצות שאין עליהם תקרה – אף על פי שהם נטולי תקרה, כגון בית שחרב, אשר נותרו בו רק שלוש מחיצות.

(לה)    ארבע אמות על ארבע אמות – המתחמים הנ"ל מוגדרים אמנם בתים, ובתנאי שיש בהם מרחב של 4 אמות על 4 אמות.

(לו)      והבית הבנוי בַּיָּם – מבנה בן 4 אמות על 4 אמות, בו נפרקת סחורה מן הספינות.

(לז)     שיש עליהם תקרה ומעזיבה – ראינו למעלה, שגם מבנה בן שלוש מחיצות נחשב בית, אף אם הוא נטול תקרה. כאן אנו לומדים, שמבנה בן שתי מחיצות, יכול להיחשב כמבנה, אם יש עליו תקרת נסרים, מחוזקת בטיח, או בטון.

(לח)    ויש בה בית דירה – זהו כעין מרתף, הבנוי תחת האדמה, ולא על גבה. גם הוא נקרא מבנה.

(לט)    אבל – מכאן ואילך מפרט המחבר מבנים שונים, שאינם מוגדרים "בית".

(מ)       אף על פי שדרים ביניהם – אומנם יש דיירים בין שני כתלים אלה, אך למרות זאת, המקום אינו מוגדר בית.

(מא)   ובית תפלה של אינם יהודים – הכוונה לכנסיה או מסגד.

(מב)    שאין בהן בית דירה – כלומר אין מי שגר במקום.

(מג)    והבור וְהַשִּׁיחַ והמערה – חפירות שונות תחת לאדמה[2]. ואם לא דרים בהם, אינם נחשבים בית.

(מד)    והשובך – מבנה לגידול יונים.

(מה)   ובית שבספינה – אינו נחשב בית, כי הספינה אינה קבועה במקום מסוים.

(מו)     שני בתים כאלו נגד העיר – שני בתים לאו דווקא, אלא מדובר שיש בשני קצוות העיר בתים, הבנויים זה אחר זה, ומאריכים את העיר יותר מ-2000 אמה, והמרווח בינם ריק מבתים. במקרה זה, אם המרחק בין שתי הקצוות קטן מארבעת אלפים אמה, ניתן למתוח קו, בין שני הקצוות, ומן הקו המתוח מודדים 2000 אמה, לכל תושבי העיר. אבל אם המרווח בינם גדול מ-4000 אמה, אין מודדים מהקו שנמתח, אלא מן הבתים עצמם.

סעיף ז

^נהיו שתי עיירות, זו סמוכה לזו, מאה ארבעים ואחת אמות ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושיריים לזו, ושבעים אמה ושיריים לזו, חשובים שתיהם כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפיים אמה (מז). הגה: וכן חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו, וחרבו הבתים שביניהם עד מאה ארבעים ואחת אמה ושליש, דינו כסתום (מח) (טור). אבל בית אחד, אפילו גדול הרבה, אין לו דין עיר לתת לו שבעים אמה ושיריים (מט) (תוספות והרא"ש פרק כיצד מעברין וטור).

^נמשנה שם נז, א, וכדמפרש לה רב הונא שם, והרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת (הלכה ה), ושאר פוסקים.

(מז)     אלפיים אמה – בסעיף זה אנו לומדים כי שתי עיירות סמוכות זו לזו, נחשבות כעיר אחת, אם המרחק בינם קטן מ-142 אמות[3]. ומותר ללכת, מעיר אחת לחברתה, ומעבר לה 2000 אמות נוספות, כאילו היו עיר אחת.

(מח)   דינו כסתום – כלומר, אם נחלקה העיר לשתים, היא עדיין תוגדר כעיר אחת, כל זמן שהמרחק בין שתי חלקי העיר אינו גדול מ-141 אמות ושליש. זה אמנם פשוט, אך יש כאן חידוש והוא, אם המרחק בין שתי חלקי העיר גדול מ-141 אמות ושליש, אין חלקי העיר נחשבים כעיר אחת, אף שבתחילה הייתה זו עיר אחת.

(מט)   אין לו דין עיר, לתת לו שבעים אמה ושיריים – כלומר, אם יש בית שהמרחק בינו לעיר גדול מ-70 אמה, ופחות מ-141 אמה, אין הוא נחשב כמחובר לעיר, כי רק לשתי ערים ניתנו 141 אמות ושליש, אבל בית יחידי, אינו מקבל מרווח כזה.

סעיף ח

^סהיו שלשה כפרים משולשים (נ), אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים אלפים אמה או פחות מכאן (נא), ובין שנים החיצונים מאתיים שמונים ושלש אמות פחות שליש (נב) (מלבד רוחב העיר האמצעי (נג)) (טור), כדי שיהיה בין כל אחד מהם ובין האמצעי כשתראה אותו כאלו הוא ביניהם מאה ארבעים ואחת וּשליש, הרי שלשתן כמדינה אחת, ומודדים להם אלפים אמה לכל רוח מחוץ לשלשתן (נד), (ויש אומרים דאין מודדין מן האמצעי רק מחומותיה) (נה) (תוס' והרא"ש פר' כיצד מעברין וטור).

^סשם במשנה, ובגמרא מפרש לה הכי אליבא דרב הונא.

(נ)        שלשה כפרים משולשים – שלושה כפרים שמיקומם יוצר מצולע, בעל שלש צלעות. הכפר הממוקם במרכז המשולש, מורד באופן תיאורטי, וממוקם בין הכפרים האחרים.

(נא)     או פחות מכאן – מרחק זה מאפשר ללכת מכפר זה, לשני האחרים, כי הם מצויים בתוך 2000 אמה.

(נב)     מאתיים שמונים ושלש אמות פחות שליש – כלומר אם נדמה בליבנו שהכפר האמצעי הוצנח לבין שני הכפרים החיצונים, המרחק בינם לא יגדל מ-141 ו-1/3אמות בין שתי החיצונים והאמצעי, ובסך הכל 282 ו-2/3 אמות.

(נג)      מלבד רוחב העיר האמצעי – כוונתו להסביר את דברי המחבר, כי לולי "ההורדה" של הכפר האמצעי, מובן מאליו, שיש הרבה יותר מ-282 אמות.

(נד)     מחוץ לשלשתן – שלושת הכפרים נחשבים כעיר אחת, וכל אחד מתושביהם רשאי למדוד אלפיים אמה מחוץ לכפרים האחרים[4].

(נה)     רק מחומותיה – כלומר הכנסת הכפר האמצעי ("ההורדה") בין השנים החיצוניים, מאפשרת רק לשני החיצונים להיחשב ככפרים קרובים, ורק תושבי כפרים אלה רשאים ללכת 2000 אמה גם מחוץ לכפר השני. אבל תושבי הכפר האמצעי, למרות שאכן רשאים ללכת לשני הכפרים האחרים, המצויים בתוך 2000 אמה שלהם, אינם רשאים ללכת אלפיים אמה נוספות מחוץ להם.

דעה זו חולקת על המחבר שפסק, כי שלושת הערים נחשבות כעיר אחת[5].

סעיף ט

^עעיר שיושבת על שפת הנחל ^פשרוב העתים הוא יבש ומשתמשים בו (נו), שאינו מלא אלא בשעת הגשם, ^צאם יש לפניה ^*) מצבה רוחב ארבע אמות על שפת הנחל (נז), כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל, נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לה אלפים אמה משפת הנחל השני, ויֵעשה הנחל כולו בכלל העיר, מפני המצבה הבנויה בצדה (נח); ואם לא היה שם מצבה, אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם (נט), ונמצא הנחל נמדד מן האלפיים שלהם.

^עשם בגמרא סא, א. ^פהרי"ף שם (יח, ב). ^צלשון הרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת (הלכה ט). ^{* )} (פירוש, אצטבא הוא פירוש דקה הנזכר בגמרא ובפוסקים, והרב נקט מציבה במקום דקה).

(נו)       ומשתמשים בו – כלומר, כשהנחל יבש, מטיילים ועוברים בתוכו. לפיכך הוא נחשב, חלק מן העיר.

(נז)      על שפת הנחל – כדי שגם בזמן ירידת הגשמים, תהא אפשרות להשתמש בנחל.

(נח)     מפני המצבה הבנויה בצדה – שימושם של בני העיר בנחל בזמן היובש, וגם בזמן הגשמים (אף שהשימוש פוחת אז), גורם להגדיר את הנחל כחלק מן העיר.

(נט)    אלא מפתח בתיהם – כי הנחל לא נחשב כחלק מן העיר, אלא יש לרבע את העיר, כפי שלמדנו בסימן הקודם.

סעיף י

^קיושבי צריפים, דהיינו שיושבים באהלים שעושין מֵהוּצִין (ס) וַעֲרָבָה (סא), אין להם דין עיר ולפיכך אין מודדין להם אלפים אמה אלא מפתח בתיהם (סב). (אם אין להם כמין היקף מחיצה עשרה או חריץ עשרה סביב בתיהם) (סג) (ב"י בשם שבולי לקט). ^רואם יש שם שלש חצרות של שני בתים קבועים של אבן או של נסרים (סד), אלו עושים את כולם קבע, ויש להם דין עיר, ומרבעים אותה, ונותנין לה אלפים אמה לכל רוח, כשאר העיירות (סה).

^קשם בגמרא נה, ב. ^רשם, וכן פסק הרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת (הלכה י). 

(ס)       מֵהוּצִין – ההוצין הם עלים ארוכים, כגון עלי דקל, או עשב וקש.

(סא)   מֵהוּצִין וַעֲרָבָה – היושבים בהם, מתגוררים שם באופן ארעי.

(סב)   מפתח בתיהם – כל אחד מפתח ביתו.

(סג)    חריץ עשרה סביב בתיהם – אבל אם יש מחיצות מסביבם, כל השטח נחשב כ-4 אמות, כפי שלמדנו. וזה מוסכם על המחבר.

(סד)   בתים קבועים של אבן או של נסרים – זה מחשיב את המקום כעיר קבועה.

(סה)   כשאר העיירות – וגם יושבי צריפין נחשבים כדיירי העיר.

סעיף יא

^שעיר שהוקפה ואחר כך ישבה (סו), מודדין לה ממקום ישיבתה (סז); ישבה ואחר כך הוקפה, מודדין לה מחומתה.

^שרמב"ם בפרק כח מהלכות שבת (הלכה ה), מהא דעיר חדשה מודדין לה מישיבתה, ישבה וכו', שם בית יוסף.

(סו)     שהוקפה ואחר כך ישבה – כלומר המחיצות סביב הוקמו שלא למטרת מגורים, ובהמשך נבנו בתוכם בתים.

(סז)    מודדין לה ממקום ישיבתה – ממקום המגורים, ולא מן המחיצה. אבל אם המתחם כולו פחות מבית סאתיים, מודדים מן המחיצה, כמבואר בסימן שצו.

דין היאך מודדין אלפים אמה (שצח)

א.     עיר שצורתה מרובע או מלבן, מודדים מגבולותיה 2000 אמה, לכל רוח [א].

ב.      עיר שצורתה עגולה או כעין אליפסה, מציירים סביבה מרובע או מלבן, בכיוון רוחות העולם, כביכול שוכנת עיר זו בתוך הציור. ומן הקו הדמיוני הזה יימדדו 2000 אמות [ב].

ג.      עיר בעלת צלעות רבות, גם היא תסובב במעין קו של ריבוע או מלבן. כביכול, העיר כולה, שוכנת בתוכו. ומן הקו הדמיוני, יימדדו 2000 אמות [ב].

ד.      לפי המחבר, בית המצוי בתוך 70 אמה מן העיר, נכלל בשטחי העיר, ורק ממנו והלאה מודדים 2000 אמה [ה].

ה.     הרמ"א מקל יותר, ולפיו תחילת המדידה נעשית רק אחר כלות שבעים אמה מן הבית החיצוני ביותר, וכך מנהג אשכנז [ה].

סעיף א

שהייתה מרובעת, ולא לְרִבּוּעַ העולם

סעיף ב איור 1

הייתה עגולה, עושין לה זוויות, ורואים אותה כאילו היא בתוך המרובע, ומודדין חוץ מִצַּלְעוֹת אותו מרובע, אלפים אמה לכל רוח

סעיף ב ציור 2

אם הייתה העיר משולשת, מרבעים אותה

סעיף ב ציור 3

או שיש לה צלעות רבות

סעיף ד ציור 1

הייתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד, רואיין אותה כאילו כולה רחבה

סעיף ד איור 2

הייתה עשויה כקשת

סעיף ח

היו שלשה כפרים משולשים, אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים אלפים אמה או פחות מכאן, ובין שנים החיצונים מאתיים שמונים ושלש אמות פחות שליש