הלכות תחומין

סימן ת"א

מי שישן בדרך וחשכה לו קונה אלפים אמה לכל רוח, ובו סעיף אחד.

סימן זה דן במי שנשכב לנוח ביום שישי, מחוץ לעיר, ובכניסת השבת עדיין ישן. וגם, מה דינם של כלים שאין להם דעת, ושהו חוץ לתחום בכניסת השבת. מהו תחום שבת של אלה.

סעיף א

^אמי שישן בדרך (א) וְחָשְׁכָה לו (ב), קנה שביתה במקומו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח (ג). ודוקא באדם, משום דהואיל ואם היה נעור היה קונה, ישן נמי קונה (ד); ^באבל חפצי הפקר אינם קונים שביתה והם כרגלי הזוכה בהם תחלה, שיכול להוליכן למקום שילך הוא (ה). ^גאבל חפצי הנכרי, קונין שביתה במקומן (ו) אף על פי שבעליהם לאו בני שביתה נינהו (ז), גזירה חפצי נכרי אטו חפצי ישראל (ח). ^דואם הוציאן נכרי חוץ לתחומן והביאן לעיר (ט), יכולים לטלטל בכולה, שכולה כארבע אמות (י) ובלבד שתהא מוקפת לדירה (יא). ^הוסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונים בתים תחלה ואחר כך מקיפים אותם (יב); אבל סתם מבצרים אינם מוקפים לדירה (יג). הגה: ולכן יש ליזהר ישראל שהשאיל כליו לנכרי והחזירן בשבת, שלא לטלטלן חוץ מארבע אמות, אם אין העיר מוקף מחיצה, שהרי הכלים קנו שביתה אצל נכרי (יד) (א"ז).

^אמשנה עירובין מה, א וכרבי יוחנן בן נורי לקולא, גמרא שם מז, ב. ^בשם בגמרא, וכחכמים ולקולא, דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ^גשם מז, ב, וכרבי יוחנן בגמרא. ^דשם בעובדא דהנהו דיכרי. ^הנתבאר בסימן שצח סי"א, ושם ציינתי.

(א)   מי שישן בדרך – אף שנמצא בתחומי העיר, לא התכוון להיכנס אל תוכה, או שנמצא מחוץ לתחום העיר.

(ב)   וְחָשְׁכָה לו – בזמן השינה.

(ג)    ויש לו אלפים אמה לכל רוח – אף שבזמן השינה היה נטול תודעה והכרה, ולא התכוון לקנות שביתה במקומו, המקום בו ישן מוגדר כמקום שביתתו.

(ד)   ישן נמי קונה – כלומר, כל אדם שייך למקום מסוים. בניגוד לכלים, שאין להם דעת, כפי שמיד נראה.

(ה)   שיכול להוליכן למקום שילך הוא – לכלי אין דעת, ואין כל משמעות להימצאותו במקום כלשהו. לכן רשאי המוצאו להוליכו לכל מקום שהוא עצמו רשאי ללכת, כי הכלי נעשה מסונף אליו.

(ו)     קונין שביתה במקומן – המקבל כלי מן הגוי, אינו יוכל להוציאו מעבר ל"תחום" של הכלי.

(ז)    שבעליהם לאו בני שביתה נינהו – הנוכרים אינם שייכים לדיני שבת, ולא ניתן להגדיר את חפציהם כקבועים בתחום בעליהם. ומעיקר הדין היה צריך לקבוע את תחום הכלי כתחום של המקבל, כמו כלֵי הפקר, המשתייכים לתחום המוצא. עם כל זה, אסור להוציאו מעבר לתחום הכלי, וכפי שמסביר.

(ח)   אטו חפצי ישראל – אנשים לא יבינו שיש הבדל בין כלי יהודים לכלי גוים. ואם יראו שהמקבל כלי מן הגוי יכול להוציא את החפץ, לכל מקום שהמקבל רשאי ללכת, אף שזה מעבר ל-2000 אמה ממקום של בעל הכלי, יחשבו שאין דין תחומין לכלים גם כשיש להם בעל יהודי.

(ט)   והביאן לעיר – ולפי מה שלמדנו, היה צריך לאסור את טלטולו, כי הכלי יצא חוץ מתחומו.

(י)    שכולה כארבע אמות – כי כל דבר הנמצא חוץ לתחום, מותר לטלטלו 4 אמות. והיות וכל העיר דינה כ-4 אמות, מותר לטלטל את הכלי בכולה. אבל מחוץ לעיר, אסור לטלטלו.

(יא) שתהא מוקפת לדירה – רק עיר כזו נחשבת כ-4 אמות. אבל בהעדר מחיצות סביב, או שיש לה ולא נעשו לדיורין, אין מקבל הכלי רשאי להוליכו יותר מ-4 אמות, אפילו בתוך העיר.

(יב)     ואחר כך מקיפים אותם – על כן מותר לטלטל בכל העיר. ועיר שהוקפה בצורות הפתח, דינה זהה.

(יג)      סתם מבצרים אינם מוקפים לדירה – אף שבפועל יש דיירים בתוך המבצר, תחילת הקמת המחיצה סביב, לא נועדה לדיירים, רק לחיילים המוצבים במקום לשמירה.

(יד)     שהרי הכלים קנו שביתה אצל נכרי – וזה מוסכם על המחבר.