הלכות תחומין

סימן ת"ב

דין חריץ מים בין שני תחומין, ובו סעיף אחד.

ראינו שחפצי הפקר אינם קונים שביתה במקום בו שהו, ותחומם נקבע על פי תחומו של המוצא אותם. בסימן זה נראה יוצא מן הכלל, והוא, מים המכונסים סמוך לעיר, ומהם שואבים בני העיר. אין המים מוגדרים הפקר, אלא שייכים לבני העיר. עובדה שמחייבת את כלל השואבים, להוליכם בתחומי אותה עיר, ללא קשר לתחום המסוים של השואב. סימן זה דן בדינם של מים מכונסים, אשר נקודת מיקומם בין שתי ערים.

סעיף א

^אחריץ מלא מים מכונסים (א) שהוא בין שני תחומי שבת, מקצתו בתחום עיר זה ומקצתו בתחום עיר אחרת (ב), שתי העיירות אסורות למלאות ממנו אפילו בתוך תחומם, ^בשהמים שבתוך התחום קונים שביתת העיר ומתערבים אלו עם אלו (ג) וצריך לעשות מחיצה (ד) בסוף התחומין להפסיקן (ה), ^גואפילו היא תלויה שאינה מגעת לקרקע החריץ, ושל קנים בעלמא (ו), סגי. הגה: ובור של תבן העומדת בין שני תחומין, אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן ואין חוששין שמא יקח אחד מחלק חבירו (ז) (גמרא פרק חלון – עירובין עט, א). ^דואם המים מושכים (ח), אין צריך שום תיקון שאינם קונים שביתה והרי הם כרגלי הממלא (ט).

^אברייתא דרבי חייא עירובין מז, ב. ^בולא הוי כנכסי הפקר דאין קונים שביתה במקומן, דכיון דסמוכין לעיר הם, דעת בני  עליהם. ^גשם בגמרא (מח, א). ^דציינתיו לעיל סימן שצז (סעיף טו אות ק).

(א)   מים מכונסים – הכוונה למים שאינם זורמים. כי אם היו זורמים, היה דינם כדין חפצי הפקר, שאפשר להוליכם לכל מקום שהשואב אותם רשאי ללכת.

(ב)   ומקצתו בתחום עיר אחרת – כלומר מדובר בשתי ערים המרוחקות זו מזו, למעלה מ-142 אמות, לכן אינן נחשבות כעיר אחת. בקצה תחום כל אחת מהן, מצויים מים מכונסים, שתושבי שתי הערים שואבים מהם.

(ג)    ומתערבים אלו עם אלו – מים המצויים בתחום כל עיר, דינם כרגלי אותה עיר. אבל המים הנידונים כאן, מצויים בקצה שתי העיירות, ומתערבים יחד. והשואב מהם, אפילו יימצא בתחומו, בהכרח ישאב גם את מימי העיר הסמוכה. ואינו רשאי להוליכם, מלבד במקום משותף לשתי הערים. על כן אסרו חכמים לשאוב מהם ביום טוב[1].

(ד)   וצריך לעשות מחיצה – בגובה 10 טפחים, שתיכנס לכל הפחות טפח אל תוך המים, או שתהא שקועה כולה בתוך המים, וגבוהה טפח מעליהם.

(ה)   בסוף התחומין להפסיקן – כדי שעין המתבונן תכיר בבירור, שכל עיר שואבת רק מן המים שבתחומה, ולא ממימי העיר הסמוכה.

(ו)     ושל קנים בעלמא – אין צורך במחיצה של ממש, שתמנע את מעבר המים מתחום עיר זו, לתחום העיר השנייה. אלא די במחיצה ניכרת לעין. המילה סגי פירושה "די", כלומר מספיקה מחיצה כזו. כי חכמים הסתפקו בנראות, מאחר וזהו דין דרבנן.

(ז)    ואין חוששין שמא יקח אחד מחלק חבירו – כי בניגוד למים, התבן נותר יציב במקומו, ואינו מתנייד. המחבר מסכים לדין זה.

(ח)   מושכים – מים זורמים.

(ט)   והרי הם כרגלי הממלא – ככל חפצי הפקר, כי היות והם זורמים, אינם נחשבים כמסונפים לעיר זו או אחרת.