הלכות ערובי תחומין

סימן תי"א

מי שהיה ביתו במזרח ונתן העירוב במערב, ובו סעיף אחד.

העיקרון בסימן זה הוא, שאין להניח את העירוב רחוק מ-2000 אמה, ממגורי המְערב.

סעיף א

^אמי שהיה במזרח ביתו בשדה (א) ואמר לשלוחו לערב לו במערב (ב), אם נתן העירוב מהלאה לביתו בענין שהוא רחוק ממנו יותר מאלפים וביתו קרוב לו בתוך אלפים (ג), העירוב אינו כלום ונשאר לו שביתת ביתו. נתן העירוב בענין שהוא לו בתוך אלפים, ^באף על פי שגם ביתו לו בתוך אלפים, קנה שביתה במקום עירובו ולא בביתו (ד).

^אמשנה עירובין ס, א. ^בהרא"ש שם, ומשנה אגב דנקט ברישא לעירובו יותר, נקט נמי בסיפא יותר.

(א)   שהיה במזרח ביתו בשדה – כלומר שוהה בשדהו, המצוי במזרח ביתו.

(ב)    ואמר לשלוחו לערב לו במערב – כלומר, לצד מערב ביתו.

(ג)     וביתו קרוב לו בתוך אלפים – העירוב הונח בנקודה רחוקה כל כך, שבינו לעירוב יש יותר מ-2000 אמה. ואם היה העירוב חל, לא היה רשאי לזוז ממקומו (כי על מקומו הראשון ויתר, ומקומו השני נמצא חוץ לארבע אמותיו). במקרה זה אמרו חכמים, שלא חל העירוב, כי לא מינה את שליחו להרע לו. לכן נותר ביתו המרכז שלו בשבת, כי הבית מצוי בטווח 2000 אמה, ממקום הימצאו.

(ד)    קנה שביתה במקום עירובו ולא בביתו – ורשאי ללכת 2000 אמה לארבע רוחות, מן המקום בו הניח שלוחו את העירוב.