הלכות ערובי תחומין

סימן תי"ב

דין החולק עירובו, ובו סעיף אחד.

בסימן זה נלמד, כי לא ניתן לפצל את נקודת המרכז של האדם, בעשיית שני עירובין שונים, לאותה שבת.

סעיף א

^אעירב חצי היום האחד לרוח צפון, והשני לרוח דרום שטעה והיה סבור שאפשר לעשות כן (א), ^באו שאמר לשנים: עָרְבוּ עלי (ב), אחד עירב עליו לצפון ואחד לדרום, אם הניח כל אחד עירובו בסוף אלפים לא יזוז ממקומו (ג), שאין ידוע איזה עירוב קנה לו (ד). ואם לא נתנו העירובים בסוף אלפַּים, הולך מה שאפשר לו לילך מכח שניהם. כיצד, נתן כל אחד עירובו לסוף אלף מביתו, יש לו אלף אמה מביתו לכל אחד מהעירובים (ה). נתן אחד למזרח לסוף אלף, והשני למערב לסוף ת"ק (ו), הולך למערב אלף מכח מה ששייר לו העירוב שבמזרח, ולמזרחו אלף ות"ק (ז) מכח מה ששייר לו העירוב שבמערב (ח).

^אמשנה עירובין לח, א וברייתא דף נ, ב והרמב"ם פרק ח מהלכות עירובין. ^בשם בברייתא.

(א)   והיה סבור שאפשר לעשות כן – כגון, רצה לבקר חולה בבוקר השבת, מחוץ לתחומו, ברוח אחת. ובשעות אחר הצהרים, אצל חולה אחר המצוי חוץ לתחומו, ברוח הנגדית.

(ב)    שאמר לשנים: עָרְבוּ עלי – כגון שמחוץ לתחומו, בשתי רוחות נגדיות, מתקיימים שיעורי תורה. ותדרך את שליחיו להניח שני עירובין, כדי שתתאפשר הגעתו לשני המוקדים.

(ג)     לא יזוז ממקומו – כלומר שני העירובין תקפים לחומרה, ולא נותר לו אלא תא שטח מצומצם, בו שני המרכזים שותפים. ואם שתי הנקודות רחוקות 2000 אמה מביתו, אחת בדרום ואחת בצפון, אינו יכול לזוז ממקומו. אמנם הנמצא בעיר, רשאי ללכת בכל המרחב העירוני, שדינו כ-4 אמות.

(ד)    איזה עירוב קנה לו – ומלבד זאת, הרי ויתר על שביתת מקומו.

(ה)   אלף אמה מביתו לכל אחד מהעירובים – כלומר, יש לו בסך הכל אלפים אמה, אלף לרוח אחת, ואלף לרוח הנגדית. ואילו היה נמנע מעשיית העירובים, היו לו 2000 אמה לכל רוח. אך בעשיית שני העירובים צמצם את מרחב הליכתו, ורשאי ללכת רק 1000 אמות לכל רוח.

(ו)      לסוף ת"ק – 500 מאות.

(ז)     אלף ות"ק – 1500 מאות.

(ח)   ששייר לו העירוב שבמערב – כמו שאמרנו, מרחב הליכתו של זה הוא רק השטח המשותף לשני העירובים[1].

סימן תיב סעיף קטן ה