הלכות ראש חודש

סימן תכ"ב

סדר התפלה והלל בראש חודש, ובו ז' סעיפים.

הואיל וראש חודש דינו כעין מועד, צריך להזכיר את קדושת היום בנוסח התפילה. לכן מוסיפים יעלה ויבוא בברכת רצה, כבימי חול המועד. מלבד זאת, נהגו לומר גם הלל ביום זה. דיני תוספת יעלה ויבוא, ואמירת הלל, מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אערבית, שחרית ומנחה מתפלל שמונֶה עשרה ברכות, ואומר יעלה ויבא ברצה (א). ואם לא אמרוֹ בערבית, אין מחזירין אותו (ב), (ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר, עיין לעיל סימן רצד סעיפים ד-ה (ג)), בין שראש חודש יום אחד בין שהם ב' ימים, מפני שאין מקדשין את החדש בלילה. ^באבל אם לא אֲמָרוֹ  שחרית ומנחה, מחזירין אותו (ד). ^גואם נזכר קודם שהתחיל מודים, אומר במקום שנזכר (ה). ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים, אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה (ו). ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו, חוזר לראש (ז). ^דואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו, חוזר לרצה (ח). הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו, אין צריך לחזור (ט) (כל בו הלכות תפלה). ושליח ציבור ששכח מלהזכיר בשחרית עיין לעיל סימן קכו (י).

^אברייתא שבת כד, א. ^בשם ברייתא. ^גגמרא ברכות כט, ב. ^דשם כלישנא בתרא דרב נחמן בר יצחק, וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם.

(א)   ואומר יעלה ויבא ברצה – ראשי חודשים שונים מהותית מימי חול רגילים, כי מקריבים בהם קורבנות מיוחדים, כמו בחגים. לכן נקבעה הזכרת ראש חודש בתפילה בברכת רצה, בה מבקשים על שיבת העבודה, בבית המקדש, שייבנה במהרה בימינו.

(ב)    אין מחזירין אותו – כל עוד לא נקבע הלוח העברי, על ידי הִלֵל[1], היו חכמי הסנהדרין מקיימים את מצוות קידוש החודש, בקבעם על פי עדים, שראו את מולד הלבנה, איזה יום מוגדר ראש חודש. לא היה ניתן לקדש  את החודש בלילה, אלא רק ביום. נמצא כי בליל ראש חודש, טרם נודע אם יום זה הוא אכן ראש חודש. ואף שכיום ידוע לנו כבר בלילה, על פי לוח השנה, שהיום הוא ראש חדש. ולכן חובה להזכיר את ראש חודש, גם בלילה. אבל במקרה ששכח, אינו צריך לחזור. הואיל ובזמן הסנהדרין, כן המתינו לבואו של היום.

(ג)     עיין לעיל סימן רצד סעיפים ד' ה' – שם דנים על מתפלל ששכח לומר אתה חוננתנו, בעמידה של מוצאי שבת. ואינו צריך לחזור אחרי שסיים את ברכת אתה חונן, אף אם עדיין לא התחיל בברכה הבאה.

(ד)    מחזירין אותו – כי בתפילה של היום, חובה גמורה להזכיר את קדושת היום.

(ה)   אומר במקום שנזכר – כי רק התחלת ברכת מודים, נחשבת סיום של ברכת העבודה.

(ו)      חוזר לרצה – כי שלושת הברכות האחרונות, הן יחידה אחת. וכל זמן שלא סיים יחידה זו, בידו לשוב לתחילתה.

(ז)     חוזר לראש – תפילה שנאמרה שלא כהלכתה, אינה תפילה, ויש לחזור ולאומרה כהלכתה. וכיון שתפילת העמידה מורכבת מתשע עשרה ברכות, לא די באמירת שלושת הברכות האחרונות.

(ח)   חוזר לרצה – כי תפילת העמידה אינה מסתיימת, כל עוד לא עקר רגליו, והוא עדיין יכול לתקן.

(ט)   אין צריך לחזור – כי מניחים שאמר. המחבר חולק על זה, וסובר שצריך לחזור, כי מסתבר שאמר כהרגלו, ולא הזכיר יעלה ויבוא[2].

(י)     עיין לעיל סימן קכו – שם מבואר, שאם סיים את העמידה, אינו חוזר שוב, משום טורח הציבור. אלא סומכים על תפילת מוסף, בה יזכיר את קדושת היום.

סעיף ב

(יא)  ^הוקורים הלל בדילוג (יב), בין יחיד בין צבור. ^וויש אומרים שהצבור מברכין עליו (יג) בתחלה, לקרוא את ההלל (יד), (ואם בירך לִגְמוֹר, אין צריך לחזור (טו)) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ^זויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף (טז), ^חוזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה (יז). הגה: ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (יח) (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו (יט). ומכל מקום יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור (כ). ויש אומרים דכשיחיד קורא, אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דאז הוי כרבים (כא) (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו (כב) ולא ב'אנא' (כג).

^התענית כח, ב. ^ווכן נראה מדברי הרי"ף ומפירוש רבנו יונה. ^זרש"י. ^חבהלכות חנוכה (פרק ג הלכה ז).

(יא)      הקדמה לסעיף – תיקנו חכמינו לומר הלל, בשלושת הרגלים, כהודאה לה', על הנסים שאירעו בהם. בפסח, ארע נס יציאת מצרים. בשבועות, מודים אנו על מתן תורה. בסוכות, מודים על ההגנה שזכו בה ישראל, בשהותם במדבר. ובחנוכה, על נס פח השמן. אמנם בראש חודש, לא ארע נס מיוחד. על כן לא תיקנו חכמים חובה, לומר בו הלל. אף על פי כן, נהגו בני ישראל לומר הלל ביום זה, כי הרגישו את הקדושה הקיימת בו, שהוא יום כפרת עוונות, והתחדשות, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן תיז. אמנם הואיל ולא נתקנה אמירתו כחובה, שונים דיני אמירתו מדיני הלל רגיל, כפי שיוסבר.

(יב)      בדילוג – הדילוג הוא, אי אמירת חלק מן הפסוקים, בשני פרקים מפרקי ההלל. הטעם הוא, כדי להראות שהחיוב בראש חודש, שונה מן החיוב במועדים[3].

(יג)       שהצבור מברכין עליו – רק הלל הנאמר בציבור, נאמר בברכה. כי עיקר עניינו ההלכתי של ראש חודש הוא הקורבנות הנוספים, המוקרבים בבית המקדש. לכן עיקרו של ראש חודש הוא העניין הציבורי, כי הקורבנות שצריך להקריב בו, מוגדרים קורבן ציבור.

(יד)      לקרוא את ההלל – בני עדות המזרח נהגו לברך "לִגְמוֹר אֶת הַהַלֵּל", בימים בהם קריאת ההלל היא חובה, וקוראים אותו כולו. אבל בראש חודש, הואיל והוא רק מנהג ולא חובה, ולא קוראים את כולו, הם גם לא מברכים עליו.

(טו)      אין צריך לחזור – כי יש אומרים שאין לברך כלל על ההלל, ואם לא בירך את הברכה המדויקת, אינו צריך לחזור.

(טז)     לא בתחלה ולא בסוף – כי הקריאה אינה חובה, אלא מנהג. וכיצד יאמר "אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו", כאשר לא נצטווינו.

(יז)        וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה – וזה מנהג הספרדים, ברוב המקומות. אם כי בחלק מקהילות הספרדים נהוג ששליח הציבור מברך. אבל במקום שאין מנהג, לא יברכו

(יח)      דגם יחיד מברך עליו – לדעתם, מאחר ופשט מנהג אמירת ההלל בראש חודש בכל ישראל, חובה לאומרו. על כן, ניתן לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו".

(יט)     וכן נוהגין במדינות אלו – וכך נוהגים כל בני אשכנז.

(כ)         כדי לברך עליו עם הצבור – לחשוש לכתחילה לשיטה, שחייבה לברך רק בציבור.

(כא)     דאז הוי כרבים – כי בדרך זו, הוא לוקח בחשבון, ככל האפשר, את השיטה שעיקר מצוות ההלל, תוקנה בציבור.

(כב)     ונהגו כן בהודו – כי המילה "הודו" היא לשון רבים, ומיעוט רבים הוא שניים, לכל הפחות.

(כג)      ולא ב'אנא' – כי אין במילה זו כל רמז, שאומר לשניים. למעשה, כתבו הפוסקים כי זו זהירות לכתחילה, אבל אין צורך לחפש אחרי שניים. עם זאת, גם מי שלא יכול להתפלל מידי יום במניין, יעשה מאמץ גדול יותר, לפחות בראש חודש, להתפלל במניין.

סעיף ג

^טבענין הפסוקים שכופלין בו, וכן בפסוקים ששליח ציבור אומר והקהל עונים אחריו, כל מקום כפי מנהגו (כד).

^טטור מהא דסוכה לח, ב מייתי מנהג קריאת ההלל וכתב הר"ן שם מנהגא קרי ליה היכא דנהוג נהוג וכו'.

(כד)     כל מקום כפי מנהגו – כאשר כופל שליח הציבור, ואחריו כל הציבור, את הפסוקים, מוסיף הדבר לשמחה שבאמירת ההלל. וטוב ונכון לשיר בפסוקי ההלל, כהודאה הבוקעת מן הלב.

סעיף ד

^ילענין הפסקה, אפילו באמצע, שואל בשלום ^כאדם, שהוא צריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם, אבל בענין אחר לא יפסיק (כה). הגה: ודוקא בראש חודש ופסח בימים שאין גומרים הלל (כו), אבל כשגומרים אותו, לענין הפסקה, דינו כמו בקריאת שמע (כז) ועיין לקמן סימן תפח סעיף א (כח).

^ימימרא דרבא ברכות יד, א. ^כהרא"ש שם ורוב המפרשים.

(כה)    אבל בענין אחר לא יפסיק – אף לנוהגים שלא לברך על ההלל, היא עדיין מוגדרת תפילה חשובה, שצריך לאומרה ברצף ובשירה. עם זאת, מקילים בדיני הפסק בהלל, יותר מהפסק באמצע ברכה.

(כו)       בימים שאין גומרים הלל – ההלל הנאמר בתפילת ימי פסח, מיום השני של החג עד סופו, אינו אלא  מנהג. על כן הושווה דין קריאתו, לדינו בראש חודש.

(כז)      דינו כמו בקריאת שמע – שדינו חמור יותר. באמצע פרק, שואל בשלום אביו או רבו, ומשיב שלום לאדם מכובד. בין פרק לפרק, שואל בשלום איש מכובד, ועונה לכל אדם. אמנם למעשה, אין אביו או רבו מצפים שיגידו להם שלום, באמצע אמירת ההלל. ובני אדם היודעים את חשיבות התפילה, לא ייגשו למתפלל, כדי להגיד לו שלום. אבל אם בכל אופן ארע הדבר, הדין הוא כנתבאר. ואם שומע "ברכו" או "קדיש", או "קדושה", צריך להפסיק באמצע, ולענות.

דברי הרמ"א מרחיבים את דברי המחבר, ואין כאן מחלוקת.

(כח)     לקמן סימן תפח סעיף א – שם מבואר כפי שהסברנו.

סעיף ה

^לאם הפסיק בו ושהה, אפילו שהה כדי לגמור כולו, אינו צריך לחזור לראש (כט).

^לראש השנה לד, ב.

(כט)    אינו צריך לחזור לראש – דין זה נכון אף לשיטת רמ"א, שהכריע בדיני קריאת שמע, כי המפסיק ונמשכה שהייתו משך זמן, כדי לקרוא את כולה, צריך לחזור ולקרוא. אבל אין זה אלא בקריאת שמע, שעיקרו מן התורה. מה שאין כן בהלל, שמקור דינו מדרבנן, אפילו כשאומרים הלל שלם, אין צריך לחזור, אפילו שהה כדי לגמור את כולו.

סעיף ו

^מהקורא הלל למפרע (ל), לא יצא. (טעה (לא), יחזור למקום שטעה בו (לב)) (רבינו ירוחם).

^ממגילה יז, א.

(ל)         למפרע – כלומר, לא קרא את פרקי התהלים של הַלל, לפי סדרם.

(לא)     טעה – כלומר דילג בטעות, על אחד הקטעים.

(לב)      יחזור למקום שטעה בו – ומשם ימשיך עד הסוף, כולל הקטעים שכבר אמר.

סעיף ז

^נמצות קריאת הלל מעומד (לג).

^נשיבולי הלקט בשם הר"מ.

(לג)      מעומד – כי אנו אומרים "הללו עבדי השם", ועבדים עומדים בכבוד, בהתייצבם מול רבם. ואם ישב, יצא ידי חובתו.

סדר התפלה והלל בראש חודש (תכב)

א.      בשלושת העמידות של ראש חודש, מוסיפים יעלה ויבוא, בברכת רצה [א].

ב.      אם שכח להזכיר יעלה ויבוא בלילה, אינו חוזר [א].

ג.        אם שכח בשחרית או במנחה, עליו לחזור [א].

ד.      אם שכח ועדיין לא התחיל ברכת מודים, אומרו במקום שנזכר [א].

ה.      אם נזכר קודם שסיים את העמידה, חוזר לרצה [א].

ו.        אם לא נזכר עד שסיים את העמידה, חוזר לתחילת העמידה [א].

ז.       למנהג אשכנז, המסתפק אם אמרו אם לאו, אינו חוזר. אך למנהג הספרדים, עליו לחזור [א].

ח.      לאחר העמידה, קוראים הלל בדילוג [ב].

ט.      למנהג אשכנז מברכים על הלל, ולמנהג הספרדים אין מברכים [ב].

י.        חלק מקהילות הספרדים נהגו ששליח הציבור מברך. (יז)

יא.   במקום שאין מנהג ברור, לא יברכו (יז).

יב.    אין לשוחח בעת קריאת ההלל [ה].

יג.     אם שוחח באמצע הלל, ימשיך מן המקום שהפסיק [ה].

יד.    מותר להפסיק באמצע הלל, כדי לענות ברכו, קדיש, או קדושה (כז).

טו.   יש לקרוא את ההלל מעומד [ז].