הלכות ראש חודש

סימן תכ"ו

דין ברכת הלבנה וזמנה, ובו ד' סעיפים.

 

 

מצוה לברך על הירח, בתחילת החודש. עניין הברכה הוא, לברך את ה' על יצירת גרמי השמים, הפועלים בצורה סדירה, ומעידים על גדולת בוראם.

 

סעיף א

^אהרואה לבנה בחידושה מברך: אשר במאמרו ברא שחקים (א) וכו'. הגה: ואין לקדש החֹדֶש אלא בלילה, בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה (ב) (אגור).

^אברייתא ביצה יז, א עירובין מ, ב.

 

(א)   אשר במאמרו ברא שחקים – נוסח הברכה כולה, נדפס בסידורים.

נשים נהגו שלא לברך[1].

נחלקו הפוסקים, אם העיוור מברך. יש שנקטו כי עליו להימנע מלברך, אלא ישמע הברכה מאחר, כי אינו רואה את הלבנה, וכך נוהגים הספרדים[2]. אך מנהג אשכנז, שגם עיוור מברך[3].

(ב)   ונהנין מאורה – ברכה זו היא הודאה לה', על אור הירח, המאיר בלילה. ואם אינו נהנה מאורה, כגון שכוסתה בעננים, והיא כמעט לא נראית, לא יברך. אך אם הראיה נחלשה רק במעט, בגלל עננים דקים, יכול לברך. מן הטעם הזה לא יברך גם בבין השמשות, אז עדיין לא נהנים מאורה.

 

 

סעיף ב

^באין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים (ג). הגה: ודוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם עשרה בחדש, אז ממתינין עד מוצאי שבת. אבל אם הוא אחר כך, אין ממתינין עד מוצאי שבת שמא יהיו שני לילות או שלשה או ארבעה עננים, ולא יראו הלבנה, ויעבור הזמן (ד). וכשמקדשין אותה בחול יש ללבוש בגדים נאים (ה), (תרומת הדשן סימן ל"ה). אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב (ו) ולא קודם יום הכיפורים (ז) (מהרי"ל). ובמוצאי יום הכיפורים מקדשין אותה, דאז שורין בשמחה (ח) אבל לא במוצאי תשעה באב או שאר תענית (ט) (דעת עצמו). ואין מקדשין אותה במוצאי שבת שחל בו יום טוב (י) (מהרי"ל הלכות יום טוב). ^גותולה עיניו (יא) ומיישר רגליו ומברך (מעומד) (יב) (טור) ואומר שלש פעמים: סימן טוב תהיה לכל ישראל, ברוך יוצרך וכו' (יג). הגה: ורוקד שלש פעמים כנגדה (יד) ואומר: כשם שאני רוקד כו', ואומר: 'תפול עליהם' וגו' ולמפרע (טו): 'כאבן ידמו' כו' שלש פעמים, ויאמר לחבירו שלוש פעמים: שלום עליך, ומשיב הוי כשואל (טז) (טור). ונוהגין לומר: דוד מלך ישראל חי וקיים, שמלכותו נמשל ללבנה, ועתיד להתחדש כמותה (יז), וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקדוש ברוך הוא, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר (תהילים פד, יב): 'שמש ומגן ה". ולכך עושין שמחות ורקודין בקידוש החֹדֶש, דוגמת שמחת נשואין (יח) (בחיי פרשת וישב (בראשית לח, ל) ודעת עצמו).

^בטור בשם מסכת סופרים. ^גשם.

 

(ג)    כשהוא מבושם ובגדיו נאים – וגם, בדרך כלל, מתפללים אז בציבור, ומקיימים בברכה זו את דברי הכתוב (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם, הַדְרַת מֶלֶךְ". ודווקא ברכה זו, שתכליתה לברך את ה' על גרמי השמים, ראויה שתיאמר בנוכחות רבים, שיברכו יחד. כי זה יסוד אמונתנו, שכל העולם תלוי ברצונו של הבורא.

(ד)   ויעבור הזמן – ההמתנה עד מוצאי שבת, אינה מעיקר הדין, אלא חומרא לכתחילה. ובארצו של הרמ"א היה שכיח, שהשמים כוסו בעננים, במשך ימים מרובים. אבל כאן בארץ ישראל, הדבר פחות שכיח.

(ה)   יש ללבוש בגדים נאים – גם זה לכתחילה. ולמעשה, אין לבישת בגדים יפים, מעכבת את הברכה.

(ו)     קודם תשעה באב – כי זו תקופה של צער ואבל על החורבן, ולא זמן של שמחה.

(ז)    ולא קודם יום הכיפורים – כדי לברך במוצאי הצום, כששרויים בשמחה, על העוונות שהתכפרו. יש נוהגים לברך לפני יום כיפור, כדי להרבות זכויות. וכל המנהגים טובים.

(ח)   דאז שורין בשמחה – כי התכפרו העוונות. ולא מחכים למוצאי שבת, הבאה אחריו.

אָבֵל היושב שבעה, חייב בקידוש לבנה, כמו שחייב בכל המצוות. ויש ממתינים לתום השבעה, אם יש זמן.

(ט)   לא במוצאי תשעה באב או שאר תענית – כי אין זה זמן של שמחה מיוחדת, ואם אפשר, יש להמתין עד מוצאי שבת. אמנם במקומות רבים נהגו לקדש במוצאי תשעה באב, כי תשעה באב נקרא מועד.

(י)    שחל בו יום טוב – וגם בשבת, לא נוהגים לקדש את הלבנה. אמנם כתבו הפוסקים, שאם לא יוכלו לקדש אחר כך, יקדשו בשבת ובליל יום טוב. למעשה, פסח וסוכות חלים ביום ט"ו לחודש, ואם לא קידשו עד החג, לא יוכלו לקדש אחר כך, ולכן יש לברך בליל החג. אך לאחר חג שבועות החל בו' סיון, שייך דין זה, אם חלפו שבעה ימים מהמולד.

(יא)     ותולה עיניו – יביט על הירח, ואחר כך יברך. ואין צורך להסתכל עליו כל זמן הברכה.

(יב)     ומברך מעומד – בגמרא אמרו (סנהדרין מב, א) כל המברך על החֹדֶש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה. כלומר, בברכה זו מתעורר האדם להתבונן על חידוש הבריאה[4]. הואיל וכך, צריך שיברך מעומד.

(יג)      ברוך יוצרך וכו' – הכל כמובא בסידורים.

(יד)     ורוקד שלש פעמים כנגדה – יש גם מנהג לומר עלינו לשבח, לאחר ברכת הלבנה, כדי להצהיר שכוונתנו במעמד זה, להלל את השם על הבריאה, ולא חס ושלום, להעניק כבוד ללבנה[5].

(טו)     'תפול עליהם' וגו' ולמפרע – כלומר, יתחיל את המשפט במילה האחרונה, וימשיך בסדר הפוך, עד המילה הראשונה. כסימן על הניצחון, בו יינגפו האויבים מכל צד.

(טז)    ומשיב הוי כשואל – זה מנהג אשכנז. ואין צריך גם לשאול שלש פעמים, וגם להשיב שלש פעמים. אלא שבסך הכל, יהיו שלש פעמים.

(יז)      ועתיד להתחדש כמותה – כמו שהירח מתכסה ונעלם לחלק מהזמן, ובסוף מתגלה. כך גם המשיח, כעת הוא אמנם איננו, אך בסוף ודאי יבוא ויתגלה.

(יח)     דוגמת שמחת נשואין – על כן יש נוהגים לרקוד, אחרי ברכת לבנה. וכדין הם עושים, כפי שכתב כאן הרמ"א.

 

 

סעיף ג

^דעד אימתי מברכין עליה, עד ט"ז מיום המולד, ולא ט"ז בכלל (יט) (ואין לקדש אלא עד חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מן המולד (כ)) (תשובת מהרי"ל).

^דשם בסנהדרין (מב, א) וכנהרדעי.

 

(יט)    ולא ט"ז בכלל – כלומר חמישה עשר ימים, אחר שנראה הירח. תזמון זה, אינו תואם תמיד את תאריכי החודש. ולפעמים יוצא שחמשה עשר יום, מיום שנראתה הלבנה, חל יום אחד, לפני ט"ו בחודש.

(כ)       חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מן המולד – אורכו של כל חודש הוא בסך הכל 29 ימים, 12 שעות, ועוד 793 חלקי שעה (השעה חולקה ל-1080 יחידות)[6]. כלומר, 44 דקות. חצי מזמן זה הוא סך הכל 14 יום 18 שעות, ו-22 דקות 22=396×(0555555555555556.0 = 1080 / 60). זמן זה קרוב מאוד, בדרך כלל, לדעת המחבר.

 

 

סעיף ד

^האין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה (כא). הגה: ואין מקדשין הלבנה תחת הגג (כב) (הגהות אלפסי החדשות).

^ההר"י גיקטליא בעל שערי אורה בתשובה.

 

(כא)    עד שיעברו שבעת ימים עליה – שאז נהנים ממש, מאורה של הלבנה. ויש הרבה אשכנזים הנוהגים על פי הגר"א, ומברכים עליה בחלוף שלושה ימים[7].

(כב)    ואין מקדשין הלבנה תחת הגג – גם זה לכתחילה. חולה שאינו יכול לצאת מביתו, ורואה את הלבנה דרך החלון, יכול לברך.

 

דין ברכת הלבנה וזמנה (תכו)

א.     יש לברך את ברכת הלבנה, בתחילת החודש [א].

ב.      אין לברך בטרם יחלפו שבעה ימים [ד].

ג.      לכתחילה נוהגים לברך במוצאי שבת, כשלבוש בבגדים נכבדים ונעימים [ב].

ד.      אבל אם יש חשש שהעננים יכסו את מראה הלבנה, אין להמתין עד מוצאי שבת [ב].

ה.     יש נוהגים לברך את הלבנה, לאחר שלושה ימים מן המולד (כא).

ו.       אין לברך אלא בלילה, כשנהנים מאורה [א].

ז.      לכתחילה, אין לברך על הלבנה תחת הגג. אבל חולה רשאי [ד].