סימן תקפ"ב

סדר תפלת עשרת ימי תשובה וראש השנה, ובו ט' סעיפים.

תפילות השנה כולה הותאמו לימים בהם ייאמרו. בשבת יש נוסח מיוחד, וכן בחגים. תקופת ראש השנה ויום כיפור, הקרויה עשרה ימי תשובה, מקבלת ביטוי בתפילות, הן בחגים והן בימי החול, כפי שנלמד בסימן זה.

סעיף א

^אבעשרת ימי תשובה אומר: המלך הקדוש, המלך המשפט (א); ואם טעה או שהוא מסופק אם הוא בהמלך הקדוש, חוזר לראש (ב); ואם הוא בהמלך המשפט, אם נזכר קודם שעקר רגליו, ^בחוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר (ג); ואם לא נזכר עד שעקר רגליו (ד) (עיין לעיל סוף סימן קי"ז (ה)), חוזר לראש (עיין לעיל סימן קי"ח (ו)).

^אמימרא דרב ברכות יב, ב ומדפליג רבי אלעזר ואמר יצא שמע מינה דלרב לא יצא, הרא"ש והרי"ף והרמב"ם בפרק י מהלכות תפילה. ^בכרב (אשי) [אסי] שם לד, א וכפירוש רמב"ם והרי"ף וכן כתבו התוס'.

(א) המלך המשפט – כדי להמחיש שימים אלה הם ימי דין, ואנו עומדים לפניו למשפט.

(ב) חוזר לראש – אם אמר כהרגלו בכל השנה, הא-ל הקדוש, לא סיים את הברכה כדין. לכן צריך לחזור לראש העמידה, כי שלושת הברכות הראשונות נחשבות יחידה אחת. וגם אם מסופק בכך, יחזור לראש, כי מניחים שאמר כהרגלו בכל השנה.

(ג) משם ואילך על הסדר – כי הברכות האמצעיות לא נחשבות כיחידה אחת, על כן די לחזור לברכת השיבה, בה טעה. ומשם ימשיך לפי הסדר, כי הברכות סודרו בסדר מיוחד, שאין לשנותו.

(ד)עד שעקר רגליו – בעקירת הרגלים מסתיימת העמידה. ואם נזכר אחר שעקרם, יחזור לראש העמידה, גם אם ייזכר מאוחר יותר.

(ה) לעיל סוף סימן קי"ז – שם הבהיר המחבר, כי זה שאינו אומר תחנונים אחר העמידה, עמידתו מסתיימת אחר המברך את עמו ישראל בשלום, שזה כבר דומה לעקירת רגליו. לכן צריך לחזור לראש התפילה.

(ו) לעיל סימן קי"ח – שם כתב רמ"א שאם כל השנה אינו אומר הא-ל אוהב צדקה ומשפט, אלא מלך אוהב צדקה ומשפט, לא יחזור, כי בכל אופן הזכיר 'מלך'. אמנם המחבר חולק, וסבור כי רק "המלך המשפט" מבטא עוצמת ימים אלה. ובני עדות המזרח ינהגו כפסק המחבר, לחזור לראש[1].

סעיף ב

^גאם אמר: הא-ל הקדוש, ותוך כדי דיבור נזכר ואמר: המלך הקדוש, אינו צריך לחזור (ז); וכן הדין בהמלך המשפט (ח).

^גתשובת הרשב"א מהא דנקיט כסא דחמרא בידיה וכו' ברכות יב, א וכדעת הגאונים.

(ז) אינו צריך לחזור – כי תיקן את שגיאתו מייד.

(ח) וכן הדין בהמלך המשפט – שאם אמר תיכף אחר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' – 'המלך המשפט', לא יחזור.

סעיף ג

^דבשבת בינתיים, ערבית יאמר בברכת מעין שבע: המלך הקדוש (ט). הגה: והוא הדין אם חל ראש השנה בשבת; וחותם בשל שבת לבד (י), וכן כשחל יום כפור בשבת (יא) (מהרי"ל ומנהגים).

^דה"ר מנוח בפ"י מהל"ת.

(ט) המלך הקדוש – ואם טעה ואמר הא-ל הקדוש, יחזור ויאמר המלך הקדוש, אם עדיין לא סיים ואמר ברוך אתה ה'.. אבל אם סיים, אינו חוזר.

(י) בשל שבת לבד – בסיום הברכה לא יחתום 'מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון', אלא רק 'מקדש השבת'. כי הסיבה לאמירת 'מעין שבע' בליל ראש השנה היא השבת, ולא ראש השנה, שהרי אם לא חל ראש השנה בשבת, אינה נאמרת.

(יא) כשחל יום כפור בשבת – כי לא תקנו ביום כפור, החל בימי השבוע, לומר מעין שבע.

סעיף ד

^היש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים בכריעה (יב), וצריכין הם לזקוף בסוף הברכות (יג).

^הטור בשם מנהג אשכנז.

(יב) בכריעה – כסימן הכנעה לפני ה' יתברך. אין זו חובה.

(יג) בסוף הברכות – חכמים תיקנו כריעה בארבע מקומות. בתחילת הברכה הראשונה ובסיומה. ובתחילת ברכת מודים וסיומה. הנוהג לכרוע בתפילתו בימים הנוראים, צריך להראות שאינו נוהג נגד תקנת חז"ל. לשם כך, עליו לזקוף קומתו, טרם יסיים כל ברכה. אבל באמצע הברכה, אין כל בעיה שיכפוף קומתו, כי גם בכל השנה מותר לעשות כן, כמבואר בסימן קיג סעיף א.

סעיף ה

(יד) ^ואם לא אמר: זכרנו, ומי כמוך (טו), אין מחזירין אותו. (טז) הגה: אפילו לא עקר רגליו עדיין, רק שסיים אותה ברכה (יז) (תרומת הדשן), והוא הדין אם לא אמר: וּכְתֹב (יח), וּ'בְסֵפֶר' (יט), נָמֵי דִּינָא הָכֵי (כ) (טור).

^וטור בשם אביו הרא"ש ושכן כתב הרמב"ם בשם הגאונים.

(יד) הקדמה – בשתי הברכות הראשונות של העמידה, ובשתי הברכות האחרונות, הוסיפו בקשות, לרחמי שמים. הוספות אלו באו מן הגאונים[2]. וכל ישראל קיבלום ונהגו באמירתם.

(טו) זכרנו, ומי כמוך – שתי הוספות ששולבו בברכות הראשונות "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים" בברכה ראשונה. ו"מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמָן[3], זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים" בברכה השניה.

(טז) אין מחזירין אותו – כי לא נתקנו תוספות אלה בידי חכמי הגמרא.

(יז) שסיים אותה ברכה – כוונת הרמ"א לאחת ההוספות בברכות האחרונות, כפי שמיד הסביר.

(יח) אם לא אמר וּכְתֹב – בברכת מודים "וּכְתֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ".

(יט) וּ'בְסֵפֶר' – בברכה אחרונה "בְּסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה (וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת), נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם".

(כ) נָמֵי דִּינָא הָכֵי – תרגום: גם כאן הדין כך, שאם שכח, אינו חוזר. וזה מוסכם על המחבר.

סעיף ו

^זאומר בתפלה: ותתן לנו את יום הזכרון (כא) הזה, ואינו מזכיר ראש חודש (כב).

^זכרב חסדא ורבא עירובין (מ, ב).

(כא) יום הזכרון – כך נקרא ראש השנה, יום בו עולה זיכרון כל המעשים לפני הקב"ה. וגם צדקת האבות, והברית שכרת לבני האומה הנבחרת, ישראל.

(כב) ואינו מזכיר ראש חודש – כי קדושת ראש חודש כרוכה בקדושת ראש השנה.

סעיף ז

^חאם חל בחול, אומר: יום תרועה מקרא קודש; ואם חל בשבת, אומר: זִכְרוֹן תרועה (כג).

^חטור בשם רב שר שלום והרא"ש בסוף ראש השנה. וכ"כ במסכת סופרים פי"ט.

(כג) זכרון תרועה – כשחל ראש השנה בשבת, תיקנו חכמים להימנע מתקיעת שופר. תקנה זו משפיעה גם על נוסח התפילה, כי מאחר ולא תוקעים, לא אומרים "יום תרועה". תחת זאת אומרים "זכרון תרועה", כדי להזכיר את ענין השופר בתפילות היום. ואם טעה ואמר בחול זכרון תרועה או בשבת יום תרועה אינו חוזר[4].

סעיף ח

^טאינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון (כד); ^יוכן אינו אומר: וְהַשִּׂיאֵנוּ (כה); ובתפלת מוסף אינו אומר: ואין אנו יכולין לעלות וְלֵרָאוֹת לפניך (כו), אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך (כז) (וחותמין וּדְבָרְךְ אֱמֶת וכולי (כח)) (טור).

^טשם בשם רב האי. ^ישם בשם ר"י מגרמיזא ומנהג אשכנז וספרד.

(כד) אינו אומר וכו' לששון – כי זה יום דין.

(כה) אינו אומר וְהַשִּׂיאֵנוּ – בתפילת עמידה שבשלושת המועדים, נאמר קטע זה בסוף הברכה האמצעית, בו מזכירים מועדים "לשמחה ולששון". אבל בראש השנה ויום כיפור, שהם ימי יראה, לא מתאים לומר זאת.

(כו) וְלֵרָאוֹת לפניך – כי אין חובה לעלות לרגל בראש השנה.

(כז) לעשות חובותינו לפניך – כי בזמן המקדש הייתה חובת הבאת הקרבנות, גם בראש השנה.

(כח) וחותמין וּדְבָרְךְ אֱמֶת וכולי – עבור חתימת הברכה האמצעית בראש השנה, תוקן נוסח מיוחד, התואם ליום דין, והוא "כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן".

סעיף ט

^כאף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם (כט). וּלְהַטְעוֹת לֹא חַיְישִׁינָן (ל), כיון שמצויים בידם מחזורים. הגה: ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו (לא): לשנה טובה תִּכָּתֵב (טור) (לב).

^כפסקי תוס' סוף ר"ה.

(כט) נוהגין לומר בקול רם – כדי לחזק את הכוונה.

(ל) וּלְהַטְעוֹת לא חיישינן – כלומר לא חוששים שאמירת התפילה בקול תטריד אחרים, כי כולם מביטים במחזורים שלפניהם ומרוכזים בתפילה. למרות זאת, אין המחבר שבע רצון ממנהג זה, כמו שכתב בבית יוסף בסימן קא. וראה גם ברמ"א שם, שכתב "ומכל מקום יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדי".

(לא) שכל אחד אומר לחבירו – אחר התפילה.

(לב) לשנה טובה תִּכָּתֵב – ויש נוהגים לומר לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵב וְתֵחָתֵם לְאַלְתַּר לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

סדר תפלת עשרת ימי תשובה וראש השנה (תקפב)

א. בעשרת ימי תשובה יש לשנות את תחימת הברכה השלישית של העמידה, ולומר המלך הקדוש במקום הא-ל הקדוש [א].

ב. טעה ואמר הא-ל הקדוש, חוזר לראש העמידה [א].

ג. אבל אם נזכר מיד לפני תחילת הברכה הבאה, יתקן מיד. [ב]

ד. בברכת "השיבה שופטינו" חותם כל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט". ובעשרת ימי תשובה, יאמר המלך המשפט [א].

ה. אם טעה ואמר כהרגלו, למנהג ספרד, אם לא סיים העמידה חוזר לברכת "השיבה שופטינו". ואם סיים, וכבר עקר רגליו, חוזר לראש העמידה. ולמנהג אשכנז אינו חוזר (ו). ואם נזכר מיד, טרם החל בברכה הבאה, יתקן מיד, לכל המנהגים, ולא צריך לחזור [ב].

ו. בברכת מעין שבע הנאמרת בליל שבת, אומר "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש". [ג]

ז. כשאומר ברכת מעין שבע בראש השנה שחל בשבת, או ביום כיפור שחל בשבת, חותם רק בשל שבת כבכל השנה, ואומר "מקדש השבת". [ג]

ח. בימים אלו מוסיפים בקשות בשתי הברכות הראשונות ושתי האחרונות של העמידה , כמובא בסידורים (י).

ט. ואם טעה ולא אמר בקשות אלה, אינו חוזר. [ה]

[1] אמנם הבן איש חי כתב שיש לחשוש לשיטת הרמ"א.

[2] ראה דברי הטור בסימן זה, שם הסביר באריכות את משמעותן של הוספות אלה, וכיצד כל מילה מהם ספורה ומדויקת.

[3] "אב הרחמים" למנהג אשכנז.

[4] כי ראש השנה נקרא בתורה הן יום תרועה, והן זכרון תרועה.