סימן תקפ"ד

סדר קריאת התורה בראש השנה, ובו ד' סעיפים.

סעיף א

^אאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים (א). הגה: ונוהגין לומר אבינו מלכנו  (ב) על הסדר (ג), ואם הוא שבת אין אומרים אותו (ד) (ר"ן פ"ב דר"ה וריב"ש סימן תקי"ב). ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות (ה) (מהרי"ל).

^אמימרא דרבי אבהו ראש השנה לב, ב.

(א) בראש השנה ויום הכפורים – כי עיקרם יום דין, כמובא בגמרא "ספרי חיים ומתים פתוחים, ואומרים שירה?".

(ב) אבינו מלכנו – תפילה שייסד רבי עקיבא, בה מתחיל כל משפט ב"אבינו מלכנו", ומסתיים בבקשה קצרה.

(ג) על הסדר – גם הספרדים נוהגים לומר תחינה זו בראש השנה וביום כיפור. אלא שבראש השנה מדלגים על "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", כי אין אומרים בו וידוי.

(ד) ואם הוא שבת אין אומרים אותו – כי בשבת אין מבקשים בקשות. והספרדים לא חששו לכך, כי עיקר איסור הבקשות בשבת הוא על בקשות אישיות ולא על בקשות תכלליות.

(ה) עד חצות – וצריך לסיים קצת לפני חצות כדי לא לצום ביום זה, חצי צום[1].

סעיף ב

^בומוציאין שני ספרי תורה; באחד קורין ^גחמשה (ו) מִוַה' ^דפָּקַד אֶת שָׂרָה עד וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (ז), ואם הוא שבת קורין בו שבעה, ומפטיר קורא בשני (ח) בפרשת פנחס, וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (ט): ומפטיר, וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם, עד וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ (י). הגה: ויש מקומות שנוהגים לקרות התוקע (יא) מִמִּנְיַן החמשה העולים לספר תורה (כל בו).

^בציינתיו בסימן תפ"ח אות ו. ^גגם זה ציינתיו שם. ^דברייתא מגילה לא, א. ופירוש הר"ן (י, א) לפי ששתיהן נפקדו בראש השנה.

(ו) קורין חמשה – כמו בכל יום טוב, שיש חמישה עולים. כי מספר העולים לקריאת התורה קבועה בכלל הבא: בימי חול ובמנחה של שבת, שלשה עולים. בראשי חודשים ובחול המועד, ארבעה עולים. בימים טובים, חמשה עולים. ביום כיפור, ששה עולים. ובשבת, שבעה עולים.

(ז) עד וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – קטע בפרשת וירא, העוסק בכך שה' פקד את שרה בראש השנה בהריון.

(ח) קורא בשני – כלומר בספר השני.

(ט) בפרשת פנחס וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי – קטע זה עוסק בקרבנות הנקרבים בראש השנה.

(י) עד וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ – שם מדובר בשפיכת נפשה של חנה בתפילה, ועל קבלת תפילתה. כי גם היא נפקדה בראש השנה.

(יא) שנוהגים לקרות התוקע – לכבד את התוקע, הנוטל על כתפיו אחריות גדולה, להוציא את הציבור כולו, ידי חובת המצוה[2]. אצל הספרדים יש מקומות שקיבלו מנהג זה. אמנם אין זו חובה, וחלילה להתקוטט עבור כך.

סעיף ג

^הבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ספר תורה, אפילו בראש השנה ויום הכפורים (יב). (ועיין לעיל סוף סימן קל"ה) (יג).

^המרדכי בסוף פרק קמא דראש השנה מהירושלמי פרק ז דיומא הלכה א.

(יב) ויום הכפורים – כי אין זה מכבוד התורה ליטול את התורה ולהביאה אל המתפלל, אלא המתפלל הוא שצריך לבוא אל הספר. ועיין מה שנכתוב בס"ק הבא.

(יג) ועיין לעיל סוף סימן קל"ה – סעיף י"ד. שם הרמ"א צמצם את האיסור וכתב "והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ספר תורה יום או יומים קודם – מותר ; ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי".

המשנה ברורה[3] תמה מאוד על פסיקה זו, מאחר והיושבים בבית האסורים אנוסים, ואינם יכולים להגיע לבית הכנסת. וכיון שיש מצווה לקרוא בספר התורה, אין בהבאת ספר תורה לשם זלזול בכבוד התורה. אדרבה, יש בזה כבוד התורה, שמחבבים אותה ורוצים לקרוא בה.

אמנם המחבר תמך יסודותיו בדברי הירושלמי[4], משם למד הלכה זו. וכף החיים (סימן קנה אות ע"ז) הביא, שכדברי המחבר מבואר בזוהר בכמה מקומות.

וליישב קושיית המשנה ברורה נראה על פי מה שכבר ביארנו שחובת הקריאה חלה על הציבור, ולא על היחיד. לכן יחיד שנאנס, ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, פטור מקריאת התורה.

למרות זאת, כאשר קיים ספר תורה, שבימי שגרה אין קוראים בו, או שיש ספר תורה שלכך הועידו אותו, לניידו למקום הצורך, כגון בית אבלים, מותר לטלטלו גם לדעת המחבר. אלא שצריך לוודא שמונח בארון, ולהכינו יום או יומיים קודם הקריאה, כפסק הרמ"א.

עוד יתכן, שאם קיים נכלאו עשרה בבית הכלא, הרי הם כציבור, ומותר להביא אליהם את ספר התורה. וגם פוסקים ספרדים הצטרפו לפסיקה זו[5].

סעיף ד

^ומלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר (יד).

^והגהות אשר"י שם (סימן ה) וכתב בתרומת הדשן סימן רסה משום דכך הסדר ברית אברהם ועקדת יצחק.

(יד) לתקיעת שופר – כי בכך יוצרים חיבור בין ברית המילה, שהיא ברית אברהם, לתקיעת שופר, הבאה כזכר לעקידת יצחק. ואם לא מלים בבית הכנסת, מלים אחר סיום התפילה.

סדר קריאת התורה בראש השנה (תקפד)

א. קוראים בתורה כפי שמובא במחזורים.

ב. אין להוציא ספר תורה מבית הכנסת לצורך יחידים שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת [ג].

ג. אם יש ספר תורה שמוכן לכך, מותר להביאו. אבל כמובן צריך לוודא שקיים מניין בעת הקריאה (יג).

ד. אם ספר התורה מובא למשך כמה ימים, והוא מונח בארון, , מותר להביאו (יג).

[1] יש פתרונות אחרים, כמו לטעום משהו לפני התפילה. ויש שעושים קידוש לפני מוסף.

[2] מנהג זה שייך דווקא למי שתוקע בחינם ולא בנוטל שכר.

[3] בסימן קלה ד"ה "אין".

[4] יומא פרק ז ה"א.

[5] עיין יביע אומר חלק ט אורח חיים סימן ט"ו אות ב.