סימן תקפ"ה

דין ברכת השופר, ובו ה' סעיפים.

המצוה העיקרית בראש השנה היא תקיעת שופר, שהיא מצות עשה מן התורה. מסימן זה והלאה סידר המחבר את כל דיני התקיעה, צמוד לרצף האירועים, בסדר כרונולוגי, וכפי שקבע רבי יעקב, בעל הטורים. הסימן הראשון עוסק בברכת השופר. וכיון שעסקנו בברכה, בהכרח שנסביר מעט על המצווה. אחר כך, כיון שברכנו על השופר, יש להסביר את דיני השופר עצמו, כפי שנעשה בסימן תקפו. בהמשך נדון על המקום המיטבי לשמיעת קול התקיעה, כנידון בסימן תקפז. תיכף, בסימן תקפח, נדון על הזמן הראוי למצוה. ועל דין התוקע, בסימן תקפט. אחר זה, צריך להסביר כמה תקיעות יש לתקוע כדי לצאת ידי חובת המצוה בשלימות. לאחר מכן יוסברו דיני תפילת מוסף, בסימן תקצא, והתקיעות שבה, בסימן תקצב. לסיום, יוסברו הדינים של "דיעבד", וכיצד היחיד, שלא נכח בבית הכנסת, יוכל לצאת ידי חובה.

מצוה זו נלמדת משלושה פסוקים. שנים במצוות ראש השנה, האחד, בפרשת אמור (ויקרא כג כד) "זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". והאחר, בפרשת פנחס (במדבר כט א) "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". ובשניהם לא נזכר השופר בפירוש.

הפסוק שלישי כתוב במצוות יובל, בו פעם בחמישים שנה תוקעים בשופר, ביום הכיפורים. כדי להורות לאדונים על שחרור עבדיהם העבריים, והשבת קרקעות נרכשות, לבעליהם המקוריים.  וכך כתוב בפרשת בהר (ויקרא כה ט) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה". זה מלמד כי התרועה שנאמרה בראש השנה צריכה להיעשות על ידי שופר. וכיון שבפסוקים כולם הזכירה התורה את ה"תְּרוּעָה" שלשה פעמים, יש להריע שלשה פעמים. התרועה היא מספר קולות קצרים, ברצף אחד. ולפניה, וגם אחריה, יש להשמיע תקיעה, שהיא הברה ארוכה ללא הפסקים.

חיבור זה עליו למדנו, בין תקיעת השופר שבשנת היובל, בה המצווה העיקרית היא בין אדם לחברו, לפסוקי ראש השנה, בה המצווה העיקרית היא בין אדם למקום, מלמד כי שתי סוגי המצוות הללו, קשורות זה בזה, עד שהאחת ללא חברתה תאבד את ערכה. ולכן אין משמעות למצוות שבין אדם למקום בלבד, אם אינו מכבד את חברו כראוי. ומאידך, בלתי אפשרי לקיים מצוות שבין אדם לחברו, ללא יראת שמים, וקבלת עול מלכותו יתברך.

סעיף א

^אצריך לתקוע מעומד (א). הגה: ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין (ב).

^אטור והגהות מימוניות בשם סמ"ק, משום דגמרינן 'לכם' (במדבר כט) דשופר, מ'לכם' (ויקרא כג) דעומר.

(א) לתקוע מעומד – זו דרישה כללית במצוות, הנעשות בעמידה, שגם הברכה הנאמרת עליהם תיאמר מעומד, כדי לכבד את המצוה. וזה בניגוד לברכות הנהנין, הנאמרות דווקא בישיבה. וכדי שהברכה תיאמר במתינות.

דין זה נאמר לגבי התוקע, שהוא זה שעומד[1]. אמנם כל זה לכתחילה. אבל אם תקע מיושב, יצא.

(ב) על הבימה במקום שקורין – במרכז בית הכנסת, במקום קריאת התורה. כדי לעורר את זכרון השופר שנשמע בהר סיני, שם חויבנו לחיות על פי צו התורה. זה מלמד כי המלכת הבורא ביום זה אינה באה כהענקת כבוד מלכים, אלא בעיקר כהוכחת נאמנותנו ושעבוד חיינו לצו התורה.

סעיף ב

^בקודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר (ג), ויברך: שהחיינו (ד); הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ה) (ב"י ותה"ד); ^גויתקע תשר"ת (ו) שלש פעמים, ותש"ת (ז) שלש פעמים, ותר"ת (ח) שלש פעמים; הגה: וטוב לתקוע בצד ימין (ט), אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים), וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר: עלה א-להים בתרועה (י) (תהילים מז ו) (רוקח ומהרי"ל).

^בהרא"ש פרק בתרא דראש השנה בשם ראבי"ה מהירושלמי וכן כתב רמב"ם ורבינו ירוחם. ^גמהא דאתקין רבי אבהו בקיסרי ראש השנה לד, א.

(ג) לשמוע קול שופר – נוסח הברכה הוא לשמוע, משום שהשמיעה היא המצוה, ולא התקיעה.

(ד) שהחיינו – וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ברכה זו נאמרת כל עת שזוכים לקיים מצוה המופיעה במחזוריות, פעם בשנה.

הספרדים לא מברכים שהחיינו ביום השני, מאחר וכבר ברכו על המצוה ביום הראשון. האשכנזים כן נוהגים לברך, כי הסיבה מחמתה הוסיפו עוד יום לראש השנה היא הספק, שמא גם יום זה הוא ראש השנה, על כן אין לשנות כלום, בין הנהוג ביום ראשון לנהוג ביום שני[2].

(ה) שתי ברכות הנזכרות – כאן אנו נפגשים בהלכה ייחודית לברכות המצוות, המאפשרת, גם למי שכבר קיים את המצוה, לחזור ולברך עבור אחרים, שעדיין לא קיימוה. ובניגוד לברכות הנהנין, בהם ניתן לפטור אחרים רק כאשר המברך גם הוא נהנה.

הסיבה מחמתה ניתן לפטור אחרים בברכת המצוות, אף אחר קיומם, היא, משום שכל ישראל ערבים זה לזה. כלומר קיימת אחריות קולקטיבית לקיום המצוות. לכן גם אחר קיום המצוה, לא נותקה שייכותו אליה, ומשום שעליו לוודא כי גם זולתו יקיימנה[3].

(ו) ויתקע תשר"ת – תקיעה שברים תרועה תקיעה. התקיעה היא צליל ארוך. השברים הם שלושה צלילים בינוניים. והתרועה היא כמה צלילים קצרים. כבדוגמא להלן:

_______  __ __ __  ……… _______ זה תקיעה שברים תרועה תקיעה.

(ז) ותש"ת – _______ __ __ __ _______ זה תקיעה שברים תקיעה.

(ח) ותר"ת – _______ …………. ________ זה תקיעה תרועה תקיעה.

את הסיבה מדוע אין מסתפקים בסדרה אחת כזו, רק עושים שלש סדרות של שלש, יסביר המחבר בהמשך, בסימן תקצב.

(ט) וטוב לתקוע בצד ימין – כי הימין מסמן את מידת הרחמים. אין זו חובה, ואם נוח לו יותר לתקוע בצד שמאל, הדבר מותר לכתחילה. הספרדים גם הם קיבלו מנהג זה.

(י) יהפוך השופר למעלה – כלומר טוב לכתחילה שצד היציאה של השופר יפנה כלפי למעלה ולא כלפי מטה, כסימן על רצוננו להתעלות. גם דין זה הוא לכתחילה. והספרדים גם הם נוהגים בו.

סעיף ג

^דאם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר ואפילו שלשה או ארבעה; ודי בברכה שבירך הראשון, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה (יא); ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה ולא הויא ברכה לבטלה (יב).

^דטור בשם ר"י.

(יא) בשעת ברכה – כי בעת ברכת התוקע, יצאו כולם ידי חובה, ונחשב להם כאילו הם עצמם בירכו.

(יב) ולא הויא ברכה לבטלה – כי בסוף התקיימה המצוה.

סעיף ד

^האַחֵר תוקע ולא שליח ציבור, כדי שלא יתבלבל (יג); ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו, רשאי לתקוע (יד) הגה: (טו) ודוקא תקיעות שעל סדר התפלה אסור לשליח צבור לתקוע (טז); אבל תקיעות שתוקעין מיושב, דהיינו קודם שמתפללין מוסף, מותר לשליח צבור לתקוע (יז) (כל בו); ואם אין השליח צבור תוקע מיושב (יח), ראוי שאותו התוקע יתקע גם כן על סדר הברכות; כי המתחיל במצוה אומרים לו: גמור (יט), (רמב"ם וא"ח); נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא (כ).

^השם בשם רבינו האי מהא דתנן לב, ב השני מתקיע ולא אמר תוקע.

(יג) כדי שלא יתבלבל – באמצע חזרת העמידה של מוסף, תוקעים בשופר, אחר הברכות האמצעיות. ולא ראוי ששליח הציבור יתקע, כי עליו לוודא שממשיך בטקסט הנכון, כנדרש. ואם הוא התוקע, יש חשש שיתבלבל.

(יד) רשאי לתקוע – לכן כיום, שהסידורים מצויים, אין בעיה בכך ששליח הציבור יתקע. אמנם זה פשוט שמדובר רק בשליח ציבור שמעוניין לתקוע. ובמקרה כזה מן הראוי שיבדוק את עצמו, אם יש לו כוח פיזי לביצוע שני תפקידים אלה.

(טו) הקדמה לרמ"א – להבנת דברי הרמ"א עלינו להקדים את המובא בסימן תקצב (ס"ק ב), שעיקר התקיעות הן הנעשות במוסף, על סדר ברכות "מלכויות זכרונות ושופרות". תקיעות אלה נקראות "תקיעות דמעומד", ומשום שחובה לעמוד בהם, מאחר והן העיקריות. אבל התקיעות הנעשות לפני מוסף, אינן העיקריות, אלא תכליתן בלבול השטן. הבלבול שלו נוצר מכך, שעוד טרם הגענו, בסדר התפילה, למקום התקיעות העיקרי, כבר שומעים את השופר. עובדה שמביעה ומפגינה את חיבתנו העזה לקיום רצון הבורא.

תקיעות אלו קרויות "תקיעות דמיושב", כי השומעים רשאים לשבת בזמן התקיעות.

(טז) אסור לשליח צבור לתקוע – מחשש שיתבלבל, ולא ישוב לטקסט הנכון.

(יז) מותר לשליח צבור לתקוע – מאחר ואין כל חשש שיתבלבל.

(יח) ואם אין השליח צבור תוקע מיושב – אם לא תקע תחילה, איבד את הזכות לתקוע במוסף, ומאפשרים לזה שתקע, לתקוע גם במוסף.

(יט) כי המתחיל במצוה אומרים לו: גמור – כל התקיעות הן מצוה אחת, על כן ראוי שהמתחיל יסיים. לולי כן, ייראה הדבר כאילו אינו מקיים את המצווה בחפץ לב.

(כ) ונכון הוא – כך הוא מנהג אשכנז. אבל הספרדים לא נהגו בזה.

סעיף ה

^והנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה, או כדי להתפלל או לתרגם (כא) בשבתות ויום טוב, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה (כב).

^ומברייתא ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין פסחים נ, ב.

(כא) להתפלל או לתרגם – מנהגם היה שבקריאת התורה קראו גם את תרגום אונקלוס. וכך נוהגים עד היום בקרב קהילות תימן.

(כב) סימן ברכה – יש איסור הנקרא "שכר שבת", שעניינו איסור נטילת שכר על עבודה הנעשית בשבת, גם אם אינה כרוכה במלאכה אסורה. ואולם לצורך מצוה, מותר ליטול שכר זה[4]. אם כי, אין זה ראוי, אף שמותר מעיקר הדין. כי הלוא יש דעות שאוסרים זאת לגמרי.

אמנם למעשה, במקומות רבים סומכים על שיטת המקילים. וכשהתשלום ניתן לו בהבלעה, כלומר שמשתכר גם על חזנות בימי חול, או על פעילות נוספת למען הקהל, הדבר מותר ללא סייג. כמו כן, בשעת הדחק, אם שליח הציבור דחוק בפרנסתו, ודאי ניתן להקל עבורו על פי עיקר הדין.

דין ברכת השופר (תקפה)

א. מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה [הק].

ב. התוקע חייב לעמוד [א].

ג. אם תקע מיושב, יצאו ידי חובה (א).

ד. בתקיעות שלפני מוסף מותר לשבת, וכל אחד ינהג כמנהג קהילתו (1).

ה. בתקיעות של תפילת מוסף, גם השומעים צריכים לעמוד.

ו. לפני התקיעה מברך "לשמוע קול שופר" [ב].

ז. ומברך גם ברכת שהחיינו (ב).

ח. הספרדים מברכים שהחיינו רק ביום ראשון, והאשכנזים בשני הימים (ב).

ט. תוקעים שלשה פעמים תקיעה שברים תרועה תקיעה. שלשה פעמים תקיעה שברים תקיעה. ושלשה פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ואלו הן התקיעות שלפני מוסף. ושאדם שלא נכח בבית הכנסת בעת התקיעות , חייב לשמוע (ב).

י. טוב לתקוע בצד ימין [ב].

יא. טוב שהצד החיצון של השופר יופנה כלפי מעלה. [ב]

יב. אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר את התקיעות, ולא יברך שוב [ג].

יג. עדיף לתקוע בחינם [ה].

יד. אדם הזקוק לכסף, יכול לקבל שכר עבור התקיעות (כב).

[1] הציבור, צריך לעמוד בעיקר, בתקיעות שבתפילת מוסף. אבל בתקיעות שלפני מוסף, יעשה כל אחד כמנהגו.

[2] ואף שהיום קיים לוח ברור, על פיו יודעים אנו כי היום הראשון הוא המחוייב מן התורה, בכל זאת נוהגים ביום השני כביום הראשון, משום שלכתחילה כך תיקנו תקנה זומשום הספק. ואם ספרדי תוקע לאשכנזים, יברך אחד השומעים.

[3] ואמנם יש מי שכתב כי על השומעים לברך. אבל דעת המחבר שהתוקע בפועל הוא שמברך.

[4] ועיין מה שכתבנו בזה בהלכות שבת סימן שו.