סימן תקפ"ח

זמן תקיעת שופר, ובו ה' סעיפים.

סעיף א

^אזמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה (א); וּמִצְוָתָהּ משעת הנץ החמה ואילך (ב), ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא (ג). ^בואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר, ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא (ד). הגה: ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום, נתבאר בסימן תקפ"ז סעיף ג' (ה).

^אמשנה מגילה כ ^במימרא דרבה ראש השנה כח

(א) ולא בלילה – כי בתורה נאמר "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", לכן צריך לתקוע לכל היאוחר עד שקיעה. ואם נאנס, יוכל לקיים את המצוה אחר שקיעה, אבל רק עד צאת הכוכבים, ולא יברך על התקיעה.

(ב) משעת הנץ החמה ואילך – לכתחילה אין לקיים מצוה זו קודם לכן.

(ג) יצא – כי מעיקר הדין, תחילת היום הוא בעלות השחר. אלא שאנו חוששים שמא יקדימו טרם זמן זה[1].

(ד) לא יצא – ראינו כבר בסימן הקודם, שהמצווה היא שמיעת יחידה שלימה של תקיעה, לכן יש לשמעה כולה בעת החיוב.

(ה) נתבאר בסימן תקפ"ז סעיף ג' – שם הובאו דעות שיצא ידי חובה, ומשום שהקול הנשמע לפני עלות השחר כאילו אינו, ונפרד מהתקיעה של אחר עלות השחר, ושיש בה אורך כנדרש.

סעיף ב

^גשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא[2]. ואפילו הם מתשעה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה (ו); ^דויש אומרים דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בָּבָא (ז).

^גמימרא דרבי יוחנן וברייתא שם לד וכגירסת הרי"ף. ^דהרב המגיד בפרק ג בשם הרמב"ן ושלזה נתכוין רמב"ם שם.

(ו) ותקיעה מזה – כל סדרת תקיעות צריכה להישמע, לכתחילה, ברצף אחיד. כלומר תקיעה תרועה ותקיעה, ללא הפסקה משמעותית. ובדיעבד, אם ארע הפסק, כגון המובא כאן, שנשתהה זמן רב, עדיין יוצא ידי חובה.

(ז) באותה בָּבָא – באותה סדרה. אין בכח הפסקה שאינה מעניין התקיעות, כגון שהות ארוכה, או דיבור, ליצור הפסק בינן, כי אין הפסקות אלה חלק מן המצוה. אבל תקיעות מצוה שאינן ראויות, כגון, תקיעה שנפסלה, או צליל שאינו חייב בו, יוצרות הפסק בין התקיעות ששמע. אמנם דווקא הפסק שארע במהלך סדרה אחת, בין תקיעה תרועה ותקיעה, הוא שמפסיק. ואולם הפסק בין שתי סדרות תקיעה, אינו מפסיק. כתב בשם יש אומרים כי אכן יש ראשונים שסוברים שגם אם הפסיק בקול אחר של שופר אין זה מחייב לחזור לראש הסידרה. לכתחילה חוששים לשיטה זו כי המחבר חזר עליה בסימן תקצ סעיף ז וסעיף ח.

סעיף ג

^השמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה (ח). הגה: ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפילו אחד תקע בחצוצרות, יצא, דיהיב דעתיה על השופר (ט) (הגהות אשירי וגמרא פ' ראוהו ב"ד).

^השם בברייתא וכגירסת הרא"ש והרמב"ם ושאר פוסקים.

(ח) ופשוטה לאחריה – גם אם מתוך ריכוז מוחלט של יכולת השמיעה הצליח להבחין בין הצלילים השונים, עדיין לא יצא. כי ההלכה היא, שצריך לשמוע תקיעה לפני התרועה, ותקיעה אחרי התרועה.

הלכה זו, כפי שפירשוה בעלי המוסר, טומנת בחובה רעיון מוסרי. התקיעה מסמלת עולם מושלם, טרם חטאם של בני אדם. התרועה שאחריה מסמלת את שברי ההתמודדויות והנפילות, של בני אנוש. ולבסוף באה תקיעה כסמל לאמונה בעולם מתוקן, שבא יבוא.

(ט) דיהיב דעתיה על השופר – תרגום: כי נותן דעתו על השופר. כלומר, מצוות השופר חביבה מאוד, והשומע מפנה את מלוא תשומת לבו לקול זה, בשמיעתו הוא מחויב, ואין דעתו נתונה לרעשי רקע.

סעיף ד

^והיה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם (י).

^וירושלמי בפרק ב דמגילה והביאו הר"ן שם בראש השנה.

(י) מוציאה את שניהם – כי בין כה וכה הצליל קרוי תקיעה, ויכול לשמש הן כתקיעה שלפני התרועה, והן כתקיעה שאחריה.

סעיף ה

^זיום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר (יא). הגה: ואסור לטלטלו (יב), אם לא לצורך גופו ומקומו (יג) (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין).

^זמשנה ראש השנה כט

(י"א) אין תוקעין בשופר – תקיעת שופר בראש השנה היא מצוה מן התורה. אמנם כאשר חששו חכמים שקיום המצווה יגרום כשלון באיסור תורה, יכלו לתקן להימנע מקיומה.

בראש השנה שחל בשבת, חששו שתקיעת השופר תביא אנשים לטלטל שופר ממקום למקום, כדי ללמוד כיצד לתקוע, או כדי לתקוע למרותק בביתו[3].

(י"ב) ואסור לטלטלו – כיון שהתקיעה בו נאסרה ביום זה, הפך השופר להיות כלי שמלאכתו לאיסור.

(י"ג) אם לא לצורך גופו ומקומו – כמו כל כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו, אם יש צורך במקום בו מנוח הכלי, או שהכלי נדרש לפעולה מותרת.

[1] כך הסביר הבית יוסף, ומשום שלדעתו היום מתחיל בעלות השחר ונמשך עד צאת הכוכבים. אלא שיש חולקים.

[2] יש אומרים שלדעת הרמ"א, במקרה והפסיק באמצע התקיעות מחמת אונס, כגון שנצרך לנקביו והלך לשירותים, עליו לחזור לתחילת התקיעות, כמו שכתב בסימן רס"ה, לענין קריאת שמע. אמנם יש לדחות זאת, כי אף שבגמרא משמע שדיני קריאת שמע, לולב מגילה ותקיעת שופר שווים. הרי כתב הדרכי משה (סימן תכ"ב אות ד) שדווקא בקריאת שמע צריך להקפיד כך, בהיותה מצוה מן התורה, ולא בהלל או מגילה. אלא שלגבי תקיעת שופר, לא התייחס כלל, וצריך לפרש את שתיקתו כאן. ובביאור הלכה הסביר, שהקורא קריאת שמע, מזכיר את שמות השם, וזה כדבר שבקדושה, לכן באונס כזה, שגופו אינו נקי, יש להחמיר אם הפסיק. אבל תקיעת שופר שונה, כי אין בה דיבור קדושה, אלא היא מעשה בחפץ של מצוה, שלא נדרש לזה נקיון הגוף. עוד נראה, ששונה תקיעת שופר מקריאת שמע, במה שגוף המצוה חלוק לכמה חלקים, ולכן אף שהיא מצוה אחת, אין להחמיר בה, לחזור לראש, כבקריאת שמע.

[3] אמנם לא הבנתי למה נצרכה תקנה מיוחדת לכך. הלוא יש איסור כללי על ניגון בכלי שיר בשבת, מחשש שיבוא לתקנם, ויעבור על איסור תורה של תיקון. ואולי יתכן שנתנו טעם זה, כי הוא שייך גם לאיסור הנוגע למצות לולב, כשחל חג הסוכות בשבת.

.

זמן תקיעת שופר (תקפח)

א. זמן מצות תקיעת שופר היא רק ביום ולא בלילה. מהנץ החמה עד השקיעה [א].

ב. אם לא תקע עד השקיעה, מותר לתקוע עד צאת הכוכבים, אבל ללא ברכה[א].

ג. לכתחילה, צריך לשמוע את התקיעות ברצף. כלומר, תקיעה תרועה תקיעה, ללא כל הפסקה משמעותית (ו).

ד. בדיעבד, גם אם הפסיק זמן ממושך, יצא ידי חובה [ב].

ה. ואולם במקרה והפסיק באמצע סידרה בקול פסול, צריך לחזור לראש הסידרה. סידרה היא שם כולל ליחידת תקיעה, שמקדימה את הקול האמצעי, הקול האמצעי, ותקיעה לסיום [ב].

ו. אם חל ראש השנה בשבת, נמנעים ולא תוקעים בשופר, לכן השופר מוקצה ואסור אף בנגיעה [ה].