סימן תק"צ

סדר הראוי לתקיעת שופר, ובו ט' סעיפים.

סימן זה מסביר כיצד לקיים את מצות השופר, באופן בו יוצאים ידי חובה. לצורך הבנת הפירוש בהמשך, נסביר עתה את המילים בהם נעשה שימוש.

קול:  הכוונה לאחד משלושת הקולות שחייבים לתקוע. תקיעה, ושברים, וכן תרועה.

צליל: קול קצר, שבלשון השולחן ערוך קרוי 'טְרוּמִיטִ'. להלן יוסבר כמה צלילים יש להפיק מהשופר כדי שקול אחד יהיה כשר.

סדר/סידרה: יחידה המורכבת מתקיעה פותחת, קול אמצעי, ותקיעה מסיימת.

נקדים נקודה נוספת שתסייע בהבנת ההמשך. בסימנים הקודמים ראינו[1] כי ניתן לקיים את המצוה אפילו אם הקולות השונים לא נשמעו בסמיכות. כגון שנשמעה התקיעה הפותחת בשעה שמונה בבוקר, התרועה בתשע, והתקיעה המסיימת בעשר. למרות הזמן הממושך שבין הקולות, יצאו ידי חובת הסדר. בסימן זה נלמד שכל זה נכון רק אם לא הפסיק בקול של מצוה שאינו כשר. כי אם אכן שמע קול כזה, נוצר לו הפסק בתוך הסדר בו הוא עומד, כפי שנלמד בשני הסעיפים האחרונים של הסימן.

סעיף א

^אכמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה, תשע (א); לפי שנאמר: תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים (ב), וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה (ג), ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפור של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם (ד): תקיעה תרועה תקיעה, תקיעה תרועה, תקיעה; תקיעה, תרועה, תקיעה (ה).

^אמשנה וגמרא ראש השנה לג

(א) תשע – כלומר לצורך קיום המצוה מן התורה, חובה לשמוע תשעה קולות.

(ב) שלש פעמים – זה מלמד על חובת שלשה קולות לפחות.

(ג) פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה – בכך נוסף על האמור עוד ששה קולות.

(ד) בכל אחד משניהם – הן בקולות ראש השנה, והן בקולות יום כיפור שביובל.

(ה) תקיעה – ראה הקדמת סימן תקפה, שם הוסבר יותר לימוד זה מן הכתובים.

סעיף ב

^בתרועה זו האמורה בתורה (ו), נסתפק לנו אם היא הַיְלָלָה שאנו קורים תרועה (ז), או אם היא מה שאנו קורים שברים (ח), אוֹ אִם הֵם שְׁנֵיהֶם יַחַד (ט); לפיכך, כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה שלש פעמים, תקיעה שברים תקיעה שלש פעמים, תקיעה תרועה תקיעה שלש פעמים (י).

^בברייתא שם דפליגי אמתניתין וכדאתקין רבי אבהו שם.

(ו) תרועה זו האמורה בתורה – המילה תרועה אכן כתובה בתורה, אבל ללא כל הסבר על מהותה. ואמנם ברור שאין התרועה קול רציף כתקיעה, אלא יחידת צלילים קצרים, ובכל זאת לא ידוע מה הם בדיוק אותם צלילים. פתרון הדבר מצוי בתרגום אונקלוס, שם תורגמה התרועה ללשון יבבה. על פיו התקבל שצליל התרועה הוא קול הדומה לצלילי בכי, הקטוע כיבבה. אלא שגם בזה יש שלושה הסברים.

(ז) שאנו קורים תרועה – זו שהצלילים שלה קצרים מאוד, בסגנון הבא ………..

(ח) שאנו קורים שברים – זו שצליליה נמשכים קצת יותר, כגון – – –

(ט) שְׁנֵיהֶם יַחַד – שברים ואחר כך תרועה, כגון – – – ……….

(י) שלש פעמים – לפי הפשט רק אחד משלושת הקולות הוא הנכון, כי אין כאן אלא ספק, ומבחינה הלכתית אין ערך לקולות האחרים. אבל עדיין יש להם ערך מוסרי, כפי שהסבירו הדרשנים, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולכל קול משמעות ומהות ייחודית, כפי שנסביר.

צליל השברים מסמל את הבכי הנובע משברו של החוטא. צליל התרועה דומה לבכי המעורר לשינוי כיוון. ושברים תרועה מסמלים את שני המימדים יחד, הנפילה מחד, וההתעוררות הבאה אחריה מאידך.

טרם השמעת כל צליל מקדימים תקיעה, כי היא מסמלת את המצב המושלם, טרם חטא האדם. אחר שמיעת הצליל, גם כן משמיעים תקיעה, כדי לסמל את האמונה בתיקון ושיבת העולם למציאות מושלמת, נטולת שברים וחסרונות.

סעיף ג

^גיש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות (יא) ^דדהיינו שלש כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טְרוּמִיטִין (יב); ^הולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טְרוּמִיטִין (יג), (ויש אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי (יד)) (וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פי"ט), שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה (טו); וצריך להאריך בתקיעה של 'תקיעה שברים תרועה תקיעה' יותר מבשל 'תקיעה שברים תקיעה', ובשל 'תקיעה שברים תקיעה' יותר מבשל 'תקיעה תרועה תקיעה'; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה; וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה (טז); וכן אם מוסיף על שלשה שברים ועושה ארבעה או חמשה, אין לחוש (יז). ^וויש אומרים (יח) ששיעור יבבא שלשה טרומיטין (יט); ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם תשעה טרומיטין (כ); ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין (כא), כתרועה; ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים (כב), וצריך להאריך בתקיעה של תקיעה שברים תרועה תקיעה כשיעור שנים עשר טרומיטין (כג). ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה (כד) והאריך בשברים (כה), לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר (כו).

^גשם במשנה כאוקימתא דאביי וברייתא. ^דטור בשם רש"י שם. ^ההתוספות והרא"ש שם. ^ושם בשם הריב"ש והרשב"א.

(יא) ושיעור תרועה כשלשה יבבות – כאמור לעיל, בתרגום אונקלוס תורגמה התרועה מלשון יבבה, שפירושה בכי. וזהו המקור ממנו למדנו כי התרועה היא מספר צלילים קצרים.

(יב) והם נקראין טְרוּמִיטִין – כלומר לשיטה זו אורך התרועה הוא: שלושה צלילים קצרים, כגון … בעוד שאורך קול התקיעה הוא כשלושה צלילים אלה, כגון _

(יג) שלא יאריך בשבר כשלשה טְרוּמִיטִין – לפי האמור, כל אחד מצלילי השבר צריך להיות קצר מאורך צליל התקיעה.

(יד) ובלבד שלא יאריך יותר מדאי – כי ההקפדה שאורך התקיעה יהא כשלושה צלילים, הוא דוקא ב"תקיעה תרועה תקיעה". אבל בתקיעה של תקיעה שברים תקיעה צריך להאריך יותר, כי אורך השברים גדול במעט משלושה צלילים. וכיון שהתקיעה ארוכה יותר, גם השבר יכול להיות יותר ארוך משלושה צלילים, כי לא יגיע לאורך תקיעה של סדר זה. ועל אחת כמה וכמה בסדר של תקיעה שברים תרועה תקיעה[2].

(טו) יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה – לדעת המחבר, הקפדה זו נחוצה בכל שלושת סדרי התקיעה, מאחר וכולם מקושרים כאחד. לכן יש להקפיד אפילו בסדרת תקיעה שברים תקיעה שהשבר לא יתארך כתקיעה הקצרה של "תקיעה תרועה תקיעה".

(טז) יכול להאריך בה כמו שירצה – כלומר גם אם הוסיף מעבר לשלושה צלילים, כשר.

(יז) אין לחוש – אבל אורך התקיעה די שתהא כאורך השברים או התרועה, או השברים תרועה, כמתבקש בהלכה, ולא כאורך התקיעה בפועל.

(יח) ויש אומרים – ונוהגים כיש אומרים זה.

(יט) ששיעור יבבא שלשה טרומיטין – יבבה אחת צריכה לארוך כשלושה צלילים, והתרועה כשלש יבבות, נמצא כי התרועה תארך תשעה צלילים ……… לפחות.

(כ) שהם תשעה טרומיטין – לשיטה זו, התרועה ארוכה פי שלש מן השיטה הקודמת.

(כא) ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין – אורך התקיעה כאורך תרועה, לכן אם ארכה התרועה כך……… צריכה גם התקיעה להיות באורך זה _____

(כב) אין לחוש אם האריך קצת בשברים – מאחר ואם לא התארך אחד השברים לאורך תשעה צלילים, הוא עדיין מוגדר שבר ולא תקיעה.

(כג) כשיעור שנים עשר טרומיטין – הכוונה לתקיעה שנמשכה יותר מי"ב צלילים, שהרי התרועה היא תשעה צלילים, וכל שבר הוא לכל הפחות קצת יותר מצליל, ויש יותר משלושה צלילים[3], ונמצא כי אורכו גבוה מי"ב צלילים.

(כד) ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה – אם לא ארכה תקיעתו כשיעור שנים עשר צלילים, הרי הוא נוהג כשיטה הראשונה, שדי בתקיעה הנמשכת כאורך שלושה צלילים.

(כה) והאריך בשברים – שעשה כל שבר באורך שלושה צלילים, ובכך הוא נוהג כדעת ה'יש אומרים'.

(כו) לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר – כי את התקיעה קיצר, כשיטה הראשונה, שלדעה השניה פסולה. בעוד שהשבר ארוך ופסול לשיטה הראשונה, וכשר לשיטה השניה.

סעיף ד

^זשלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת (כז), אבל ג' שברים ותרועה דתקיעה שברים תרועה תקיעה, ^חיש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת (כח), והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה (כט), ^טויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת (ל); ^יוירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב (לא) יעשה בנשימה אחת (לב); ובתקיעות דמעומד (לג) יעשה בשתי נשימות. הגה: והמנהג הפשוט לעשות הכל בשתי נשימות (לד), ואין לשנות.

^זטור בשם ר"מ. ^חשם בשם רבנו תם ורוב המפרשים והרב המגיד לדעת רמב"ם ושאר פוסקים. ^טשם בשם הרי"ץ גיאות והרא"ש והרמב"ן. ^יתרומת הדשן.

(כז) צריך לעשותם בנשימה אחת – גם בתרועה, שהיא תשע קולות כנהוג, אין להפסיק, מאחר וכולם באים לצורך מצוה אחת. המחבר סבור כי דין זה הוא בעיקר לכתחילה[4]. אמנם למעשה, חוששים לפוסקים הסוברים כי אם עוצר לנשום באמצע השברים, אין הקולות קרויים שברים כלל.

(כח) שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת – קול השברים שונה מקול התרועה, וכשם שטבע הבוכים להפסיק ולנשום מעט בין הקולות השונים שמשמיעים, כך על התוקע לנהוג. והכוונה היא שאינו חייב לעשותם בנשימה אחת. ולדעה זו, הגם שראוי לעשות בשתי נשימות, ניתן לצאת ידי חובה גם בנשימה אחת.

(כט) שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה – שזה כשתי שניות.

(ל) שצריך לעשותם בנשימה אחת – כי הן השברים והן התרועה באים לקיים את התרועה הכתובה בתורה, שהיא מצוה אחת. הלכך יש להשמיע את הקולות עד סופם, ללא כל הפסק.

(לא) ובתקיעות דמיושב – בתקיעות שלפני תפילת מוסף.

(לב) יעשה בנשימה אחת – כי זו הדעה העיקרית, ובכך יקיים את המצוה מן התורה.

(לג) ובתקיעות דמעומד – שבתפילת מוסף.

(לד) והמנהג הפשוט לעשות הכל בשתי נשימות – כפי שהסברנו למעלה. ומשום שלא הגיוני לומר שאדם הבוכה בצורה אחת ישנה לסוג בכי אחר ברצף, ללא הפסק נשימתי. ועל הצד שחיוב התרועה הוא צירוף של שברים תרועה, יש ליצור הפסק מסוים, כדרך הבוכים, שחדלים מעט באמצע הבכי, כדי לנשום.

למעשה, ינהג כל אדם כפי מנהגו. הספרדים תוקעים בתקיעות מיושב בנשימה אחת, ובתקיעות של עמידת מוסף בלחש, בנשימה אחת. ובתקיעות של חזרת מוסף, בשתי נשימות. האשכנזים נוהגים חלקם כדברי הרמ"א, וחלקם כדברי המחבר, ומשום שסוברים כי בדיעבד, אם טעו ועשו בנשימה אחת, גם יוצאים ידי חובה.

סעיף ה

אם תקע תקיעה תרועה תקיעה בנשימה אחת, ^כיצא (לה); ^לויש מי שאומר שלא יצא (לו).

^כירושלמי והרא"ש לדעת הטור והר"ן. ^לר"י בשם הרא"ש וקצת מפרשים.

(לה) יצא – לכתחילה צריך להפריד ביניהם, אבל אם טעה ועשה בנשימה אחת יצא.

(לו) שלא יצא – כי אלו חלקים שונים ונפרדים של המצוה.

אצל האשכנזים לא שכיח שיקרה דבר זה, הואיל ומנהגם שהרב מקריא ומורה לתוקע מה לתקוע, ובין לבין, התוקע מפסיק.

סעיף ו

^מאם האריך בתקיעה אחרונה של תקיעה שברים תרועה תקיעה כשיעור שתי תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תקיעה שברים תרועה תקיעה, ובשביל הראשונה של תקיעה שברים תקיעה, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת (לז); ^נויש אומרים שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו (לח). הגה: (לט) ואם תקע תקיעה אחת בין שני סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה (מ), יצא (ב"י).

^ממשנה שם לג רמב"ם בפרק ג ורמב"ן ורשב"א. ^נטור בשם הירושלמי.

(לז) אלא בשביל תקיעה אחת – כי תקיעה שלא נפסקה באמצעה, נחשבת כיחידה אחת. וברור ממילא שהיא שייכת לתקיעה שאחר שברים תרועה.

(לח) לא עלתה לו – היות וקול זה, לדעתו, משמש גם כתקיעה אחרונה לשברים תרועה, וגם כתקיעה שלפני שברים, בלתי אפשרי לשייכו לשניהם. אמנם למנהג אשכנז, שהרב או הגבאי מקריאים לתוקע את התקיעה הבאה, מציאות כזו כמעט אינה מצויה.

(לט) ואם תקע – בדברי הרמ"א הללו מובאת תוספת לא מעשית.

(מ) תעלה לו אותה תקיעה – להבנת דברי הרמ"א צריך לזכור שמן התורה אנו מחוייבים רק בסוג אחד של תרועה. ועל כן יכול אדם לתקוע תקיעה תרועה ואחריה לעשות רק תקיעה אחת ואחריה שברים, ויעשה תנאי שאם התרועה הכתובה בתורה היא מה שאנו קוראים תרועה, תעלה תקיעתי לסיומת יחידה זו. ואם מה שאנו קוראים שברים היא התקיעה, עליה ציותה התורה, תהיה תקיעתי כתקיעה שלפני השברים. ובזה יוצא יוצא ידי חובה.

סעיף ז

^סאם טעה בתקיעה שברים תרועה תקיעה, ואחר שתקע שני שברים טעה והתחיל להריע, ^עאם נזכר מיד (מא) יתקע שבר אחר (מב); ^פואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע (מג), אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע; אבל אם אירע בתקיעה שברים תקיעה או בתקיעה תרועה תקיעה, הפסיד גם תקיעה ראשונה (מד).

^סשם בשם מעשה במגנצא. ^עשם בשם הרמב"ן. ^פשם בשם הרא"ש.

(מא) מיד – כל זמן שלא סיים להריע.

(מב) יתקע שבר אחר – התרועה אינה נחשבת הפסק, כי היא שייכת לסדר זה. מכאן למדנו שהמחבר סובר כי בדיעבד יצא גם אם עשה את שלושת השברים בשתי נשימות. אמנם למעשה חוששים לדעה שצריך לעשותם בנשימה אחת, על כן יחזור ויעשה שלושה שברים.

(מג) לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע – כאמור, משום שהתרועה, אף שלא היתה במקומה, אינה מפסיקה, מאחר והיא שייכת לסדר זה. ויחזור להריע תרועה אחר שיתקע שוב שלושה שברים, כי זה מקומה.

(מד) הפסיד גם תקיעה ראשונה – כי הסדר שעשה אינו כדין, שהרי השמיע בתוך הסדרה קולות שאינם שייכים לה. וכפי שיוסבר בסעיף הבא.

סעיף ח

^צאם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה (מה), ^קוכן אם הריע שתי תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה (מו) והפסיק בה בין תרועה לתקיעה; או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואחר כך תקע שברים אחרים (מז), ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק, והפסיד גם תקיעה ראשונה.

^צמהא דאתקיף רב עוירא, שם לד ^קטור בשם רמב"ן מהתוספתא.

(מה) שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה – לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור על הסדר, כמוסבר בסוף הסעיף ההקודם.

(מו) כמתעסק שלא לשם תקיעה – קול זה יוצר הפסק, לפי שהוא קול שופר, וכמוסבר בהקדמת הסימן.

(מז) והפסיק ואחר כך תקע שברים אחרים – לא נצטווינו לתקוע שברים פעמיים בסדר אחד. ואם היה זה קול בעלמא, לא היה נוצר כל הפסק, אבל כיון שזה קול שופר, הוא מבטל את הסדר.

סעיף ט

אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת, או שני תר"ת כהוגן (מח) וטעה בשלישי, ^ראין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו (מט). ^שאם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא (נ). הגה: ואחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו (נא).

^רשם בשם הרמב"ן. ^שר"ן מהירושלמי.

(מח) או שני תר"ת כהוגן – כלומר, עשה שני סדרים כדין.

(מט) לאחרון שטעה בו – כי כל סדר עומד בפני עצמו.

(נ) לא יצא – כי לומדים מהפסוק "והעברתם שופר בכל ארצכם" שצריך לתקוע בצורה הרגילה, שרק היא קרויה "דרך העברה".

(נא) ומחזירין הספר למקומו – ובזה הסתיימו התקיעות דמיושב

—————————————————————-

[1] לעיל סימן תקפח סעיף ב.

[2] מוסבר על פי הביאור הלכה ד"ה ויש אומרים דאין לחוש.

[3] ויש גורסים בדברי המחבר שמונה עשר טורמיטין, שהם מורכבים מתשעה צלילים של תרועה ושלושה שברים, שכל אחד מהם נמשך שלושה צלילים. כך פירש משנה ברורה בס"ק יד. ואנו הסברנו כי די שאורך התקיעה יהא כאורך המינימלי של שברים תרועה, ושכל שבר הוא קצת יותר ארוך מצליל אחד. כך אין צורך לשנות מגרסת המחבר המצויה בידינו.

[4] כפי שנשמע מדבריו בסעיף ז.

הסדר הראוי לתקיעת שופר (תקצ)

א. כדי לצאת ידי חובה, צריך לתקוע שלשה פעמים תשר"ת, שלשה פעמים תש"ת, ושלשהפעמים תר"ת (ת' פירושו תקיעה. ש' פירושו שברים. ור' פירושו תרועה) [א].

ב. משך אורכה של התרועה צריך להיות כאורך תשעה צלילים. אורך השברים צריך להימשך כשלשה קולות, שאורכם מתמשך קצת יותר מצליל. אורך התקיעה יהא לפחות כמשך הקול האמצעי שבין שני התקיעות [ב].

ג. מותר להאריך בתרועה יותר מתשעה צלילים, ומותר לעשות יותר משלושה שברים, וגם בתקיעה ניתן להאריך כמה שרוצים [ג].

ד. צריך להפסק בין הקולות השונים לכל הפחות כדי נשימה, כלומר אין לתקוע תקיעה ותרועה ברצף, אלא יש לנשום מעט ואז להמשיך [ד].

ה. שלושת השברים ותשעת צלילי התרועה צריכים להעשות בנשימה אחת [ד].

ו. את ה'שברים תרועה' שבתקיעות דמיושב (התקיעות שלפני מוסף) יש לתקוע בנשימה אחת. ואת הנתקעים במוסף ואחריה, יש לתקוע בשתי נשימות. ומנהג אשכנז לעשות הכל בשתי נשימות, ואם שינה, אין התקיעות נפסלות, בדיעבד [ד].

ז. אם טעה בתש"ת והשמיע קצת צלילי תרועה, צריך לחזור לתקיעה ראשונה. כמו כן אם טעה בתר"ת ותקע שבר, צריך לחזור לתקיעה ראשונה [ח].