סימן תקצ"ב

תפלת מוסף בקול רם וסדר התקיעות, ובו ד' סעיפים.

חזרת שליח הציבור על התפילה, חשיבות רבה לה. והגם שנתקנה כדי להוציא ידי חובתם את שאינם בקיאים בתפילה, ובימינו אין בכך צורך, כי הסידורים מצויים ביד כל אדם. עם זאת, עדיין יש בה חשיבות רבה. שהרי יש בה אמירת 'קדושה', ובשחרית הכהנים נושאים את כפיהם בברכה לעם. זאת ועוד, התפילה בלחש נחשבת תפילה של יחיד, במעמד וביחד עם הציבור, ואילו חזרת הש"ץ היא תפילתו של הציבור כולו.

תיקנו חכמים לתקוע בשופר בשלושת הברכות האמצעיות שבחזרת התפילה. ובסימן הזה יוסברו הלכות התקיעות הללו. מלבד התקיעות בחזרת התפילה, כבר כתבנו בהקדמת סימן תקצא, שיש מנהג בקהילות רבות, לתקוע גם בתפילת לחש.

כאן המקום לשאול, מדוע לא תיקנו חכמים לברך מלכויות זכרונות ושופרות בשחרית, הרי זריזים מקדימים למצוות? התשובה היא, שבאמת כך נתקן בתחילה. אבל בהמשך הזמן, השלטון גזר שמד על היהודים, ואסר לתקוע בשופר. לכן דחו את התקיעה משחרית, בה נכחו נציגי המשטר, עד עזיבתם את המקום. ומיד שעזבו, עוד טרם תפילת מוסף, תקעו בשופר, מתוך רצונם העז לקיים את המצוה מוקדם ככל האפשר. משם ואילך נקבע מנהג זה, עד ימינו. אלא שלמרות קיום החובה מן התורה, עדיין לא נתקיימה תקנתם המקורית של חכמינו, לתקוע דוקא במקביל לסדר ברכות מלכויות זכרונות ושופרות, לכן שבים ותוקעים במוסף. וכדי להבחין בין הקולות שלפני מוסף, לתקיעות של מוסף, שהן העיקר, בהיותם מקבילים לברכות, כעיקר התקנה, נהגו מקומות רבים שהציבור יושב בתקיעות שלפני מוסף.

סעיף א

^אמחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות ^בתקיעה שברים תרועה תקיעה פעם אחת, ולזכרונות תקיעה שברים תקיעה, ולשופרות תקיעה תרועה תקיעה (א); ^גועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים (ב). הגה: ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן לשופרות (ג) (טור בשם ר"ת ומנהגים), וכן המנהג במדינות אלו. ונהגו לומר כל פעם אחר שתקעו: היום הרת עולם, וארשת (ד) (מהרי"ל); ואפילו בשבת שאין תוקעין, אומרים: היום הרת עולם (ה), אבל לא ארשת (ו) (מנהגים).

^אממשמעות המשנה ראש השנה לג, ב. ^בהרי"ף והרמב"ם בפרק ג. ^גבית יוסף.

(א) תקיעה תרועה תרועה – ומסתפקים בזה, מאחר ובתקיעות דמיושב (שלפני מוסף) תקעו שלושים קולות, ובשמיעתם יצאו ידי חובה. ולא רוצים להכביד על הציבור בתקיעות נוספות.

(ב) שלשה פעמים – שיטה זו מבקשת לשמוע את שלושים הקולות בחזרת המוסף, ולקיים את המצוה דוקא באופן זה, כי התקיעה במקביל לברכות, היא העיקר.

המנהג למעשה הוא לתקוע סידרה שלימה פעם אחת בכל ברכה. כלומר במלכויות, תוקע פעם אחת תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, ותקיעה תרועה תקיעה. וכך גם בזכרונות ושופרות.

(ג) וכן לשופרות – שיטה זו גם היא מבקשת שלא להכביד על הציבור בתקיעות רבות, לכן מקצרים בכל ברכה, ותוקעים תקיעה שברים תרועה תקיעה. וסומכים על סדר זה, בו נשמעו כל קולות השופר האפשריים. גם שברים תרועה, גם שברים לבד, כי התרועה תוגדר כקול שאינו לשם מצוה, ולא יפסול. או תרועה לבד, והשברים יוגדרו שלא לשם מצוה. ואף שבסימן הקודם ראינו שקול שופר שאינו של מצוה פוסל את הסדר, אין לחשוש לכך, מאחר וכבר יצאו ידי חובה בתקיעות דמיושב.

(ד) היום הרת עולם, וארשת – כמו שכתוב במחזורים, כל עדה כמנהגה.

ההנהגה הראויה לנוהגים לתקוע בתפילת הלחש היא, שהחזן מסיים את ברכת מלכויות או זכרונות ושופרות, ותוקע בשופר. יחיד שסיים לפני החזן, כגון שסיים מלכויות, ימתין שם וישתוק, עד שיגיע שליח צבור לשם, ויתקע. ואחר התקיעות אומרים כולם היום הרת עולם, כאמור.

יחיד שהאריך ולא סיים את הברכה, והחזן כבר תוקע, ישתוק ויאזין לתקיעה.

לא יאמר שם היום הרת עולם, אלא יסיים תחילה את הברכה, ואחר כך יאמר.

אם הש"ץ טועה בתקיעתו, אסור לדבר ולומר לו, אלא אחר גמר התפילה יחזרו ויתקעו את הסדר שבו טעה.

(ה) אומרים: היום הרת עולם – בתפילה זו אנו מודים כי ראש השנה הוא היום בו החליט הקב"ה לברוא את העולם. ויש בכך ביטוי אמוני במציאותו של א-ל בורא, ובהשגחה עליונה. לכן ניתן לאמרו גם בשבת.

(ו) אבל לא ארשת – כי אומרים בה שה' מקשיב לתקיעתנו. ובשבת, שלא תוקעים, לא שייך לומר כן.

סעיף ב

^דיחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו יש לו מי שיתקע לו (ז). הגה: אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף (ח), ואין צריכין לתקוע לו שנית (כל בו וב"י בשם א"ח).

^דברייתא שם

(ז) יש לו מי שיתקע לו – מה שתקנו חכמים לתקוע באמצע התפילה נועד לציבור בלבד. אבל תקיעות במהלך תפילת יחיד נחשבות הפסקה. ואין בכך סתירה לאמור בהקדמה, שמנהג קהילות רבות לתקוע בתפילה בלחש, כי תקיעות אלו נעשות בתפילת לחש של הציבור.

(ח) קודם שיתפלל מוסף – כלומר יסתפק בקולות ששמע לפני מוסף, בהם קיים חובתו. כי רק עבור הציבור מוסיפים ותוקעים למעלה משלושים קולות.

סעיף ג

^הלא ישיח, לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד (ט) (מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק) (מרדכי ומהרי"ל), ואם סח דברים בטלים אין צריך לחזור ולברך (י) (טור); ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות (יא), אם לא בענין התקיעות.

^ההרי"ף והרא"ש שם בשם ריש מתיבתא והרמב"ם בפרק ג.

(ט) לתקיעות שמעומד – כי ברכת המצוה מתייחסת לכל התקיעות שישמע.

מותר לברך אשר יצר, או על שמיעת רעם ו/או על ראיית ברק. כמו כן ניתן לענות בברכה לאדם השואל בשלומו. בנוסף, אם סיים את תפילת העמידה, מותר לעיין בספר בזמן ההמתנה לחזרה. עוד נראה שבזמן ההמתנה רשאי לומר תהילים, כי זה קשור לעבודת השם, ואין זה הפסק.

(י) אין צריך לחזור ולברך – בדיעבד. אבל לכתחילה אין להפסיק כלל, עד שתושלם המצוה לגמרי[1].

(יא) שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות – כי אם יפסיק בין הברכה לתקיעה הראשונה, לא יהיה לברכה על מה לחול, וזו ברכה לבטלה. לכן יש לשוב ולברך שנית. אבל אחר התקיעה הראשונה, כבר חלה הברכה על המצוה, ואף אם הפסיק, אינו צריך לחזור ולברך[2].

סעיף ד

^וזה שתוקע כשהן יושבין, תוקע על סדר הברכות (יב). הגה: ומיהו אינו מעכב (יג) ויכול אחר לתקוע, אלא שראוי לעשות כך; וכבר כתבתי לעיל סימן תקפ"ה.

^ורמב"ם שם.

(יב) תוקע על סדר הברכות – כלומר האדם שתקע את התקיעות דמיושב, יתקע גם את שאר התקיעות. כי המתחיל במצוה, זכאי לגמור אותה.

(יג) אינו מעכב – זה רק הידור, שכיון שהתחיל, יגמור. אבל בעצם יכול תוקע אחר לתקוע במוסף, וגם המחבר מסכים לזה.

[1] מצינו (לעיל סימן תקפח סעיף ב) כי ניתן לצאת ידי חובה, מעיקר הדין, בשמיעת תשע תקיעות, בתשע שעות ביום. אלא שזה תמוה, הרי למדנו שיש לעשות תקיעה לפני ואחרי התרועה, וכיצד יתכן ששמיעה כזו שיש בה רווחים ארוכים כל כך תוגדר כתקיעה לפני ואחרי?

הסבר הדבר מובא בדברי הרב קוק זצ"ל (מצות הראיה תקפה, ב), שהסביר כי מצות תקיעת שופר היא מצוה רוחנית ביותר, והיא מעבר למגבלות הזמן והמקום.

[2] יש להוכיח דין זה מבדיקת חמץ, שם מצינו כי המתחיל במצוה, ומפסיק במהלכה, אינו צריך לחזור ולברך. ואין הנידון דומה לתפילין, שאם סח בין תפילין של יד לשל ראש, צריך לחזור ולברך, ומשום שיש בהם שתי מצוות, וצריך לוודא שהברכה חלה על שתי המצוות.

תפילת מוסף בקול רם (תקצב)

א. שליח הציבור חוזר על העמידה, ותוקעים על סדר הברכות, מלכויות זכרונות ושופרות [א].

ב. המנהג הנפוץ הוא לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, בסוף כל אחד משלושת הברכות (ב).

ג. יש נוהגים לתקוע גם בתפילה בלחש. [הק]

ד. המתפלל ביחידות לא יתקע בעצמו, ולא יתקעו לו אחרים, בזמן העמידה. אלא או לפני כן או אחרי כן [ב].

ה. אסור לשוחח החל מברכת השופר, עד סוף כל התקיעות. מותר לעיין בספר בזמן ההמתנה בין תקיעות דמיושב למוסף, או לומר פירקי תהילים [ג] (ט).